שגעון של חברות

בית הכלא, המהווה תחנה סופית ביצירות אחדות לגיבורים המחפשים עבור עצמם קיום אלטרנטיבי בחברה שאינה מאפשרת להם מקום וביטוי (כמו למשל בסרטו של ניל גורדון, “משחק הדמעות”), הוא החלל בו אנו פוגשים לראשונה את גיבורת ספרה הרדוף של אן-סופי בראסם, סופרת צרפתיה שכמו מרי שלי בשעתה (עם “פרנקנשטיין”) ושילה דיילני (עם “טעם הדבש”), כתבה את ספרה לנשום בגיל העשרה, או לשם דיוק בגיל שש-עשרה.

שרלן בוהר, גיבורת הספר, היא בת למשפחה בת ארבעה נפשות – אם, אב, אח ואחות – החיה ברווחה כלכלית המכסה על אומללותם הרגשית של בני הבית בכלל, ושל שרלן בפרט. למרות שהיא גרה בלב העיר פריז ושייכת למשפחה שהיא מגדירה כזעיר-בורגנית, שרלן חשה בלתי שייכת ודחויה בכול מקום בו היא נמצאת:
“חייתי במרכזו של עולם שלא הבחין בי, שלא הבנתי. חייתי מכיוון שזה מה שנכפה עלי, מכיוון שכך ולא אחרת היו פני הדברים. נאלצתי להסתפק בעצם קיומי, בהימצאותי שם, בלי להניד עפעף.”
מתוך הסבל של נערה בלתי מקובלת חברתית ומתוך רצון בזהות ושייכות, שרלן גומרת אומר לעשות הכול כדי למצוא חן ולזכות באישור החברתי הנכסף. אותו רצון לשאת חן גורם לה בתחילה לשנוא את גופה הצעיר, הממאן להראות את סימני ההתבגרות ולהתקנא בבנות גילה שבהשוואה אליהן היא חשה חסרת חן:
“אנחנו בשיעור חינוך גופני, בבריכת בית-הספר. במלתחה, בתום שעה מייגעת, אני מגניבה מבט אל גופן העירום של שאר הילדות. אני כחושה וגרומה, שונה מהן להחריד. פני מזוותים וקודרים. אין לי מאור עיניים, אין לי חיוך, שום זוהר, שום ברק. אני שונאת את גוף הקטינה שלי, שאינו ככול האחרים…. אני מתקנאת בפניהן המאירים, בשערן האוורירי והבוהק…. החן והקלילות כאילו מולדים אצלן. לא כן אצלי. אני מתבוננת בצלליותיהן המגרות וחולמת להטיל מום בגופי. אני מביטה בדמותי המשתקפת במראה הגדולה… אני רואה צל חסר חן…. אילו יכולתי הייתי יורקת על הבבואה הזאת בטרם אנפץ את המראה בצעקה, עד כדי כך אני מתעבת את עצמי.”

כמי שהפנימה את הערכים של סביבתה, שרלן מאמינה, כאשר מופיעים אצלה אותות ההתבגרות המיוחלים, שהדרך לשינוי סלולה בפניה: “חסל סדר שרלן הבלתי נראית, לעולמי-עולמים. האחרים יסתכלו עלי סוף-סוף בקנאה ובהערצה יותר מאשר על כל אחד אחר…. לא, לא אהיה מהחלשים, מכאן ואילך אהיה אחת משלהם”. אולם לא רק ששרלן אינה מקבלת את תשומת הלב ותחושת השייכות שהיא כה כמהה אליהם בזכות השינוי הגופני, אלא שילדה חדשה בשם שרה זוכה בהם למרות הופעתה החיצונית הבלתי מצודדת. לרווחתה הגדולה של שרלן שרה מתחברת איתה לבסוף, ואותה חברות המתגלה כהרת אסון היא ציר העלילה בספר הדחוק הזה, שמטיב לתאר את מעשי הזוועה המתרחשים לעיתים תחת כסות של קירבה וחברות.

מערכת יחסים המתחילה כחברות של צחוק וכיף, המושתתת על תחושת ההערצה של שרלן לשרה וקבלתה של שרה את שרלן כבת-ברית וחברה, הופכת בהמשך לחברות נצלנית ומשפילה. הצורך של שרלן בהשתייכות וההתפעמות שלה מהאישיות והקסם של חברתה מצד אחד, והנכונות של שרה לשלוט ולהשפיל את מי שהינה חלשה ונוחה להשפעה מצד שני, הופכים למרכזה של מערכת היחסים המעוותת והחולנית בין שתי הבנות. אותה חברות שאיפשרה בתחילה לשרלן לחוש אהובה ושייכת, מובילה אותה בסופו של דבר לאובדן כול מרכיבי האישיות והזהות שלה עצמה עד לנפילתה למעמקי האובססיה, הקינאה החולנית והטירוף.

אותם מקומות אפלים, כפייתיים ואובדניים שמטיבה הסופרת לתאר, מתחברים לכדי תמונה טורדת של מציאות קיומית בעולם בלי-נשמה או בר-נשמה חרישית, שהיושבים בו מזהים את עצמם רק ממצב שבו הם שולטים או נשלטים, מנצחים או מנוצחים. עולם המקנן לפעמים בלב מאפליית חיי הבורגנות שהבטחתם היחידה נראית לעיתים כה סתמית וחסרת תוכן עד שהטירוף נתפס כמקום היחיד שמאפשר שחרור ובית הכלא כחלל אלטרנטיבי המאפשר נשימה, מסגרת והגשמה עצמית.

על הכותבת מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

תגובות

  1. Useless ID

    יש יש יש יש יש אני ראשון…חחח..
    טוב עכשיו נראה מה יש לכתוב אם בכלל על המאמר

  2. Useless ID

    כמעט ירדה לי דמעה, כמעט !
    מה זה הבולבולציה הזאת, אם הייתי רוצה לקרוא את הספר הייתי לוקח אותו וקורא, ולא
    שומע תקציר

  3. אריאלה

    אוקיי, אבל איך הספר? טוב או לא? קריא? מעניין? נוגע? כתוב טוב? מרגישים שהכותבת היא בת עשרה או שמדובר בכותבת בשלה?

    ולמה הכוונה ב”ספר דחוק”?

    • צב מעבדה

      מתוך הטקסט נראה לי שהיא רצתה לומר שזה ספר עם עלילה שרצה רחוק ומהר עם הרבה ארועים בדרך.

      • אריאלה

        אבל מה זה אומר על הספר? אני יכולה למנות בלי להציץ על הספריה עשרה ספרים איומים עם עלילה שרצה רחוק מהר ועם הרבה אירועים, זה לא מהווה תו איכות.

        • צב מעבדה

          צודקת, אפיון טכני של הכתיבה לא אומר על האיכות שלה.

          לצערי הרב התגובות הארסיות שמירנדה זכתה להן כאן בפעמים הקודמות, באופן נורמאלי לחלוטין הוציאו לה את החשק להצטדק ולהסביר את דעתה על איכות הספר ועל כן נשאר לה להתמקד בעיקר באלמנטים טכניים.

          זה עונשה של חברה לא סבלנית, שאינה יודעת לבקר בצורה בריאה.

          • אריאלה

            אז מה הטעם לכתוב בכלל? כדי לתאר מה יש בספר? ובלי קשר למירנדה עכשיו, כתבתי כבר בעבר – כשקיבלתי תגובות ארסיות הפסקתי לכתוב תקופה ארוכה למדי, עד שהבנתי שהתגובות המגעילות פחות חשובות מהדברים שיש לי להגיד.
            אם נותנים לתגובות לסרס את הכתיבה, וכתוצאה מזה יוצאת כתבה שלא ממש אומרת משהו, בשביל מה?

            • צב מעבדה

              (שימי לב: תרגיל לפוליטיקאי המתחיל – הסחת השאלה לכיוון שאתה רוצה)

              למה לכתוב בכלל? זו שאלה טובה, אבל נראה לי שכאן היה מתאים יותר לשאול ‘למה לפרסם?’
              ישנן הרבה סיבות שבגללן אנשים מפרסמים טקסטים שהם כותבים, אבל אני אתמקד רק בזאת שנראת לי החשובה מכולן בטקסט הנוכחי. במקרה של ביקורת לא סביר שאדם יכתוב לעצמו (להבדיל משירה, לדוגמה), לכן אני מניח שכאשר אדם מפרסם ביקורת הוא עושה זאת מתוך רצון לחלוק את הידע שלו ודעתו עם האחרים ואו בעיקר על מנת לקבל לגיטימציה או חיזוק חיובי מהאחרים לדעתו (הרגשת שייכות).

        • חזיז ורעם

          זה אומר שמדובר בספר מעיק ובלתי קריא

        • אלמוני

          ויקןכיעךדיעלכעיודעיךגריעגכנדכיעכיעראיכיעוגגכחעידגכעטןגיעאודטדיכידגכעדכדגורטאשגוריעאטי

  4. צב מעבדה

    שירלי,
    הביטוי ‘אוהב לשנוא’ הוא ביטוי רע! אני מקווה מאוד שאף אחד לא ‘אוהב לשנוא’ אף אחד אחר. שנאה זה יצר שמרעיל את השונא ורע לכולם.

    אופן השימוש שלך בביטוי אומר משהו כמו ‘הנה המאמר של זאת שכולם שונאים. כולם זאת אומרת אתן, לא אני, אני העורכת, אני אוביקטיבית’. צורת כתיבה כזאת מזמינה ביקורת לא עניינית, כמו שבדרך כלל הביקורות למאמרים של מירנדה. הביקורות הארסיות והלא ענייניות הללו גרמו למאמרים של מרינדה להפוך לחלביים במידה מסויימת, וכמו שכתב כאן אחד המגיבים לפניי, המאמר הזה הוא תקציר ופחות חיווי דעה, וחבל.

    אין שום דבר רע בביקורת כל זמן שהיא עניינית ומציעה אלטרניטבה. ביקורת שאומרת: ‘זה חרא של מאמר!’ היא חרא ביקורת ומעידה על כותבה יותר הרבה יותר מאשר על נשוא הביקורת.

    הייתי שמח מאוד אם הביטוי ‘אוהב לשנוא’ היה נעלם מנוף הלשון העיברית, ויפה שעה אחת קודם.

    • זאת לא הפעם הראשונה שאני נהנית לקרוא את מה שאתה כותב, אבל הפעם החלטתי גם להגיד לך את זה. אתה תמיד חיובי ורגיש, והרבה פעמים מקורי. ישר כח, צב!

    • שירלי

      והנה, מקריאת התגובות ניתן לראות כי אותו “ביטוי רע” (ואני מסכימה איתך שהוא איכסה ופויה) הצליח לנטרל את אותן תגובות ארסיות.

      • ערס פואטי

        שהייתי שמייח עד מאוד להשתלח שוב בטקסט של מירנדה היקרה, אבל על מה.

        • תולעת

          לא עצרו אותך בעבר. אז מה קרה?

          • טלי לא חובבת ארס בכלל

            שנחש זה לא תולעת שגדלה..(-:
            וחוץ מזה, זיידי סמית, שיניים לבנות. שווה. (בעיני, ובלי קשר למאמר).

            • תולעת בת תולע

              איך זה, שכל פעם שמישהו אומר משהו שיש בו רמז של ביקורת כלפי הערס הפואטי, מיד קמה לה איזו ריבה חסודה ומגינה עליו.
              למה? הרי א. הוא יכול להגן על עצמו. ב. הרבה יותר ארס יש בדבריו על אחרים.
              נו טוב, מה מבינה כבר תולעת קטנה.
              (זה לא אישי נגדך טל, זאת אמירה כללית.)

              • אהבתי, מה זה אהבתי, מתתי על התגובה שלך תולעת..
                בסך הכל מה רציתי ? שכשתגדל לא תהיה כמוהו..!
                ואם כבר אני מטעה/מתקנת אותך אז חסודה זה לא, אבל ריבה כן !

                • תולעת

                  סילחי לי טלי החביבה. באמת אשתדל לא לגדול להיות תולעת מרירה ועצבנית, או נחש, רחמנא ליצלן! שמעתי שזיידי סמית היא הכשרון העולה של ימינו.

                  • סלח לי תולעת חביבה או חביב, שוב אני נאלצת לתקן אותך,
                    ריבה זה כן, אבל תותים לא. כזו אני, אלרגית לארס אבל גם לתותים..
                    יש לך אולי רעיון אחר ? או שנחכה שתגדל..(-: ?

                    • תולעת

                      או אם יש בעיה עם פירות – חלבה. אני מאוד אוהבת חלבה.

                    • שאני הכי אוהבת, ומהפירות- שוקולד וקצפת.

      • שזה מה שנטרל את הארס. אני לא מכירה את הכתבות הקודמות של מירנדה, אבל הכתבה הנוכחית די חלבית ונטולת אמירה על איכות הספר והיוצרת. אפילו אם משהו היה רוצה לא היה לו במה להשתלח. (ראי תגובת ע. פואטי.) מה שכתבת יכול לגרום לאנשים שלא מכירים את מירנדה, כמוני, לבוא בגישה שלילית מראש. וחבל. כי נראה לי שכדאי שעורכת תיתן גב לכותבים אותם היא בוחרת לפרסם, גב שיאפשר להם להמשיך לעצבן ולעניין.

      • חתול אחד

        לא מדוייק. מה שהצליח לנטרל את התגובות הוא ההיעדר המוחלט של אמירה להגיב עליה.

      • צב מעבדה

        I rest my case

      • לא מבין, נראה לי לפחות…

        מה רע בביטוי “אוהבים לשנוא”… ובכלל, מה רע בשנאת חינם משובחת.

        הרי שנאת חינם היא דבר נעלה, אינו ניתן לנגיעה ולשינוי, עומד בפני עצמו, אינו נתון לשגיונות הטרנד אינו חשוף לשיני הזמן.

        שנאה על דבר מה, כל כך פגיעה, כל כך ניתנת להסחה.

        אם יש דבר שגורם לי להזהר ולחשוד בנקיים, אלה אוהבי כל. מין “חיוביים” שכאלה.

        ביקורת היא ביקורת, ומי שהמטבח חם לו שיתכבד וייגש לחדר הקטן ההוא… שם קריר ומסריח.

        אין רע בביקורת ואף בביקורת קשה ובלבד שתהייה עניינית. ביקורת אינה שנאה ובוודאי שאינה שנאת חינם.

        אני למשל אוהב לשנוא כל מיני…. וגם אוהב לאהוב… אבל ממש לא כל אחד/ת…..

  5. ל-מירנדה, אני איתך

    למירנדה,
    האמת שכבר מזמן רציתי לעודד אותך לאור
    התגובות הלא נעימות שהיו בחלק מהמאמרים
    הקודמים שלך (‘בייגלה’ וכאלה). תגובות שמאד
    לא אהבתי והיו לדעתי לא הולמות למאמר שהיה/ו
    לטעמי, כתובים יפה ולעניין.
    אז הנה באה ההזדמנות וברשותך אני מנצל אותה.
    מתנצל מראש שלא קראתי את המאמר הנוכחי, הנושא
    לא קרוב לליבי… לכן לא אתייחס אליו כעת.
    ולמרות שאני מניח שאנחנו מאד שונים בהשקפת
    העולם בנושאים שקשורים להבדלים וליחסים בין שני
    המינים (לא הייתי מגדיר עצמי כשוביניסט אבל גם
    לא כפמיניסט, הייתי מעדיף “ריאליסט”… 🙂 עם
    ראיה לא סטריאוטיפית, אלא ראית הגוונים השונים
    של גבריות ונשיות אצל שני המינים והשלכותיה הרבות
    והמעניינות) אז, כאמור, אני רואה לנכון לחזק את ידך
    ולהסתייג מהתגובות הלא נעימות הנ”ל.
    תמשיכי לכתוב! בהצלחה, “עוד גבר”.

  6. אני שומעת פעמונים

    “לב מאפליית חיי הבורגנות”? שעה שאני מחפשת ולא מוצאת. אמרו לי מסטימצקי לחתוך שמאלה, אבל שמה יש רק רוסי עם כינור.

    • מירנדה

      אם את ליד הרוסי עם הכינור שמאלה מסטימצקי אולי הגעת לגן העיר. מקום מוזר כשלעצמו.

      כמי שאוהבת לקרוא ולכתוב לאנשים שאוהבים לקרוא לב המאפליה שאול מספרו של גוזף קונרד: The heart of Darkness. קונרד כותב על הג’ונגל ושחורים כמשהו אפל ונגוע כשלמעשה מי כמונו היהודים יודע שאופל שוכן דווקא במקומות תרבותיים והגיוניים כל כך כמו גרמניה למשל.

      הספר של בראסם מענין ומטריד מאחר והוא לוקח את מושג גיל 16 שמתקשר עם מתיקות ואת רעיון החברות בין בנות עשרה שמתקשר בדרך כלל לתמימות ומראה את הסבל, הרקבון והשנאה המתקיימים תחת מעטפת זו.

      הסיוט הזה קורה גם כאן. רק הרבה יותר גרוע. אלפי שנים של סבל ויסורים שעברו כאן אנשים מכול מני מדינות עושים את שלהם. ולא חסרים סדיסטים שמוצאים כאן על מי לפרק את הסבל והתסכול שלהם. תודה לאל שיש מי שמאזן את המצב. אבל לא תמיד. אני בטוחה שנערות רבות חיות את הסיוט הזה של החברה הכי טובה, המשפחה התומכת ובית הספר מסביר הפנים.

      במינון נמוך יותר אנחנו כאן חווים טונות של חוסר פרגון, חוסר חיוך חוסר בכבוד הדדי יום יום, כאילו שזו הצורה היחידה לחיות. רק מה שלא כמו הצרפתיים והגרמניים אנחנו עדיין לא עד כדי כך צבועים ומודחקים שלא להכיר במתרחש, לכן אולי הספר הפך שם לרב מכר וכאן לא.

  7. מירנדה יקירתי ,

    כאחד שעוקב זמן לא קצר אחרי דברים שאת כותבת כאן , אחרי שקראתי את הטור הזה אני לא יכול שלא לחשוב שנתת לאנשים אחרים , זרים , “לשבור לך את הכנפיים”.
    עושה רושם שהכתיבה שלך איבדה קצת משמחת החיים שלה. תהיי קצת יותר חזקה ותגידי : כוס אמק לכל הביקורות הרעות. גם לבקר צריך לדעת איך. את מוכשרת , את יודעת לכתוב , ויש כאלו שמחכים לקרוא את הדבר הבא שלך , כשהוא עוד בשלבי טיוטה ויוצא מהלב , כי הביקורת ליטשה את הדברים שלך למשהו הרבה פחות יפה.
    פואלו קואלו כתב ב”השטן והעלמה פרים” שכולם מפחדים ממשהו , יש כאלו שמפחדים מביקורת. זה מחשל. אני יודע שבהמשך תסתמי הרבה פיות. את תצליחי.
    חגי

  8. קודם כל, אני לא מאמינה שאף אחד כאן שונא את מירנדה, וכי איך אני יכולה בכלל לשנוא אדם שאני לא מכירה?
    ושנית, גם אני בזמנו הערתי על סגנון הכתיבה של הכותבת, מה לעשות? כתיבה היא עניין של טעם. בדיוק כמו שאני מחבבת או אוהבת סופרים מסויימים, ואילו אחרים אני לא יכולה לסבול, גם באתר הזה יש כותבות/ים נהדרים, מעניינים ומוכשרים, ויש כאלה פחות טובים.
    לזכותנו המגיבים יאמר, שכשמתפרסם מאמר טוב, אנחנו לא מתקמצנים במחמאות, ולא חסרות דוגמאות לכך.
    מירנדה צריכה בודאי לקחת בחשבון גם ביקורות שליליות, ואם היא לא מסוגלת להתמודד עימן שלא תכתוב לאתר המפרסם תגובות.
    גם הפעם לא אהבתי את המאמר. הוא נותן הרגשה של חיבור או סיכום של הספר, ואילו את זה אני ודאי יכולה לקרוא על גב עטיפתו.
    מחד ישנן הרבה מילים מבולבלות שלא אומרת כלום, ומנגד חסר “בשר” במאמר, חסר שורה תחתונה.
    זו דעתי.

    • צב מעבדה

      היי תמר,
      אף אחד לא טען שאין לבקר. ביקורת חיונית להתפתחות של הנושא המבוקר, בלעדיה לא נזוז לשום מקום. הטענה שלי ושל אחרים היא על צורת מתיחת הביקורת. גם ביקורת חריפה מאוד יכולה להימתח בצורה עניינית ולא פוגעת.

      ביקורת ארסית שמעליבה את המבוקר, גורמת למבוקר להיכנס לעמדת התגוננות ולא תשיג את מטרתה, קרי (עם אל”ף?) הפנמה של הביקורת על ידיי המבוקר והתייחסות עניינית אליה.
      מתיחת ביקורת עניינית שמצליחה לגרום למבוקר להתייחס בכובד ראש לביקורת היא קרוב לוודאי אחד משיאיי אומנות יחסי האנוש, ונראה שרק מעטים יודעים אותה. עם זאת, כמו חינוך ודרך ארץ, היא בהחלט דבר נרכש.

      ככל שציבור המגיבים יטיב להבין שתגובה ארסית היא לא יותר מאשר כלי לליטוף האגו החולה של המבקר ועדות מרשיעה לגביי עליבותו, כך ישתפר הרב שיח שלנו כאן.

      להערכתי הסובייקטיבית, אציין בשמחה שרמת הרעל באתר הולכת ויורדת בהדרגה (למרות שהתפרצויות מקומיות נצפו פה ושם), תודות למודעות גוברת והולכת לנקודה המוזכרת.

      • ארבינקא

        הרגשתי שיש נסיון לחנך אותי והתנשאות מעיקה ומורתית.
        במאמר הזה, אין לא זה ולא זה. חלבי? אני מעדיף את זה ככה. הפעם, לא התקשיתי בכלל להבין מה קורה כאן, ולא הרגשתי שיש נסיון להסתכל על הקוראים מלמעלה.
        זה שיפור.
        לדעתי, זה מה שגרר פחות תגובות עוינות, לא הביטוי הלא-נאה של שירלי, שאם הייתי מירנדה הייתי מתעצבן ממנו ובצדק – זה קיטלוג שקשה לברוח ממנו.

        • עוד גבר

          שלום “ארבינקא”,
          סליחה שאני נדחף לדו-שיח שלך עם “צב” אך
          רציתי לתת לך עוד נקודת מבט על דברייך:
          אני לא בטוח שמישהו/י מנסה לחנך.
          זכותה של מירנדה (או כל אחד/ת) להביע את עמדתו
          הלגיטימית בעניין שבדיון. זכותך לא להסכים וכמו
          ש”צב” כתב קודם לכן, אתה יכול להעלות טיעון/ים
          ו/או עובדות שסותרים/ות את הנאמר ובכך נותן
          חיזוק לטענתך להתקבל – לשם כך, בין היתר, נוצרו
          התגובות.

          • ארבינקא

            בייחוד במה שמופיע בגוף ראשון רבים.

            • עוד גבר

              ארבינקא. לא מצאתי כאלה. אם התכוונת שמירנדה
              משתמשת בביטויים “מחנכים” כגון: “כאן רואים
              אנו ש…” אז בביקור חוזר ב’מאמרי בייגלה’ דילהלנצ’יק
              לא רק שלא הצלחתי למצוא כאלה (אם כי לא עשיתי %100
              מאמץ… וגם אם היו כאלה ייתכן שזה רק סגנון כתיבה)
              אלא דווקא נוכחתי שהם כתובים בצורה בהירה
              ונעימה הבאה לעניין את הקורא/ת אותם.
              גם לא מצאתי מה”התנשאות” (אגב, אם מישהו אומר _לי_
              שאני מתנשא, אני מתחיל לחשוב אם לצד השני יש רגשי
              נחיתות כלפי… (שלא בצדק, בדרך כלל 🙂 ). אתה מוזמן
              לצטט ציטוטים כדי לתקן את דברי ולאשש את דברייך
              אם יש צורך בכך…

          • אריאלה

            וכמובן, זכותך לגבב מילים כדי להגיד שוב את המובן מאליו. ,

            אללי.

  9. מירנדה

    לקח לי זמן למצוא את התנוחה הנכונה בכדי להיות מסוגלת להשיב….
    קודם כול תודה (לאל) על התגובות המוצדקות והענייניות והכי תודה על מילות העידוד שעשו לי ממש טוב.
    אז מה שאני חושבת על הספר הוא שהוא מ ע י ק. אל תבינו אותי לא נכון. זה ספר קצר, כתוב טוב (מאוד בהתחשב בגיל הכותבת) וקריא. אבל יש בו איזו תחושה חונקת ורודפת שנשארת גם לאחר סיום הקריאה לזמן מה.
    זה ספר שיכול להעלות בזכרונך זכר של חברויות רעות ממש רעות. לא מדובר בסוג חברות בסגנון המתואר בכתבה אמון הדדי. אלא במקומות של ניצול של חולשות לשם שליטה.
    אם את באה ממקום של פרגון לבנות ואמונה בכוח עולה של נשים, סוג כזה של ביטשיות נשית היא בעיה, שאני, דרך אגב, עוד לומדת איך להתמודד איתה.
    בקיצור אם את קצת מדוכאת עם נטיה להתחבר לחברויות כוחניות חשבי פעמיים לפני שאת מחליטה לקרוא את לנשום.
    ועכשיו תסלחנה לי, אבל משהי אולי יודעת איך מגיעים מכאן לויה ד’לה רוזה?

    • אריאלה

      ויה דולורוסה, לא דלה רוסה. דרך הכאבים, או שמא משעול היסורים? dolor בספרדית זה כאב, dolorosa מכאיבה, או כואבת.

    • מירנדה, אני חייבת לומר שאהבתי את התגובה.
      ממנה הבנתי הרבה יותר טוב מה דעתך על הספר,מאשר מהמאמר.
      בכל מקרה, הביקורת שלי למעלה מכאן לא היתה במטרה להכאיב או להעליב, זה באמת מה שחשבתי על המאמר.
      אני מאמינה שאם המאמר היה כתוב בדומה לתגובה שלך (כמובן יותר ארוך ועם יותר הסברים), הייתי אוהבת אותו.
      שיהיה לך בהצלחה.

  10. אסנתוש

    לכל יפי נהנפש שפוצחים פה בדיון נורא”מעמיק” ו”חשוב” על הביקורת, יש לי לומר 3 מילים:
    תקראו את הספר!
    לא הייתי מתוודעת אל הספר הנפלא הזה לולא חברתי הטובה הייתה רוכשת אותו עבורי ועליי לומר לכם שהוא פשוט נפלא.
    הוא מספר על כאבי גיל ההתבגרות, על התפתחות מינית, קשיים חברתיים, ניכור משפחתי ובמרכז: יחסי תלות בין 2 חברות. משהו שבטח נתקלתם /ן בו פעם בעברכם/ן.
    כל מי שעבר חברות בה הוא היה כפוף לחבר/חברה שלו ועשה הכל כדי לשאת חן עד כדי השפלות או ניצול יזדהה פה ובגדול.
    חוץ מזה שלפי העטיפה, הספר נכתב ע”י סופרת בת 16 וזה ממש מדהים.
    את הרומן הזה קוראים בנשימה עצורה ולא עוזבים אותו עד לסיומו.
    בקיצור- כדאי מאוד לקרוא. יש מין הצדק שהביקורת לא ממש עמוקה או מבטאת את הגישה כלפי הספר אבל…. זה מה יש. שיהיה לכם אחלה סופ”ש ותנשמו טוב….

  11. מה יש לכם ? זה ספר נהדר
    תפסיקו לבלבל במוח ותתחילו לקרוא אותו
    מהפנט ומרתק

  12. מה דעתכםעל כריכת הספר? אני גרפיקאית במקצועי ומעולם לא ראיתי עבודה כל כך טובה ופשוטה. זה מדהים ממש!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *