רגל אחת על האסלה

מזל טוב. לא אני לא יולדת, רק עוברת דירה. ומה מזל כל כך טוב בקומה רביעית בלי מעלית? הכלבה שלי יכולה לשכוח מטיולים, שתתאפק, הזונה. כל כך נמאס לי לעבור דירות שהשיקולים שלי לבחירת דירה הצטמצמו לחישוב המרחק בין נקודות כדי לא להחליף מכולת וזה כי בשמונה השנים האחרונות עברתי, מסיבות שונות, הרבה מאוד דירות. ליתר דיוק עשרים ושבע. לחץ של זמן גרם לי כמה פעמים לא לראות שהדירה לא ראויה למגורים- אחרי שנכנסתי גיליתי שהתקרה יותר נמוכה ממני או שיש בעיית חשמל כל כך גדולה, שאי אפשר להתקלח ולהכין טוסט בו זמנית. לא תאמינו איזה דירות אנשים משכירים. היתה לי פעם דירה שלהתקלח בה היה אפשר רק אם שמים רגל אחת על האסלה.
לגור עם שותף זה גם סיפור מהתחת. לסבול אנשים זרים עם הרגלים מגונים, לא משנה אם אני שוכבת איתם או לא, דורש המון בגרות שאין לי ואל תגידו שעם שותף ממילא אין יחסים וזה לא משנה. לא רק שזה משנה, זה קריטי. היה לי שותף אחד, דווקא נחמד, רק איטי קצת. נגיד שהחלטנו על יום ניקיון- עד שהוא שתה קפה בבוקר אני כבר שטפתי את הבית, עשיתי קניות וצחצחתי את נעלי הטניס שלי. האיטיות שלו גרמה לכך שבהחלט קיימנו מערכת יחסים ואפילו מסועפת. את המקבילה הלטינית שלה אפשר למצוא בערוץ ויוה והיא התבססה על דציבלים גבוהים וארגטלים מעופפים.
היו דירות שעזבתי אחרי חודשיים עקב פרידה מאנשים שלא ממש הכרתי כשעברתי לגור איתם. אני מאוד פזיזה בכל מה שקשור למגורים עם גברים. זה הולך ככה- (מאוד רומנטי) “ממילא אנחנו ישנים ביחד, אז למה לבזבז כסף על שתי דירות?” ברור שזו טעות. אז מה? לא ילך, לא ילך. ממילא בעידן המודרני זוגיות זה דבר שמבוסס על ניסוי וטעיה. לפני שמתאהבים מחליפים קלטות וידאו של רזומה וחנחונים ולפני שמכירים שוכבים כדי לבדוק אם זה שווה היכרות. חייבים לעבור לגור יחד. זה כמו עירום בקולנוע- חלק אינטגרלי מהתפקיד. לגור ביחד זה חתיכת תיק גם ככה, אבל מה ששבר אותי תמיד, ללא יוצא מן הכלל, היו דברים קטנים. לא שזה לא נחמד לשחק באמא ואבא. קונים דברים, מעצבים, מסדרים פינת עבודה, אבל בדרך כלל אחרי כמה חודשים מתחילים להרגיש חנק. לחבר האחרון שלי היתה התנגדות עקרונית לתלית מגבות רטובות. הוא היה משאיר אותן באיזו פינה, מכווצ’צ’ות ומעלות עובש. שבעים אחוז מהריבים שלנו היו בגלל זה, אבל בדיעבד הסתבר שצדקתי, כי אחרי שלוש שנים גם אני מצאתי את עצמי מכווצ’צ’ת באיזו פינה.
ומה זה האסלה הקולקטיבית הזאת? מה עם המסתורין, מה? ומה עם האגדה שלבחורות אין קיבה? אז אני מפתחת עצירות בחודשיים הראשונים ותסכימו איתי שאין פלא שזה לא מחזיק מעמד. זה לא אינטימיות, זו אודיסאה של צבירת רעלים.
לא הכל רע, אפילו יצאו מזה כמה דברים טובים- דבר ראשון כל אדם שאי פעם הייתי איתו השאיר מזונות- הכל הולך- טרנינגים, חולצות טריקו, חוש הומור, הכל הולך. לכל דבר יש מחיר ומי ששוקל לגור איתי צריך לקחת בחשבון שהוא עלול לקום בבוקר בלי כישרון הציור שלו.
שתיים: היו כמה דירות שעזבתי כי רדפו אחרי נושים, מה שגרם לי למצוא לזה
פתרון ודבר שלישי פיתחתי מיומנות מטורפת למעבר דירות. אני אורזת בבוקר, אחר הצהריים באים המובילים, ההעמסה וההעברה לוקחים עוד כמה שעות (אחרי הכל מדובר בישראלים- צריך להזכיר להם באיזו שעה קבענו, על איזה מחיר סיכמנו ולמה ולהתווכח איתם על הטיפ). בערב אני מגיעה לדירה החדשה שדודה ומטורללת ומתחילה לפרוק – עד שהתמונה האחרונה לא תלויה על הקיר אני לא הולכת לישון ובדרך כלל למחרת אני חוטפת את השפעת העונתית, גם אם זה קיץ, ואף אחד לא ייספר לי שזה ויראלי. אחרת איך תסבירו שכל פעם שאני עושה משהו שאני שונאת המערכת החיסונית שלי קורסת? זו הסיבה שאני גם לא נוסעת באוטובוסים. אני האדם היחיד שחש הקלה כשיש התראות על פיגועים בגלל שזה נותן לו לגיטימציה לנסוע במוניות.
דעו לכם ש”משנה מקום משנה מזל” זה קשקוש שהמציא איזה מיואש, ולראיה, כל החדרים שלי מגיל שש עשרה נראים אותו הדבר, לא מחוסר יצירתיות אלא שבן אדם שעובר כל כך הרבה דירות לא יכול להרשות לעצמו לקנות דברים כבדים כמו מקרר, מכונת כביסה וטלויזיה. מה גם שאין לדעת מתי אצטרך לנוס על נפשי, אז אני שומרת על רכושי במצב צבירה “ניתן לאריזה תוך ארבע שעות”. ולמרות זאת, אתמול כשארזתי בגדים גיליתי שלא כולל הפוך והכריות, יש לי עשרים וארבע שקיות בגדים וחמש שקיות של איפור בשקיות כתומות גדולות של “אשפה חריגה”, ואני נשבעת בכליה שלי –אין לי מה ללבוש. סוגים שונים של אודם זה כבר ענין רפואי. בן אדם לא יכול להסתובב בעולם עם שפתיים בצבע של הסנטר. די, אני נגמלת. כמה יכול בן אדם נורמאלי לעבור דירה? ולגבי השאלה אם אני נורמאלית או לא, גם אם היה לי סיכוי להיות נורמאלית באיזה שהוא שלב בחיים סיכויי סוכלו. למה? עשיתי חישוב: בשמונה השנים האחרונות עסקתי בחיפוש דירות, אריזה, העמסה ופריקה במשך חצי שנה. זמן ההתאוששות שווה למשך ההעברה- עוד חצי שנה. בשינה עסקתי שלוש שנים, בחרדה, דאגה ובדיבורים על חרדה ודאגה עוד שנתיים, ובעבודה שלוש. סך הכל, לא שאני מתלוננת, מתוך שמונה שנים יוצא שחייתי מינוס שנה. אז בקשר לשפיות, בואו נסגור שיורדות לי נקודות על אי יציבות ואזרחות לא משהו אבל תסכימו איתי שיחסית לבן אדם עם מינוס שנת חיים אני מלאת מרץ ועירנית בצורה יוצאת דופן (או שזה קריז).

על הכותבת קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. קארין ארד
    מתי כבר תלכי לטיפול? אני לא מנסה לעקוץ, אני באמת חושבת שזה יעשה לך רק טוב.

    • כל מה שיש כאן זה הומור עצמי- דבר מאד בריא לדעתי ולדעת חכמים וגדולים ממני. מפה לטיפול? לכולם זה יכל לעזור אבל מה הקשר?
      זה שמדובר בקארין ארד לא מחייב תגובה אם אין באמת מה להגיד.
      קארין- אחלה כתבה, מבדרת וכתובה היטב.
      נ.

      • דירות (בכל החיים) וזה לא קל בכלל. 27? הייתי נגנב לגמרי.
        דבר אחד למדתי. אני עם שותף לא מסתדר. כשגרתי עם שתי שותפות היתה בינינו חלוקה ברורה, הן מנקות ואני אחראי על כל התיקונים, חשמל, סתימות וכו’. עכשיו אני גר לבד וזה שווה את הכסף, מה גם שבחיפה השכ”ד הוא יחסית נמוך (דירת חדר וחצי גדולה ליד האוניברסיטה עולה כ300$).
        מאיה, למה טיפול? יש אנשים שמסתדרים לבד.

    • and you have no scruples what so ever to send people you don’t even know to therapy? hmmm….

  2. איזו מידה את בבגדים? כי לי יש 24 ארונות קיר ריקים למחצה.

  3. לכלוכית

    יופי של כתבה קארין.
    חייכתי ושועשעתי.
    ובקשר למספר הדירות שעברת, לא עלינו. אני סוגדת לך…
    אחרי המעבר לדירה השביעית בקירוב, החלטתי שמכאן אני לא עוברת יותר ויהי מה.
    גם לשפיותי הנפשית יש מחיר, וזו לא עולה בקנה אחד עם מעבר לדירה נוספת.
    כנראה שיש לך גם יכולת כתיבה מדהימה, גם הומור עצמי בריא ביותר, וגם חוסן נפשי ויכולת הסתגלות מרשימה למקומות חדשים. סביר להניח שאלה רק מקצת היתרונות שיש בך.
    לא מנסה להתחנף, אלא שפשוט בקונטקסט של ההמלצה שקבלת ללכת לטיפול, נראה לי שאת בקלות יכולה להעביר טיפולים לפחות לכמה מאיתנו. למרות שטיפול תמיד יכול לעזור (לכולנו).

    שיהיה בשעה טובה.
    מקווה שתקבלי הרבה מתנות לרגל המעבר (אם בכלל עוד מקבלים כאלו עם רזומה מעברי דירות מרשים כשלך).

  4. אלא אם קארין וכל מי שמוצא את עצמו מתקשה לחיות עם בני זוג ו ש ו ת פ י ם (כן, גם), אבל מעוניין במשפחה משלו מתי שהו, שיתחיל כבר עכשיו לבדוק למה קשה לו לחלק את חייו עם עוד מישהו.
    הוא זורק מגבות לחות לפינות למרות שזה מפריע לך? הוא אומר לך שהוא מצפצף עלייך, ואת לא יודעת לטפל במצב כזה בצורה בונה. אם לא תלמדי, כל החיים שלך תברחי – מדירות ומאנשים קרובים. ואנחנו יצורים חברתיים ומשפחתיים, לא סתם רוב האוכלוסיה מסתדרת בתאים זוגיים.

    כמה יותר מאוחר מתעוררים ככה יותר יותר קשה לשנות. חבל על הזמן, תאמינו לי.
    ולא רק שזה לא בושה ללכת לטיפול – זה הדבר הכי חכם לעשות כאשר דברים שוב ושוב לא מסתדרים בחים כמו שרוצים.

    זה גם לא פתרון קסם, זו דרך ארוכה וקשה, אבל מעניינת ומתגמלת.

    דב

    • אריאלה רביב

      בדרך הקשה הזו מגלים שבכלל לא בנויים להיות בזוג.
      למרבה הצער, טיפול זה עניין מאוד, אבל מאוד יקר. שעת טיפול עולה בין 200, וזו מציאה, ל – 500 שקלים ואפילו יותר.

      אני מכירה את כל התירוצים וההסברים של הפסיכולוגים בנוגע למחירים המטורפים האלה, אבל בסופו של יום, רוב האנשים, גם אלה שמרוויחים שכר סביר, לא יכולים להרשות לעצמם את הפינוק הזה.

      • לא נכון. יש מקומות שבהם זה מסובסד – כמו קופת חולים למשל, ומרכזים שונים כמו “מרכז בריאות האשה” או משהו כזה. שם את משלמת לפי כמה שאת מרוויחה. ויש גם דרכים אלטרנטיביות לטפל בעצמך (אם את מתחברת לזה) כמו סדנאות למשל. בכל מקרה אני חושבת שיש מקרים שבהם עם כל הכבוד להומור העצמי אתה כבר קולט שמשהו פה לא בסדר, שיש כאן משהו בעייתי ופתולוגי, ודי כבר לעשות אידיאליזציה של הסבל והדפיקות – כולם רוצים להיות מאושרים לא?

        ולגבי מה שנוקו אמרה – יש לי ועוד איך הומור עצמי, ואני לא מנסה לרמוז אפילו שאני מושלמת. יש כאן כותבות מקסימות ומוכשרות, ושרוטות ברמה כזאת או אחרת (כמו רובנו). אני לא מגיבה בגלל שזו קארין (לא מבינה אפילו איך הגעת לזה) אבל באמת נראה לפי הכתבה הזאת שהיא נמצאת בסוג של לופ וצריכה עזרה.

        • צלמת מיידעת

          מממנות השתתפות בטיפול, בערך שני שליש, לתקופה של מספר חודשים. יש לקבל הפניה מרופא המשפחה, אבל לא חייבים לספר לו למה בדיוק. “מרכז בריאות האישה” ברמת גן מציע מחירים נמוכים מאוד, על פי היכולת (לנשים בלבד), אבל מטבע הדברים יש שם תור ארוך מאוד של ממתינות.

          זה לידיעת הביישנים. אבל בחייאת, מה השליחה הסיטונית הזו של אנשים לטיפול? כל המומחים מטעם עצמם באתר זה, נא לתת עצות לעצמכם בלבד. ממילא לטיפול צריך ללכת מרצון, ולא בגלל שמישהי בבננות אמרה (ואולי בעצם, את כל העצות בבננות צריך לאמץ על דרך השלילה).

          • אריאלה רביב

            אבל לתקופה מאוד מאוד מוגבלת, מקסימום שלושים פגישות. זה אמור להיות טיפול חירום, לא טיפול ארוך טווח.

            ואני בכלל לא שולחת אף אחד לטיפול, להפך, אני בעד שכולם יפסיקו ואז המחירים ירדו ואני אוכל להרשות לעצמי ללכת.

            • לא נקבעים לפי חוקי ההצע והביקוש, נשמה. מזל שהעלית את הנושא, כי באמת צריך שהעולם יידע איך הם כן נקבעים.

              אז ככה – את מתקשרת, קובעת, מגיעה, נכנסת לחדר, יושבת. העיפי מבט אל ארון הספרים העומד בחדר. נסי לספור את הספרים תוך שאת מספרת על ילדותך המאושרת. אם התבלבלת, התחילי מחדש. גמרת לספור? יופי. הכפילי במאה וחלקי לשמונה. עגלי את התוצאה.

              וואלה – יצא תעריף לשעה.

              (אם אין ספרים בחדר, או שהפסיכולוג לא גמר בגרות – ואז להחליף אותו מהר – או שהמפתח טמון בפרחים המצויירים על וילון הכותנה שעל החלון).

            • אלמוני

              30 sessions? that is a lot!

              • אריאלה

                בשלושים פגישות אי אפשר אפילו להתחיל לתאר איך ההורים דפקו לנו את החיים, מה עם קצת לתאר איך ההורים שלהם דפקו להם את החיים? וקצת שיחות על ענייני דיומא? ומתי תספיקי להתלונן על החברות שלך? ושאף אחד לא מבין? ולנסות להבהיר כמה אני מיוחדת?

                פפפחחח, שלושים פגישות…

                אריאלה – שעזבה את השרינקית לפני שההיא סיימה לבחור אם היא רוצה את הברזים בג’קוזי משובצים ביהלומים או לא.

        • קארין ארד

          עם כל הכבוד גם לך- זה קצת יומרני ומעצבן לשלוח מישהו שאת לא מכירה לטיפול. לא שאני נגד- נהפוך הוא- אני שמחה שאת מרגישה טוב ותמשיכי ככה, אבל תשאירי לי את ההחלטות החשובות של חיי, בבקשה ממך.

          • קארין ארד

            זה היה מכוון למאיה, דרך אגב, לא לאריאלה, שלא יהיו טעויות.

          • קארין כל הכבוד לך
            אני דוקא נשואה+ 1 ועברתי רק שתי דירות בחיי אחת עם חברה ואחת עם בעלי,אבל עדיין יש לי חברות רווקות ואני מכירה את הסיטואציות שלא תמיד בשליטתך
            בקיצור כל אחת שתחייה את חייה ותפסיק להתנשאות על אחרים
            מי שרוצה יילך לטיפול ומי שלא גם זה מותר
            המאמר משעשע ומבדר וצריך גם להיות ברור שסוג הכתיבה הסטירית יוצר הקצנה של סיטואציות
            תעברי כמה דירות שתרצי ואני בטוחה שגם את תמצאי בסוף את המנוחה והנחלה התאימה לך-ורק לך לא לאף אחת אחרת

      • נכון שצריך ללכת לטיפול מרצון, מהבנה שיש בעיה וכאלה, אבל זו הדרך היחידה להחלץ ממצב כזה למקום יותר טוב (זאת אומרת מי שמתקשה ליצור קשר, יכול כן ליצור, אבל עם משהו שיש לו קושי שמתחבר ו/או מתלבש על הקושיים שלו, ונוצרת קטסטרופה חדשה).

        הייתי שם, ואני אומר לכם ולכן, אם לא הטיפול אני לא יודע איפה הייתי היום.

        לגבי המימון – יש מספיק אפשרויות להתטפל בעלויות נמוכות (קבוצות) עד אפסיות (מרפאות בריאות הנפש), בהתאם ליכולות.
        אבל מה דעתכם על איך שהעמידה את זה מטפלת שלי – “למה שלא תרוויח ככה שתוכל לממן טיפול?”
        -וזה חלק מהעניין, לא פחות, שנרגיש שמגיע לנו שיהיה לנו – כסף ויכולת לתת לעצמנו כל מיני.

        תחשבו על זה

  5. ג'וליה, עברתי ממש במקרה

    זורם, שנון, משעשע וכיף.

  6. karin can teach you all what is life and she do it in the most funny way
    ! you are great i like it

  7. בובי של דובי

    תודה קארין!!
    תודה שהחזרת לאתר את הקלילות, ההומור והזרימה!!!
    היה מתוק!

  8. בלגאניסטית

    אני יכולה רק להזדהות, ולדעתי שותפים מגיל מסויים זה פשוט דבר בלתי נסבל. אמנם לא השאירו לי מגבות מקווצצות באמבטיה, אבל תחתוניות מלוכלכות, ועוד שותפה שהייתי צריכה לפנות להוצאה לפועל כדי לקבל חצי מחשבונות. וזה שהזמין את חברה שלו לעבור ולגור איתו ואיתי בדירה, וזה שאף פעם לא היה מנקה, עד שנמאס לי.

    לפני שנה וחצי התפשרתי על רמת-גן, סוף סוף לבד, בדירת חדר וחצי מרווחת שאין כמותה בת”א במחיר מצחיק. שדרוג רציני של לא רק של איכות חיים, אלא גם של רמת שפיות.

  9. hazey jane

    אהבתי והזדהתי עם כל מילה,
    גם אני עברתי לפחות 15 דירות במהלך ה15 שנים שחלפו , גרתי עם כל מיני שותפים חלקם היו מוטציות שותפיות מהסוג הגרוע ביותר וחלקם נותרו עד היום חברים קרובים שלי.
    היו לי סיפורי זוועה עם שותפים כאלה שגבלו בפלילים.
    ובסופו של דבר אני גרה היום בדירת חדר וחצי מדהימה בגבעתיים ומשלמת את המחיר שהייתי משלמת על כוכון מג’וייף בת”א.

  10. אור נגוהות

    לכל החיקויים שלום,
    הנה הדבר האמיתי! קארין מתוקה, תכתבי לעתים יותר קרובות. את מעלה את הממוצע העונתי של האתר.

    • אריאלה

      בעיני אנשים שכדי להחמיא למישהו חייבים להפחית מערכו של מישהו אחר?

      א – חקיינית נלהבת.

      • מישהו הפחית מערכך אריאלה?אני לא ראיתי ולא שמעתי
        אבל כן, הכתיבה שלך בניגוד לקארין ארד, איך לאמר, לא משהו.
        בלשון המעטה.
        יום נפלא

        דנית

        • לכל אחת יש את הסגנון ותחומי הכתיבה שלה ואין צורך להשוות. מה לעשות שבחיים יש יותר אפור משחור-לבן, ולכן שתיים ויותר יכולות להיות טובות במקביל בלי שזה יהיה אחת על חשבון השנייה. נראה לי שאת ויכוח שושנה דמרי-יפה ירקוני או לחילופין ירדנה-עופרה ז”ל (כל אחד/ת ותקופתו/ה) כבר עברנו, לא?

        • אריאלה

          חוות דעתך על הכתיבה שלי.
          מה קרה? ישבת ליד המקלדת וגל עכור של תחושת “אני יכולה להכניס לה” שטף אותך? את מרגישה נורא גיבורה וחזקה עכשיו שאמרת לי שאני כותבת לא משהו? נהיה לך רגע של נעימות כזאת בבטן?

          תפנקקי, עלי מותק.

        • בפעם השמונים- אם אין לכם משהו חכם להגיד כדאי לנסות שתיקה!
          מה זה העניין הזה של ההשוואות נטולות הטעם האלה?
          ודנית- אף אחד, אבל אף אחד לא מינה אותך לשופטת הספרותית בבננות- אז להרגיע.

    • ואגב מה עם אתי אברמוב? למה היא כבר לא כותבת כאן, אהבתי לקרוא אותה.

  11. מייקל

    קארין, מרתק כתמיד.
    נפלאות הכתיבה שלך הם אחד הדברים שאכן משאירים אותי שפויה בימינו אנו 🙂

  12. יש לי פיתרון בשבילך.
    במקום להשכיר דירה, הפעם תקני אותה.
    היא תהיה שלך.
    את תאכלי חרא, המון חרא, אבל אחר כך תתרגלי.
    כי מה לעשות,
    אחרי הכל זה ישאר החרא שלך.

  13. פולניה גאה

    יא- למרות הכתיבה המדהימה אני נכנסת לחרדות משהו-
    עוד כמה חודשים אני אמורה להשכיר דירה פעם ראשונה ואבוי, אם התמונה היתה אפורה עד עכשיו היא דיי נוטה לשחור כרגע!
    אבל לא נורא – גם את זה צריך לעבור מתישהו – כמה שיותר מהר אולי יותר טוב.
    אבל למה להגזים וללכת לטיפול?
    האם זה כזה לא נתפס ששני אנשים (ואולי יותר) לא ממש יסתדרו בינהם?
    אף פעם לא יצאתם לטיול עם אנשים שחשבתם שאתם יודעים עליהם דבר או שניים וגיליתם שיש מרחק גדול מאוד בין מה שחשבתם למה שיש באמת??
    אני לא הייתי רצה לטיפול (הכיס שלי גם ככה לא ירשה לי)
    אולי לחלק מכם אכן לגור לבד הכי מתאים…

  14. וואו, כל העסק הזה של מעבר דירה נראה לי קשה לאללה. חשבתי לעבור דירה אחרי שאני אשתחרר מהצבא אבל עכשיו אני לא כל כך בטוחה. זה נשמע כמו כאב ראש אחד גדול ואולי עדיף להישאר עם האוכל של אמא ועם הארנק של אבא.
    ואפרופו ארנק, DOES ANYBODY KNOW? כמה עולה הובלה ממוצעת?

  15. יקירתי, תנסי להפוך את זה למקצוע.
    תעבירי אנשים דירות
    ואני נשבעת בכליה שלך שגם תעשי הון כלכלי
    וגם תרוויחי המון בגדים.
    שלא נדבר על איתור דירות פוטנציאליות למנוסה הבאה

    את אושר גדול
    גם עם רגל אחת על האסלה
    וראש בשקיות אשפה
    אהבה גדולה מותק.

  16. אלמוני

    החלק הקשה נראה לי החלטות המגורים שנובעות מהתקרבות אינטימית… ‘אם ישנים ביחד, למה לבזבז כסף על שתי דירות’… כך יוצא שדברים בסיסיים כמו כתובת, מספר טלפון, מקום לישון ולחיות בו – נרתמים לגחמות המוכרות של היחסים בין המינים. אובססיות רומנטיות ומיניות וכו’. נראה לי מסוכן לרתום את החיים לעגלה הקפריזית הזאת של יחסים. או שלטובת היחסים, מוטב שהכתובת שלך תהיה משהו קבוע ובלתי תלוי? גורל נשי אכזר.
    למה נשי? כי החלום הכמוס של כולנו, הבה נודה, הוא להיאסף לביתו… לחיקו ולביתו… להיות אשת חיקו ואשת ביתו ומשם כבר אפשר לכבוש את העולם, אבל קודם שיהיה חיק גברי ובית, ובשביל זה אנחנו מוכנות להתאבד פעם אחר פעם… את הבנת אותי, נכון קארין?:-)

  17. ינשוף

    לא להשכיר. הפעולה היא לשכור.

  18. שש-בש

    כתוב יופי קארין – מצחיק.
    אצלי זה רק 7 דירות בערך אבל זה סיוט כל פעם מחדש.
    צריך להמציא משהו כמו באנטרפרייז שישגר אותך על כלל חפצייך לדירה החדשה.
    ואצלי כל פעם גם יש יותר דברים וכשעברתי הפעם לדירה יותר קטנה מהקודמת אז המיטה יושבת בסלון.
    זה באמת יכול להיות מקצוע טוב לנהל העברת דירות – יש פה רעיון מעניין..

  19. 10 כל הכבוד!!!!!
    תמשיכי לכתוב ׁ,אולי ספר בקרוב?
    אני מחכה.

  20. Karin!

    I knew there’s a legitimate reason why I like your writing so much. But now it’s a
    sisterhood thing – in the last two and a half years I moved five times, once from one country to another. I can’t say I mastered the art of moving yet, but I have a feeling it’s a squarely Jewish thing. I know for a fact I’m 100% jewish, so maybe my traibal roots are still intact?

  21. דורית

    וכל הגוף שלי כואב משבוע של צביעה וניקוי הדירה המיועדת כך שהחבר שלי שלח אותי ל”אפטר” בעוד הוא עושה ספונג’ה. הובלה עולה בסביבות ה- 500-700 ש”ח. תלוי כמה רהיטים מעבירים…. ולא כולל טיפים !!

  22. חבר או שותפה, חשבון אישי או משותף.
    החיים עם אדם נוסף נידחו מבחינתי על הסף.
    הטיפול נוסה אך לא בהצלחה, תודה על ההמלצה.

  23. יקירתי, את שפויה לחלוטין זה העולם מסביבנו שלא שפוי כלל, כולם מסביבנו ‘קוקו’, ודר”א את לא היחידה עם הרגשת ההקלה בזמן התראות על פיגועים כי גם אני ישר קופצת על מונית, זו הזדמנות נהדרת גם בעיני, אפשר לנסוע ביחד עם בא לך, כך נוכל לרכל על כל הבחורים ואולי אולי אולי להתחיל להבין מה בדיוק הם רוצים.. או מה עובר להם בראש…

  24. הכתבה החלה בטירוף של מעבר דירה, המשיך בהמלצה ללכת לטיפול, המשיך בתעריף והיכן
    ניתן לקבל דיל טוב לטיפול…ראבאק, תתעוררו!!! מי שם מי מכם בתור ממליץ??
    אני בדיוק כרגע חיה על ארגזים עם בעל, 3 ילדים ומחכה למעבר דירה קרוב וכן גם בשכירות…
    את הפרוזק משאירה מאחורי ופונה לעתיד מאיר פנים. חוצ’מזה, כל סוף הוא התחלה חדשה,לא?
    הא, ואם עושים כל-כך הרבה כסף מזיוני שכל (פסיכולוגים..), אז יש אוניברסיטה בת”א
    ב – 300 דולר לחדר וחצי….ואפילו קניון קרוב!
    בהצלחה לכל המטופלים ואלו שבדרך לטיפול. ושיהיו רק דירות סוף הדרך אחותי.

  25. פשוט נהדרת

    יקירתי, בסוף החודש אני עוברת דירה. זה יהיה המעבר החמישי שלי בשנה וחודשיים האחרונים. מזדהה לחלוטין…גם אני מצב “כוננות חרסית”: רחוצה מקולחת מלובשת וארוה תוך 7 שעות…מה יהיה?…

  26. קארין אחותי, שכחת לציין את שלב חיפוש הדירה שלוקח לי בימים אלו ממש כבר שלושה חודשים, (טוב, ההתפשרות מין השטן) – האם זה מוגזם לבקש שותפ/ה לא מעשן, ללא חיות, עם מזגן, מבשל שעושה בעיקר קולות של שטיח? איפה הם??
    דווקא בירושלים היה קל למצוא אותם…

  27. ורק אני נורא אוהבת לארוז.
    זה פשוט אחד משני הדברים היחידים שני טובה בהם בעולמי הקט. (זה וכתיבת ברכות משעשעות/מעמיקות. בשאר היכולות האנושיות אני בינונית).
    אני אוהבת לאסוף ארגזים :1.לאתר ארגז פוטנציאלי. 2. לפרק תוך 30 שניות למישטח קרטון מתאים לנשיאה. 3.להמשיך איתו בדרכי כאילו כלום.
    אני אוהבת לתכנן את השלבים לאריזה.
    אני אוהבת לזרוק את כל מה שאני כבר לא צריכה.
    אני מתמלאת עליזות כשיש הרבה מה לזרוק.
    אני אוהבת לרפד הכל. גם אם זה ספרים.
    אני אוהבת לוודא שכל ארגז מכיל מילוי בנושא ספציפי.
    אני אוהבת לכתוב על הארגז יפה ובגדול מה בדיוק יש בו.
    אני אוהבת את הסיפוק הפשוט של לפרוק את 12 ארגזיי (עפ”י ספירה אחרונה ולא מעודכנת) ולגלות שם את מה שאמור להיות שם ובאותו מצב צבירה.
    אני כמובן שונאת הקטע באמצע של ההעברה. שלא נדבר על הדיכאון והיאוש שבחיפוש. כך שאין חשש לשפיותי. מה עוד שעברתי בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי כך שאולי זיכרון האריזה עליז מכשהיה באמת…

  28. נופר ותמי

    טוב אז ככה אנחנו חושבות שהסיפור מאוד מאוד עצוב כבר בא
    לנו לבכות נופר תביאי לי טישו
    תמי תבאי לי טישו טוב נו שתינו ניקח

  29. נופר ותמי

    אנחנו רוצות לדעת אמיתי?

  30. נופר דוד

    אותי זה בכלל לא מעניין כל הסיפור הזה לדעתי זה סתם שטויות
    וזה בכלל גם לא מרגש ואני רוצה שתחזירו לי תשובה מיד!!!!!!!!!!!!!!!!!………………….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *