פרק זמן לא קצר עוד עמדנו בגבורה מאחורי החלטותינו המשותפות. הלכנו לישון ביחד, לא נרדמנו כועסים ואם לא רצינו סקס פשוט אמרנו "לא" ובן זוגנו הטרי רק חייך ואמר: "או.קיי. דיר, סו טומוררו"

ריצה למרחקים קצרים

זה לא זה

חברות, הגיע הזמן לומר את האמת, חד חלק ובפרצוף: זה לא זה. לא לילד הזה פיללנו, לא ככה חשבנו שזה יראה. כשנפגשנו זרחו בשמיים אלפי כוכבים, הירח מעולם לא היה עגול יותר וגלי הים שוררו רק לנו. הכל זהר באור יקרות. כחכוכי הבוקר היו שירה לאוזנינו, ההתהפכות בירידות של ירושלים היו משובת נעורים ואמא שלו הייתה פשוט מקסימה. העולם חייך ואנחנו ידענו שיש לנו את זה. כשנישאנו ומישהו העיז להציע הסכם ממון הגבנו כמו שרלוט. כמה לא רומנטי, ואנחנו ממילא לא נצטרך את זה.
פרק זמן לא קצר עוד עמדנו בגבורה מאחורי החלטותינו המשותפות. הלכנו לישון ביחד, לא נרדמנו כועסים ואם לא רצינו סקס פשוט אמרנו “לא” ובן זוגנו הטרי רק חייך ואמר: “או.קיי. דיר, סו טומוררו”. אחר כך היינו שנינו בהריון ושנינו בחדר הלידה. הבונדינג היה היסטרי. קמנו בלילה ביחד, הינקנו בשו-תף והוא נורא עזר למרוח ג’ל על התפרים. העולם חייך. כשחזר הביתה מאוחר מהעבודה כמעט לא צייצנו. גם כשהפסיק להתעורר באמצע הלילה (גברת, מישהו פה צריך לפרנס) בלענו ושתקנו. כשפיהק בקול גדול באמצע הסיפור על הפירות והטחינה הבנו שמשהו קורה. בפעם הראשונה היינו במקומות שונים לגמרי. המשקיע החדש עניין לנו את התחת, מפגשי הבנים על בירות וכדורגל אנגלי נראו פתאום וולגריים וכל נסיעה שלו לחו”ל לוותה בתחושת הקלה גדולה. והסקס , אוי הסקס. הוא מצדו הרגיש זנוח. תפקידו הסתכם בתלך-תביא, ואיש לא התעניין עוד בהישגיו המרשימים במשרד (אני סמנכ”ל, אני מנכ”ל, יופי רק אל תשכח את החיתולים). פתאום לא הבנו אחד את השני, פתאום אנשים אחרים התחילו להבין אותנו. חברות מבית הספר היסודי, השכנה ממול- זו עם הילדים הגדולים וחכמת החיים של פעם, המזכירה במשרד. העולם עדיין חייך אבל אנחנו התחלנו להבין שזה לא יהיה פשוט כל כך.

אצל כולם זה ככה

מה רבה הייתה תדהמתנו כשגילינו שאנחנו שונים. הנכונות הזו, שהיוותה פעם את בסיס היחסים, הלכה והתפוררה: דווקא לא מוכנה יותר לראות איתך שוורצנגר בשביל שתבוא איתי לסרט-בנות. דווקא לא רוצה יותר לשמוע את הפטפוט הנשי הבלתי פוסק ההוא כדי שתוכלי להשוויץ בבעלך המוצלח.
התחלנו לעשות דברים בנפרד, התחלנו לתת ספייס. לא היה לנו נעים להודות שדווקא נחמד לא להיות ביחד. אז עוד לא ידענו שנקודות החיבור הולכות ומצטמצמות. והסקס. כן הסקס. לחישות האהבה המתוקות הפכו לעשר דקות שקטות במיוחד. פעם בשבוע, ואז פעם בשבועיים. התעייפנו. התעייפנו אחד מהשני. השתעממנו. והתרחקנו. נורא. התחלנו לחפש עניין במחוזות אחרים. בשיחות עם חברים הסתבר שאצל כולם זה ככה (מלבד הזוג ההוא שחובר לו יחדיו בכיתה ה’ ומאז ועד היום).

לגדול ביחד? פחחחח

הכל אנחנו מחליפים. בלי שום בעיה עוברים מחברה לחברה, מתפקיד לתפקיד. בלי לחשוב פעמיים עוברים מהעיר אל הכפר, מתל-אביב למצפה בגליל, עושים רילוקיישן לאמריקה. מבטלים חברים ישנים, עושים בקלות חדשים . מתרעננים. הדור שלנו, גם אם היה רוצה, לא מסוגל לקפוא על שמריו. הוא תזזיתי ונמרץ ואדרנליני. הוא עצמאי. הוא משתנה. ומהר. תוך זמן קצר גילינו כמה קשה לגדול ביחד בעולם כזה, כמה בלתי אפשרי. את הריצה למרחק הארוך הזה ,לפעמים, כמה מוזר, יותר פשוט לעשות לבד. “על חמש שנים טובות אני חותמת” אמרה פעם איזה קומיקאית. גם אני ,יקיריי, גם אני.

על הכותבת טלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

תגובות

  1. נסיך החלומות

    ,*תגובה ראשונה* (כל כלב יבוא יומו )
    דעתי היא שבחירת בן זוג לחיים היא בעיקר אדם שיעניין אותך להיות איתו גם כאשר ישנה פחות תשוקה ופרפרים. השאלה שאני שואל היא האם אתה רואה עצמך 5 שנים מעכשיו יושב/ת על הספה בסלון ומנהל שיחה איתו/ה על כל נושא שבעולם ללא שיעמום או מבוכה.
    מה שלא הבנתי הוא האם היה שוני מהותי מעבר לסרטים ולמשחקי כדורגל ?או שהזמן
    הקהה את התחושות הראשוניות.
    בדיעבד,האם יכלת בכל זאת לנבא שזו תהייה התוצאה?

    נ.ב. התגובה נכתבה בלילה ללא שינה לכן אני מסיר כל אחריות לתוכנה. 🙂

  2. סיוי

    לדעתי ברגע שעושים כל דבר ביחד,אבל כל דבר קטן-אז העניין מתחיל להמאס. אולי במקרה שלך זה לא היה כך,אבל בכל אופן בן-אדם צריך את המרחב שלו בין זוג נשואים ובטח ובטח בין זוג חברים..
    במקרה זה אין לקשר מקום להדרדר,הציפיות (שנהפוך ל”נשמות תאומות”) יורדות והתקווה לקשר חזק וקרוב נשארת (שהרי ידוע שמלאכת שימור הקשר לטווח הרחוק קשה במיוחד כשהשגרה מאיימת לפרוץ כל רגע…)

  3. סמדר

    כשיש כזאת שממה באתר וזה מאמר טוב?

    ולענייננו: זה יכול לקרות, אבל לא מחויב המציאות, יש גם גברים אחרים ונשים אחרות. גברים שיותר מחוברים לילדים ומזכירים לך שהחיתולים נגמרו, ונשים שהעבודה שלהן ממשיכה להיות מרכזית בחייהן למרות הילדים. לא על חשבון הילדים, במקביל. אפשר לגדול ביחד, אבל זה קשה. אפשר לצמוח במקביל ולשמור על תקשורת טובה וקירבה תוך כדי.
    ממה שראיתי סביבי המשבר הרציני קורה באמת בילד השני משום מה. אולי כי נעשה יותר תובעני בבית, אולי כי האיזון מופר. כשקשה תמיד יש מחשבות על פירוק, השאלה היא אלו יכולות צברתם עד לשלב הזה. אם יש רצון ואהבה, אפשר להתגבר על המשבר.
    אחרי 5 שנים שהיה בהן הכל – אני מאמינה יותר מתמיד שהאהבה היא הדבק החזק ביותר.

  4. חזיז ורעם

    אני שומע כל הזמן איך כל אחד מהצדדים אומר באופן נפרד אני ואני ואני.
    אולי כדאי שתתרגלו קצת אנחנו.

  5. אוי
    כמה נכון
    כמה אוי שזה נכון
    🙂

  6. כמה שזה נכון ככה זה עצוב
    אולי אנחנו צריכים להודות בזה שהדור הזה כבר לא בנוי למרחקים ארוכים במיוחד כשהוא/היא הופכים להיות מאוסים, מלחיצים, כועסים, עייפים ועוד אלפי דברים שאחרי השנה הראשונה נהפכים למנטרה חוזרת.
    אולי כדי לבנות חברות, חברות אמיתית אולי לא מבוססת על אהבה מסנוורת אלא דווקא על הערכה וידידות. מי אני שאגיד?

  7. קרמבו

    ואולי ככה זה צריך להיות? ואולי זה הכי טוב שיש אבל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו כשהיינו קטנים הם שגויים. הסיפורים מהעבודה לא מעניינים אותך כי זה לא מסוג הדברים שמעניינים אותך ולא בגלל שהתרחקתם וכן שלך אותו. גם עם החברות שלך את לא מגיעה לקירבה שאת רוצה איתו ואם את מוצאת בהן נחמה תגידי תודה שיש לך חברות. בגדול, נעים איתו? יש על מי לסמוך? הוא מצחיק אותך? נגיעותחו פעם בשנה נעימות לך? אם כן את בעשירון העליון. לא צריך יותר. היתר זה סיפורי סבתא.

  8. נועה

    ואולי כל זה נראה מעט מדיי רק כשמשווים את זה לסיפורי האגדות והמיתוסים הרומנטיים הרווחים בתרבות…כשמוכרים לנו יומם וליל סיפורי סבתא על איך אהבה צריכה להתנהל קשה להיות מרוצים ממה שיש..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *