רחל בלובשטיין-סלע

הכל היה מוקטן, ממוזער, בשירתה של רחל. צר עולמי כעולם נמלה, קטן הוא ודל הוא חדרי, הפגישה אינה אלא חצי-פגישה, שברי מילים סתומים. לכאורה, היא היתה רועת האווזים הקטנה שביקשה רק מעט מן היופי, זהב הצהרים, לטבול בתכלת שוקטה ובתום של כינרת קטנה שלה. לקום עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפיה הקטנטנות. הקטנטנות. שלווה כמימי אגם, אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות. rnאבל רחל היתה גדולה כל כך, סוערת. כמו הכינרת, גם היא, כחולה, קטנה ורוגעת למראה, אבל כשנחות עליה רוחות הבריזה, היא משנה את פניה ונעשית בלתי צפויה, מסוכנת, טובענית, ורצוי להיכנס אליה עם השגחה צמודה. או כמו שהיא כותבת: “משכבר הימים נפשי עטתה ארגמן ולאחד הייתי עם הרוחות הגדולות, עם צריחת נשרים”. את הצריחות האלה הכניסה במה שהיא מכנה “מחרוזת שירים מלבבת, ספרי שירי הלבן, ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש, ואת תוגתו של הלב הקורע. יד כל במנוחה תמשש”. ובכן, לא במנוחה אנחנו ממששים. rnרחל בלובשטיין נולדה ב 1890 בעיירה סרטוב שעל גדות הוולגה בצפונה של רוסיה. היא הבת האחת עשרה במספר של איסר-לייב בלובשטיין. סופיה מנדלשטם, אימה, אישתו השניה, אינטלקטואלית, ובתו של רב קהילת קייב. יחד היו להם שמונה עשר ילדים. מספרים שייחוס המשפחה מצד אימה מגיע עד לרש”י, והוא משתייך, לפי אותה מסורת, לבית דוד המלך. לא קל לבלוט בתמונה משפחתית כזו, מרובת ייחוסים שושלתיים, ואחים. rnבגיל 17, בשנת 1907, נסעה עם אחותה שושנה לקייב שם למדה ציור. כעבור שנתיים הן עולות לארץ-ישראל. היא מגיעה ליפו כמו כל העולים. אחר כך עוברת לגור ברחובות, כעבור זמן קצר מגיעה גם אחותם הצעירה בת-שבע. הן מנגנות בפסנתר שאבא שלח מאי שם, ולומדות עברית. עם רכישת העברית בא לרחל התאבון לעבוד את האדמה. הכרותה עם האגרונומית חנה מייזל סוללת את הדרך לחוות הפועלות שייסדה בכינרת. מייזל אומרת לרחל, את חלשה, לעבוד ממש את האדמה לא נשלח אותך. אבל עם אווזים את תהיי טובה. רועת אווזים הרומנטיקנית נוהגת באווזים משטר סובלני, ונהנית להתבודד בטבע ולבהות באבן החן התכולה הקרויה כינרת. מאוחר יותר היא מקבלת קידום לסג’רה ולמרחביה. כמעט כל מי שנקרה בדרכה – מא.ד.גורדון, זלמן רובשוב, לימים זלמן שזר, וגם שמואל דיין, נוח נפתולסקי – הוקסמו ממנה, חלקם אפילו התאהבו בנערה שנראתה כאילו הגיחה מתוך ציור נאיבי של גן עדן. סיפור האהבה של רחל וזלמן רובשוב-שזר אינו עולה יפה.rnאחרי שנתיים מציעה מייזל לרחל ללמוד חקלאות באוניברסיטת טולוז בצרפת. רחל נוסעת ללמוד, ואחרי הלימודים חוזרת לרוסיה לבקר את ההורים. היא עובדת בבית יתומים ברוסיה, ונדבקת בשחפת. באמצע פורצת מלחמת העולם הראשונה.rnלאחר המלחמה רחל חוזרת לארץ, ניזונה מזיכרונות כינרת, אבל הפעם, נושאת בריאותה זרע הרסני. למרות זאת, היא מצטרפת לקבוצת “דגניה”, מלמדת חקלאות ומשוררת בשעות הפנאי. אבל המחלה מתפרצת באביב של 1919. רופא מטבריה נותן את גזר הדין: “שחפת פתוחה”. החברים מחמיצים פנים ונבהלים. לא מספיק להם שהיא תשתמש בכלי אוכל נפרדים, הם מבקשים ממנה לבתק את חבל הטבור שלה, ולעזוב את דגניה. רחל עוברת לפתח-תקווה. שם היא מלמדת בבי”ס החקלאי לבנות. עקב מחלתה היא נאלצת לעזוב גם את פתח תקווה. היא מקבלת משרת הוראה בחווה של רחל ינאית בן צבי, ליד ארמון הנציב בירושלים. במקביל מת עליה אביה, והירושה שלו, איך לא, עוברת לבנים הזכרים בלבד. רחל לא יכולה לעבוד בשל מחלתה, ומסרבת לחיות ממתנות. הבנות קבלו סכום כסף חד-פעמי. ורחל מקבלת קצבה של 5 לירות אנגליות לחודש. מצבה הכלכלי מידרדר והיא נותנת שיעורים פרטיים כדי להתקיים. ברל כצנלסון קיבל אותה לעיתון הפועלים החדש “דבר”. rnהאביב היה קשה לה מכל, אז היתה המחלה מתגברת, והיא היתה מרותקת למיטתה. rnמשה בילינסון מסדר לה עליית גג קטנה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, בבית משפחת לוינסון. ואמנם קטן הוא ודל הוא חדרה: מיטת ברזל בעיצוב הקלאסי של מיטות סוכנות, וכיסא נדנדה שפונה לשמש. בעל הבית, שמכיר את רחל מימי כינרת, שותל לה עץ דקל בחצר, מחווה לאותו דקל שפל צמרת סתור שיער כתינוק שובב, שהיה לה להשראה. רוב שיריה נכתבים דווקא מחדר צר זה, בחולי ובעוני. השירה מחזיקה אותה בחיים, ומנשימה אותה אויר צח של זיכרונות. רחל יודעת את מצבה, ומתכוננת למוות. rnהיא נפטרה ב1931 אבל שירת הברבור שלה, השירים שכתבה בשש השנים שלה בתל אביב חדרו אל הלב והם עד היום פריט חובה מתכנית הלימודים עד לספרי בת מצווה, ואפילו לדיסקוטקים היא הגיעה בשנות השבעים. גם אם נדמה שהזמן הפך את דימויי המים המפכים, התכלת, החדר הצר, לפשטניים או מובנים מאליהם, קשה לדמיין את קיצור תולדות המיתוס החלוצי שלנו כמו גם את האתוס התרבותי, בלי הסימבוליזם הרומנטי של שירי רחל, ובלי הרומנטיקה הטרגית של סיפור חייה. אם מתעקשים לא להתרכז רק בפוטנציאל הטלנובלי של חייה, רחל היא מופת של עצמאות ואומץ. גם אם בדיעבד נדמה שהיא זועמת על הרפתקנותה (“למה קראתם לי חופי הפלא, למה כזבתם, אורות רחוקים?”) וכיסופיה, אין ספק שרחל לא נולדה לקיום צר וחרקי.הכל היה מוקטן, ממוזער, בשירתה של רחל. צר עולמי כעולם נמלה, קטן הוא ודל הוא חדרי, הפגישה אינה אלא חצי-פגישה, שברי מילים סתומים. לכאורה, היא היתה רועת האווזים הקטנה שביקשה רק מעט מן היופי, זהב הצהרים, לטבול בתכלת שוקטה ובתום של כינרת קטנה שלה. לקום עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפיה הקטנטנות. הקטנטנות. שלווה כמימי אגם, אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות.
אבל רחל היתה גדולה כל כך, סוערת. כמו הכינרת, גם היא, כחולה, קטנה ורוגעת למראה, אבל כשנחות עליה רוחות הבריזה, היא משנה את פניה ונעשית בלתי צפויה, מסוכנת, טובענית, ורצוי להיכנס אליה עם השגחה צמודה. או כמו שהיא כותבת: “משכבר הימים נפשי עטתה ארגמן ולאחד הייתי עם הרוחות הגדולות, עם צריחת נשרים”. את הצריחות האלה הכניסה במה שהיא מכנה “מחרוזת שירים מלבבת, ספרי שירי הלבן, ניגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש, ואת תוגתו של הלב הקורע. יד כל במנוחה תמשש”. ובכן, לא במנוחה אנחנו ממששים.
רחל בלובשטיין נולדה ב 1890 בעיירה סרטוב שעל גדות הוולגה בצפונה של רוסיה. היא הבת האחת עשרה במספר של איסר-לייב בלובשטיין. סופיה מנדלשטם, אימה, אישתו השניה, אינטלקטואלית, ובתו של רב קהילת קייב. יחד היו להם שמונה עשר ילדים. מספרים שייחוס המשפחה מצד אימה מגיע עד לרש”י, והוא משתייך, לפי אותה מסורת, לבית דוד המלך. לא קל לבלוט בתמונה משפחתית כזו, מרובת ייחוסים שושלתיים, ואחים.
בגיל 17, בשנת 1907, נסעה עם אחותה שושנה לקייב שם למדה ציור. כעבור שנתיים הן עולות לארץ-ישראל. היא מגיעה ליפו כמו כל העולים. אחר כך עוברת לגור ברחובות, כעבור זמן קצר מגיעה גם אחותם הצעירה בת-שבע. הן מנגנות בפסנתר שאבא שלח מאי שם, ולומדות עברית. עם רכישת העברית בא לרחל התאבון לעבוד את האדמה. הכרותה עם האגרונומית חנה מייזל סוללת את הדרך לחוות הפועלות שייסדה בכינרת. מייזל אומרת לרחל, את חלשה, לעבוד ממש את האדמה לא נשלח אותך. אבל עם אווזים את תהיי טובה. רועת אווזים הרומנטיקנית נוהגת באווזים משטר סובלני, ונהנית להתבודד בטבע ולבהות באבן החן התכולה הקרויה כינרת. מאוחר יותר היא מקבלת קידום לסג’רה ולמרחביה. כמעט כל מי שנקרה בדרכה – מא.ד.גורדון, זלמן רובשוב, לימים זלמן שזר, וגם שמואל דיין, נוח נפתולסקי – הוקסמו ממנה, חלקם אפילו התאהבו בנערה שנראתה כאילו הגיחה מתוך ציור נאיבי של גן עדן. סיפור האהבה של רחל וזלמן רובשוב-שזר אינו עולה יפה.
אחרי שנתיים מציעה מייזל לרחל ללמוד חקלאות באוניברסיטת טולוז בצרפת. רחל נוסעת ללמוד, ואחרי הלימודים חוזרת לרוסיה לבקר את ההורים. היא עובדת בבית יתומים ברוסיה, ונדבקת בשחפת. באמצע פורצת מלחמת העולם הראשונה.
לאחר המלחמה רחל חוזרת לארץ, ניזונה מזיכרונות כינרת, אבל הפעם, נושאת בריאותה זרע הרסני. למרות זאת, היא מצטרפת לקבוצת “דגניה”, מלמדת חקלאות ומשוררת בשעות הפנאי. אבל המחלה מתפרצת באביב של 1919. רופא מטבריה נותן את גזר הדין: “שחפת פתוחה”. החברים מחמיצים פנים ונבהלים. לא מספיק להם שהיא תשתמש בכלי אוכל נפרדים, הם מבקשים ממנה לבתק את חבל הטבור שלה, ולעזוב את דגניה. רחל עוברת לפתח-תקווה. שם היא מלמדת בבי”ס החקלאי לבנות. עקב מחלתה היא נאלצת לעזוב גם את פתח תקווה. היא מקבלת משרת הוראה בחווה של רחל ינאית בן צבי, ליד ארמון הנציב בירושלים. במקביל מת עליה אביה, והירושה שלו, איך לא, עוברת לבנים הזכרים בלבד. רחל לא יכולה לעבוד בשל מחלתה, ומסרבת לחיות ממתנות. הבנות קבלו סכום כסף חד-פעמי. ורחל מקבלת קצבה של 5 לירות אנגליות לחודש. מצבה הכלכלי מידרדר והיא נותנת שיעורים פרטיים כדי להתקיים. ברל כצנלסון קיבל אותה לעיתון הפועלים החדש “דבר”.
האביב היה קשה לה מכל, אז היתה המחלה מתגברת, והיא היתה מרותקת למיטתה.
משה בילינסון מסדר לה עליית גג קטנה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, בבית משפחת לוינסון. ואמנם קטן הוא ודל הוא חדרה: מיטת ברזל בעיצוב הקלאסי של מיטות סוכנות, וכיסא נדנדה שפונה לשמש. בעל הבית, שמכיר את רחל מימי כינרת, שותל לה עץ דקל בחצר, מחווה לאותו דקל שפל צמרת סתור שיער כתינוק שובב, שהיה לה להשראה. רוב שיריה נכתבים דווקא מחדר צר זה, בחולי ובעוני. השירה מחזיקה אותה בחיים, ומנשימה אותה אויר צח של זיכרונות. רחל יודעת את מצבה, ומתכוננת למוות.
היא נפטרה ב1931 אבל שירת הברבור שלה, השירים שכתבה בשש השנים שלה בתל אביב חדרו אל הלב והם עד היום פריט חובה מתכנית הלימודים עד לספרי בת מצווה, ואפילו לדיסקוטקים היא הגיעה בשנות השבעים. גם אם נדמה שהזמן הפך את דימויי המים המפכים, התכלת, החדר הצר, לפשטניים או מובנים מאליהם, קשה לדמיין את קיצור תולדות המיתוס החלוצי שלנו כמו גם את האתוס התרבותי, בלי הסימבוליזם הרומנטי של שירי רחל, ובלי הרומנטיקה הטרגית של סיפור חייה. אם מתעקשים לא להתרכז רק בפוטנציאל הטלנובלי של חייה, רחל היא מופת של עצמאות ואומץ. גם אם בדיעבד נדמה שהיא זועמת על הרפתקנותה (“למה קראתם לי חופי הפלא, למה כזבתם, אורות רחוקים?”) וכיסופיה, אין ספק שרחל לא נולדה לקיום צר וחרקי.