תאונה

כשנוני נהרגה סבתא אמרה שזה בגלל שאמא נתנה לה לעשות כל מה שרצתה, כמו למשל לצאת עם כל מיני בחורים – אפילו אחד עם עגיל באוזן מה שאוטומטית הופך אותו לנרקומן.
“עכשיו כשאני חושבת על זה”, אמרה סבתא, “רק צריך לעשות אחד ועוד אחד ולחבר”.
נוני יצאה לכל המסיבות, היתה בכל האירועים הנחשבים, נראתה פצצה – כולם אהבו אותה – אף פעם לא אמרו לה שהיא צריכה לחזור הביתה בדיוק בשעה הזאת והזאת ואף פעם לא אמרו לה שככה אי-אפשר לצאת החוצה ושתעלה תיכף ומיד ותמחק את האיפור הזנותי הזה מהפרצוף שלה. אף פעם לא אמרו לה, שאם היא הולכת עוד פעם אחת אז יותר טוב שתארוז את הדברים שלה ושלא תחזור הביתה.
אחרי שנהרגה אף אחד כבר לא אמר שום דבר, חוץ מסבתא שגרה איתנו במהלך כל השבעה והסתובבה מייללת בכל הבית. לפעמים היתה מיללת כל כך חזק עד שדודה אסתר היתה מבקשת ממני שאשכיב אותה לישון.
הייתי לוקחת אותה בזרוע – ככה כמו ילדה קטנה שנרדמה על הספה בסלון מסוממת, ומקימה אותה – היא היתה כבדה והיה לה ריח של נפטלין ובצל.
אמרתי לה: “סבתא בואי נעלה למעלה ונלך לישון וניתן לאמא לנוח” והיא אמרה: “אין מנוחה, אין סליחה ואין מחילה ואין מנוחה”.
בקושי גררתי אותה מריחה את הנשימות הכבדות שלה ומתפללת שהלילה תירדם מהר. כשהגענו לחדר השינה היא אמרה לי: “אמא שלך הרגה את נוני, הרשתה לה הכל, בחיים לא הרימה עליה יד ואלוהים יודע שזה לא היה מזיק! כל הפעמים האלה אמרתי לאמא שלך ‘אילנה אל תתני לילדה ללכת מאוחר, מה את יודעת מה היא עושה שם עם הנרקומנים שלה, ילדה בגילה צריכה לישון, אחרת תגדל עקום, איפה היא עכשיו?! איפה נוני שלי, תגידי לה שתבוא ותגיד לסבתא הזקנה שלה לילה טוב”.
אמרתי לה: “די סבתא נוני מתה, לכי לישון, מחר תרגישי יותר טוב” וראיתי איך מתעוות לה הפרצוף בכאב וריח רע התפשט בחדר. “אוי הלב, הלב” היא אמרה “לכי מהר ותביאי לי את הכדורים”. יצאתי מהחדר וכשחזרתי עם הכדורים היא כבר ישנה, ממלמלת מתוך חלום: “לא ככה! צריך להפשיר את זה”.
נוני היתה תלמידה מצטיינת, הכל תשעים או מאה, אפילו שבחיים שלי לא ראיתי אותה עושה שיעורים, היא אהבה ביולוגיה ומתמטיקה. אותי שלחו לשיעורים פרטיים בחשבון, שנאתי את המורה שלי, הייתי מחביאה את הספרים ואומרת לאמא שאני לא מוצאת אותם ושאולי שכחתי אותם אצל המורה.
אמא, שבשניה היתה מאבדת את הסבלנות, היתה מושכת אותי ביד אל האוטו וצועקת עלי בתוך האוזן, שזאת הפעם האחרונה ושאני רק יחכה עכשיו שאבא ישמע על זה.
פעם אבא לקח אותי ואת נוני לשוט עם חבר שלו מהצבא שהיתה לו יאכטה, אני תיכף ומיד חטפתי בחילה רק מלשמוע את התרנים מכים זה בזה, אבל נוני הרגישה מצוין. היא נשכבה על הסיפון רק בתחתונים – כי לא היה לה בגד ים והיתה מאושרת, אבא אמר לה “נוני באמת” והיא רק חייכה ואמרה “אתה זקן”.
אמרתי לה שהיא לא נורמלית ושהיא מתנהגת כמו זונה ושסבתא אמרה שמי שמתנהגת ככה, יהיו לה מחלות שם למטה והיא אף פעם לא תוכל להתחתן.
נוני צחקה ואמרה לי “די קטנה, רוצה גם? ממילא אין לך שם עוד שום דבר”, הסמקתי, שנאתי שהיא קראה לי ‘קטנה’.
סירת מנוע אפורה עברה לידינו וחבורת בחורים נופפה לנוני, הם שלחו נשיקות באוויר וצעקו “את יפה, אנחנו אוהבים אותך”. נוני צחקה נורא, התרוממה ועשתה להם מין תנועה כזאת עם השדיים – “אף פעם לא תקבלו אותי” היא צעקה בחזרה.
הבחורים עשו מין תנועה כזאת כאילו שנשבר להם הלב ואני ניגשתי במהירות למעקה הסיפון והקאתי הישר מעליו אל הים הפתוח.
“נו באמת”! צעק אבא מצידו השני של הסיפון ואני התאפקתי שלא לבכות, כי כבר רציתי הביתה.
נוני נכנסה פנימה לקבינה, הביאה לי את החולצה הכחולה שלה וכיסתה אותי, לחולצה היה את הריח הקייצי שלה ואני נרגעתי.
ביום שנוני נהרגה היא והחבר הנרקומן שלה, שהיה חייל בגולני, חזרו ממסיבה.
הוא נישק לה את הצוואר וליקק לה את האוזניים וזה היה נעים. אחר כך הוא דיגדג אותה וזה היה כבר ממש מצחיק. נוני התחילה לגהק מרוב צחוק ואפילו ירדו לה דמעות, לא של עצב! אלא כאלה של צחוק!
פעם שמעתי את אמא שלי בוכה בחדר השינה, רצתי אלי ושאלתי אותה “אמא מה קרה” אבל היא לא ענתה, שאלתי אותה אם זה בגללי והיא אמרה שלא.
שאלתי אותה אם זה בגלל אבא, כי אין לי בעיה להרוג אותו, ואמא אמרה לי “לכי לחדר קטנה, עזבי אותי בשקט”.
אמרתי לה שאני לא הולכת לשום מקום עד שהיא מספרת לי מה קרה והיא צעקה עלי “אמרתי לך ללכת את לא מבינה? עופי מכאן”!, רצתי לחדר בוכה וטרקתי את הדלת.
שמעתי את נוני הולכת לחדר של אמא וצועקת “למה את רעה לילדה, מה היא עשתה לך? את מגעילה אותי! את והבעל הסוטה שלך! מתחשק לי להקיא עלייך”.
אחר כך היא באה לחדר שלי ודפקה על הדלת בעדינות “קטנה, תני לי להיכנס, קטנה נו… אני יודעת שאת שם ושאת שומעת אותי”- לא עניתי, גם לא פתחתי את הדלת, להפך נעלתי אותה והחלטתי לאבד את המפתח בכוונה.
נוני לא היתה עם חגורת בטיחות, גם הגולנצ’יק שלה, כשהם נכנסו בעמוד.
הגולנצ’יק עף החוצה והתגלגל על הכביש, לנוני נתקעה הדלת כשהמכונית התפוצצה מעוצמת ההדף.
הגולנצ’יק צרח “נוני! נוני!” אבל היא כבר היתה מתה, בוערת, חסרת הכרה.
שלושה ימים אחרי התאונה כבר קברו אותה, בארון מעץ פשוט, עטוף טלית, ובגלל זה לא הייתי בטוחה שהיא באמת נמצאת בתוכו.
ביקשתי מאבא לראות אותה, אבל הוא לא הסכים “עדיך שתזכרי אותה כמו שהיתה” הוא אמר, “אבל אני רוצה לראות אותה” התחננתי. “לא, קטנה!” הוא אמר.
הרגשתי שאני בוערת מבפנים, וצרחתי עליו:”למה לא? למה? חתיכת כלב, זונה מסריחה, נרקומן סוטה, אני שונאת אותך, אתה מבין? שונאת אותך!”.
אבא הוריד לי סטירה נוראית שצרבה את לחיי ואחר-כך חיבק אותי חזק כל כך שכמעט לא הצלחתי לנשום. נשארנו מחובקים למרות שלכלכתי אותו ברוק ונזלת, למרות שהיה לו ריח חזק של זיעה ועשן סיגריות- זאת היתה הפעם הראשונה ששנינו התחבקנו ככה וגם האחרונה.

תגובות

  1. רויטל

    אוף. הלב הלב הלב.
    כואב לי עכשיו.
    דמעות.

  2. אוריאנה

    אני לא ממש יכולה לכתוב עכשיו גם כי זה היה פשוט מהמם ומטלטל, וגם כי הכל מטושטש לי מדמעות. סליחה.

  3. דואט

    אוי. איזה יופי. את יודעת כמה אני אוהבת סיפורים כאלה.
    בעצם יש לי כמה משלי. כמו בלורות.
    אחד פצוצה, אחד שקופה ואחד ירוקה.
    שלושה סיפורים נחמדים.
    מנוולת. אני צריכה להזיל ככה דמעות בסוף היום?

  4. סיפור חזק מאד. אהבתי. במיוחד את התיאורים של המסרים השמרניים מהסבתא לנכדה… מזכיר דברים מן החיים. שלי. תודה על היצירה הזו שלך.

  5. ליטל

    כל כך אמיתי ופשוט
    אהבתי

  6. מה זה צריך להיות?!

  7. מריה

    נוגע ללב

  8. מיצי

    איזה שעמום
    בשביל מה בכלל את קמה בבוקר

    • רוני

      השתעממת, מיצי? במיוחד עבורך הקימו באתר מערכת תגובות. הנה , סיפרת לכולם. אני משוכנעת שחווית ריגוש והרפיה, ומה טוב מזה. האתר שמח בשמחתך.
      אבל יחד עם זה, ובלי לדבר בשם הגברת ש.פ. , אני מרשה לעצמי לנחש – לא בשביל לעניין אותך היא קמה בבוקר. יש לה סיבות משלה. קשה לי להאמין שהיא תרצה לשתף בהן דווקא אותך.
      העולם, כמה מפתיע, כולל את מיצי, ועוד כמה גורמים שוליים. הגורמים השוליים האלה, כולל אותי, כולל עוד כמה שהגיבו ממש כאן, מוצאים את הסיפור מרגש. שווה קריאה. הופך בטן.
      כלומר, אנחנו שמחים לא רק שהיא קמה בבוקר, אלא גם ששירלי מצאה את הסיפור ראוי לפירסום.
      ואת יודעת מה? נדמה לי שגברת ש.פ. לא קמה בבוקר גם בשבילנו. ככה זה.

      ואמא שלי היתה אומרת, מלדרוך על אחרים לא נהיים יותר גבוהים.

      • מיצי השרלילה

        הידד לדפסנסיבות
        את נעלבת יפה כל כך בשביל אחרים
        מצידי אל תקומי בבוקר גם את.

        • רוני

          טיפה, ממש טיפה של יכולת להפיק הבנה מתוך מילים, היית מבינה שלמעלה כתוב ממש ככה: צידך איננו מהווה חלק במערכת שיקולי ההשכמה שלי. אבל מאחר שנזכרתי, שהתיכונים יצאו לחופשה, וילדות אומללות משוטטות חופשי, ומדמיינות לעצמן שהן קלילות, מתוחכמות, ואם רק יצליחו להשיג מעט תשומת לב, עולמן יהיה יפה יותר, הנה אני משתפת פעולה:
          מה כן מעניין אותך, מיצי? מה יעשה לך טוב? שמא תרצי ליטוף קטן?
          הו, אמא. יופסק הפסח לאלתר.

  9. מיצי

    מעריב לנוער ישמחו לעוד כמה כאלה

  10. נו באמת

    למה זה מזכיר לי את הסיפורים של יהודית קציר
    שמזכירים את הסיפורים הקצרים של מאיר שלו
    שמזכירים את הסיפורים הקצרים של נתן שחם
    שמזכיר את הסיפורים הקצרים של רומן גארי

    די כבר תהיו מקוריים , לא נמאס לכם להעתיק סגנונות , קראנו את זה
    בואריאציות אחרות מאות פעמים

  11. רויטל אחרת

    נוגע ללב. ובתור אחת שעברה “חוויה” דומה.. סעו בזהירות..

  12. אוריאנה

    אותי הסיפור הזה טילטל טלטלה עזה. ממש ניער אותי.
    ופגע לי בבטן הרכה – הקונפליקט הזה בין הרצון לשמור על הילד בצמר-גפן, לבין הצורך לשחרר.
    בוודאי שיללות הסבתא הן שמרניות. אך הן זועקות את הדברים הלא-רציונליים, את הפחדים, את רגשי-האשמה. את ה”אם היינו שומרים ואומרים לא, זה לא היה קורה”.
    אולי זה שמרני אבל כל-כך אנושי.

    אוריאנה

  13. אוקיי
    אבל מה המסר?
    איזה רעיון ניסו להעביר בסיפור הזה?
    איזו מחשבה חדשה הוא הביא לנו?
    מה קשור הרמז לכך שהאבא ניצל מינית את נוני לסיפור?
    מה מעניין פה חוץ מזה שהם שטו ביכטה ונוני נפנפה עם הציצים לבחורים

    אכן תאונה אבל תאונה ספרותית
    סליחה

    • הזוג האופנתי הנוסף

      אני בטוחה שהפרצוף שלך נראה כמו תאונת מכבש קשה.
      ההודעות שלך ושל דומייך רק מצביעות על מירמור אינסופי מהחיים, אתם באים לאתר הזה לא כדי להגיב, אלא כדי להשאיר חותם של טינופת מהאישיות הקלוקלת שלכם. אתם כמו מגפה, איפה שהמרחב הוירטואלי מאפשר להגיב אתם חייבים להקליק לתגובה.
      אני תמהה על כך איך חילקו לטפילים שכמותכם מקלדות. אפילו קורס להקלדה מונעת לא תעזור לכם.

      ובאשר לסיפור של עדי. הוא כתוב בכישרון רב. כמו כל הסיפורים שלה שהתפרסמו באתר.
      לא נותר לי אלא להמתין לסיפור הבא שלה, להמתין בציפייה דרוכה.

      • מיצי השרלילה

        רוצה ללכת מכות?
        לך בטוח יש בעיית רפשנות קשה באופי
        ובטח גם לא היה לך זיון הגון כבר די הרבה זמן,
        מרימה זנבי ומסתובבת עם העכוז אל מסך המחשב ופולטת נפיחה במיוחד בשבילך
        צדקנית

      • רוני

        זה רק עניין של טיימינג.
        גיל ההתבגרות הוא גיל קשה. חיפוש אחרי מסרים וכוונים חד משמעיים מאפיין אותו, כמו גם השמחה להפגין עצמאות דעת בצורה אגרסיבית, ביטול השונה, כל מיני חולירות שלא נעים להיות לידן, אבל גם אין הרבה טעם להלחם בהן. אם את לא ההורים של האלה. נכון שאת לא? כי אחרת, תבואי בבקשה לפגישה אצל המנהל.
        כלומר, כמו שכתבתי למעלה, כולה חופש פסח. ונעמי היתה אומרת, גם זה יעבור.

        • מיצי השרלילה

          מה את – מורה של חינוך מיוחד או משו
          אמא היתה אומרת
          נעמי היתה אומרת
          א’ בהתנהגות את מקבלת בתעודת השליש וגם בסדר ובנקיון (כפיים)
          רוצי לך, המנהל מחכה

          • מישהו

            את נהנית להרוס לכולם את המסיבה? אם לא נאה לך/לא מעניין לך, קחי פניה חדה שמאלה, רק אל תהרסי לכולם את המסיבה

      • הביקורת שלי היתה די ענינית לדעתי אני לא יודע איך הגעת לזה שאני ממורמר מהחיים… או לזה שעבר עליי מכבש.כנראה שלפעמים אנחנו נוטים לדמיין את החסרונות והפגעים שלנו באחרים.
        תודה למיצי על התמיכה ועל הסיוע הארטילרי

    • רויטל

      בוא ניקח רגע אחד ונחשוב.

      הבת מתה, זאת שכולם אומרים עליה שהיא פוטנציאל מבוזבז, ואם רק לרגע תניח את מברשות האיפור בצד ותתחיל לראות שהמאיות שלה בבגרויות זה משהו שכדאי לבנות עליו עתיד, אזי כולם היו סופקים ידיים בשמחה ומוכנים “לתת לה את הקרדיט” הראוי. אז, אחרי שהיו גומרים לפסל אותה מחדש, להדריך אותה “כמו שצריך”, לחנך אותה כראוי, אז כולם היו מרוצים מזה.

      ואז היא מתה.

      והנה, כל התוכחות המשפחתיות השמרניות עלו למעלה. מדברים אותן, מסתודדים החברים עם בני המשפחה, בחצר, בחלקת הקבר, מצקצקים בלשונם, מרימים גבה, “צק צק צק, מסכנה, אולי אם היתה פחות תאווה לחיים, אולי אם היתה מורידה קצת הילוך מפעם לפעם, אולי היתה היום בינינו, ממשיכה להשתולל ולהצחיק”.

      כן, גם הסבתא שלי ממשיכה ליילל “איפה אחותך?!” ודמעות כאלה יורדות לה שם. ואבא ואמא חושבים אולי אם היינו מגינים עליה יותר, היום היתה בחיים. ואולי ואולי ואולי.

      ולי רק נשאר לקרוא את הסיפור הזה עוד פעם ולדמוע עוד פעם ולהבין כמה זה באמת ככה, המשפחתיות הזו שמלחיצה כל כך, ואני ככה חושבת על ליל הסדר שתיכף כאן. והיסטרית לאללה ממה שיקרה שם.

      ואני גם קצת מתביישת בשביל אלה שהלב הקטן שלהם לא מסוגל להכיל כאב של אובדן. את הנכות הרגשית שלכם תשאירו לעצמכם. אפשר לוותר על תגובות מגעילות.

      • בגלל שהיא חיה חיים פרועים היא נהרגה בתאונת דרכים?
        מה הקשר בכלל?
        יש אנשים כמו גים מוריסון למשל שהם כמו פצצת תאורה שחיים בבום עושים המון אור סביבם ונגמרים מהר
        ויש כאלה שבוערים כמו עששית
        ואין מה להתערב ולחנך אותם לחיות כמו שאר העדר
        צר לי על המקרה הטרגי במשפחתך ומי כמוני יודע אובדן מהו
        אבל אין קשר בין האובדן שלך לבין זה שהסיפור דפוק ביג טיים

        • רויטל

          דבר ראשון אני לא מוצאת שהסיפור דפוק ביג טיים. יש בו משהו מאוד אנושי ואותנטי, וחבל שאתה נתפס דווקא על הדקויות. יכול להיות שאני ראיתי שם משהו שאתה פיספסת.

          אני ראיתי שם סיפור על פספוס. שאנשים, במקום לחגוג את מה שיש להם, מקוננים על מה שיכול היה להיות. זה מה שאני ראיתי שם. שהסבתא של נוני, בעצם, לא היתה סבתא אקטיבית, כי היא, כמו אחרים היתה עסוקה בלחשוב איך הנכדה שלה היתה יוצאת מוצלחת יותר אם רק היתה יותר מאופקת ומחונכת. אנשים נוטים לבקר אנשים אחרים כל הזמן, בלי להסתכל באמת בתוך הביפנוכו שלהם.

          אני ראיתי את זה בשבעה של אחותי, כשכולם התרוצצו, ולכולם היה מה להגיד עליה, וזה הכל מתוך שברי שיחות ששמעו ובעצמם שפטו וגזרו את דין זכרונה. היית צריך לשמוע את הצקצוקים בהלוויה: “בת 21… מסכנה… איך היא עשתה ככה להורים המסכנים שלה…”. היית צריך לשמוע את השאלות הקשות ששאלו אותי במשך השבעה. ותבין אין קשר בין החיים הפרועים לתאונת דרכים. גם לחנונים יש תאונות דרכים. העניין הוא שכל הזמן היו אומרים “תשמרי על עצמך, אל תשתוללי כל כך הרבה”. וזה כמו נבואה מזדיינת שהתקיימה לבסוף, זה מרוב שאנשים היו אומרים לה “תורידי הילוך, יש לך חיים שלמים לפנייך, לא חייבים הכל בבת אחת” היא היתה עושה להיפך.
          אבל אנשים לא באמת הכירו את החיים שלה. לא ידעו כמה בחורה מדהימה היא היתה. הם רק ראו את הבחוץ שלה. הם ראו שבגיל צעיר עזבה ועברה לגור בעיר הגדולה, ועבדה, וכל ערב בילתה עם החברים והחברות שלה והתאפרה והתלבשה טוב ואכלה טוב ונהנתה כמו שכל הדודות המפגרות שלי היו מתות להנות. אנשים צרי עין היו מצקצקים. עכשיו נזכרתי בשיר “בובה ממוכנת” של דליה רביקוביץ’. זה קצת מזכיר, הרי, את הצורך של החברה להפוך את הפרטים שבה לדומים, כי אם יש מישהו שהוא טיפל’ה שונה, אז זה יצור איזה מצב של חוסר באלאנס.

          הסיפור של עדי הוא בדיוק ככה. יש שם את האחות שמקבלת את אחותה כפי שהיא וסולחת לה כל הזמן, למרות שבתכל’ס אין שם מה לסלוח, כי ככה נוני מתנהגת וככה טוב לה. ויש את האמא, שגם, אוהבת ללא תנאי ונקרעת בין הצורך להגן ובין הצורך לתת לבת שלה עצמאות. ויש את הסבתא, שאני בטוחה שלא באמת מכירה את הנכדה שלה, כי לסבתא יש כבר איזה פילטר שמעוות את איך שהיא רואה את הנכדה. יש שם המון אהבה, אבל זה “אני אראה לך שאני אוהבת אותך אם…”. האהבה נוכחת, אבל היא לא מבוטאת. האהבה מקבלת ביטוי רק אחרי שנוני מתה: “איפה היא עכשיו, איפה נוני שלי, תגיד לה שתבוא…”.

          לפעמים מאוחר מידי להגיד דברים.
          פספוס.
          בגלל משחקי אגו לא אמרו לה כמה אוהבים אותה.
          אחרי שהיא מתה נזכרו לספר.

          • רוני

            יש כאן שאלות שמתעוררות, על היכולת האמיתית של הורים להגן על הילדים שלהם, על גבולות ואהבה כשני דברים מתנגשים ומשלימים. בזה אני מסכימה עם אוריאנה, ואני מקווה שהבנתי אותה נכון.

            אבל גם, אני רואה משהו שאפשר לקרוא לו “אהבה עוורת”, או צורות שונות של חוסר יכולת להתיחס באמת למי שאותו “אוהבים”.
            הילדה הקטנה, שמספרת את הסיפור, מספרת אותו מנקודת פגיעה איומה של מי שלא הרגישה נאהבת על ידי ההורים שלה מעולם. את מנת האהבה שלה היא קיבלה דווקא מאחותה, שהיתה היחידה לראות שהיא פגועה. חיבוק יכולה היתה לקבל מאבא שלה פעם יחידה. חיבוק של אבא, שלא אכפת לו מנזלת ורוק, הוא הדבר הכי טבעי בעולם לילדה קטנה, כואבת. ובכל זאת, היא זכתה לאחד כזה, ראשון ואחרון, במצב שבו היתה שותפות ביניהם, ולא רגע קודם.
            הילדה ה”אהובה”, לעומת זאת, לא זוכה לשום כוון או השגחה. נכון, היא מתנהגת כמו שהיא רוצה, נכון, יש משהו נפלא בלעשות מה שרוצים, נכון, הילדה הקטנה מפרשת את העוורון הזה כלפיה, כלפי הגדולה, כאהבה. אבל מי רואה אותה באמת? מה קורה לה, שהיא חושבת שאמא שלה מגעילה ואבא שלה סוטה? מי אמר, שלשכב על היאכטה בלי חלק עליון ליד אבא, ולעשות תנועות לבחורים, זה משהו בריא? מי אמר שלא לעשות אף פעם שיעורי בית זה משהו שהורים יכולים להתעלם ממנו? מי אמר שלחפש אהבה בחוץ בדרכים אקסטרווגנטיות זה לא סימן של צורך?
            והסבתא, שהיתה מוטרדת ממחלות שם למטה רק כי זה לא מאפשר להתחתן, ההתיחסות היחידה שלה לאמא, שאיבדה בדיוק את הבת שלה, היא התיחסות של ביקורת והאשמה. שום חמלה, שום אמפתיה, שום קרבה. נאדה.
            ברור שם, שהאמא בעצמה לא לגמרי מתפקדת. ברור, שדברים נופלים על ילדה, שהיו צריכים ליפול בכל כוון אחר. מי זאת הדודה הזאת, ששולחת ילדה להתמודד עם הסבתא במצב הזה, כשהיא בדיוק איבדה את האדם היחיד שראה אותה ממש?
            זה באמת סיפור של פיספוס נוראי. אנשים שחיים זה ליד זה, ולא מסוגלים להבחין אחד בשני. והוא מעורר הרבה הזדהות, לדעתי, לא רק אצל מי שעבר חוויה דומה, של אבדן אחות, אלא גם אצל כל מי שרצה להיות נאהב, ונראה, ולקבל הכרה וקבלה על ידי מי שקרוב לו ביותר.

            ככה אני ראיתי. זה לא אומר שזה נכון, או שלזה עדי התכוונה. ממש לא. אבל אם כבר עושים שעור ספרות לילדים שברחו מבית ספר, איים גיים.

            • רויטל

              זה מה שאני אוהבת בסיפורים כאלה, אנושייים.
              כל אחד לוקח ממנו מה שמתאים לו בחיים.
              את רואה שם את הצורך להרגיש נאהבים.
              אני רואה שם את הכאב בלאבד אחות ואת כל ההתנהלות המשפחתית סביב “זה”.
              אני רואה שם את הילדות האלה, שרק רוצות אהבה. שיגידו שהן בסדר כמו שהן. שהסבתא תפסיק להתלונן שהן לא מתחתנות. שהדודה תעזור ולא תזרוק אחריות על אחרים.

              אני רואה שם חיים שלמים מבוזבזים על משחקי אגו וצדק, שבסוף מתגלים במלוא כיעורם, כשמהלומה נוראית כזו נוחתת ובעצם מוציאה החוצה את כל החומרים הרעילים האלה מכולם.

            • אוריאנה

              הבנת אותה נכון מאד, ואולי מי שאין לו ילדים לא רואה את זה ככה. אולי.

            • מישהו

              ניתוח מבריק

          • איך אחותך נהרגה?

          • סיפור מרגש ודבריך, רויטל, לא פחות. תודה.
            אולי תתחילי לכתוב גם את?

          • שד חם

            אולי זה יראה מוגזם להטיף לך על יחסך למשפחתך, אבל אני מכוון לקונטקסט
            התרבותי של הסגנון הזה, הרווח. ומלבד זאת גם אני מכיר מקרוב קרוב את השכול.
            יש בדברייך סימנים לאגוצנטריות וניכוס המת לעצמך, מי שמתאבל בשונה ממך
            הוא “דודה מפגרת” או מי שפועל לפי הקודים התרבותיים ע”מ לכבד את המת ואת
            משפחתו סופג ממך זלזול בוטה, והרי כל אחד מהם עשה כפי כוחו. גאווה
            אגוצנטרית של ה”צעירים” מול הממסד והזקנים ה”מאובנים” תחזור אלייך
            כבומראנג אם אינה כבר חוזרת. הצורך של החברה אינו דווקא להפוך את הפרטים
            שבה לדומים, כמו להרגיש שייכות, שהיא שייכת לנו ואנו לה. והצעיר האגוצנטרי
            לא יוותר על החופש הקדוש שלו בסנטימטר,אפילו אם זה פוגע וכפוי טובה…”נבואה
            מזדיינת”…
            ההתנשאות של הצעיר השנון המוכשר על מי שהוא חסר חן ומקוריות היא כ”כ
            נפוצה וכ”כ מאוסה, והיא מופיעה אצלך רויטל וגם בסיפור. וזו בודאי אחת הסיבות
            של מי שלא נהנו מהסיפור.

            • רויטל

              וכשקראתי את התגובה הזו היום בבוקר נורא התחשק לי להגיב ישר. אבל כמו שכבר למדתי על עצמי, תגובות אמוציונליות מידי במיוחד בנושאים רגישים לא מתקבלות כאן ביתר אהדה, אז החלטתי להתאפק כמה שעות.

              לגבי הביקורת שלך, אני לא מוצאת אותה עניינית, מאחר ואתה דיברת על משהו אחר.
              אני מעולם לא גרסתי שהאבל שלי חשוב יותר או “נכון” יותר. כל אחד מתאבל בדרכו שלו, וכל דרך לגיטימית בעיניי, בין אם זה כמוני, שבמהלך השבעה לא הפסיקה לבנות סביבה מגננות ענק של ציניות מטורפת, לעומת אחותי הקטנה שלא הפסיקה לבכות שבוע שלם.

              אני בכלל התייחסתי לאמירות שאנשים חסרי טאקט אומרים אחרי שמישהו מת. אני התייחסתי לפעולות שננקטו. ואולי עירבבתי מידי בין הטקסט של החיים שלי לטקסט של הסיפור של עדי. אבל אני מצאתי בסיפור את כל המשפחה ה”מהממת” שלי, שבמהלך השבעה ישבו וקוננו כאן בקולי קולות ובכו ועזרו ותמכו ומצד שני, כשיצאו לגינה לעשן סיגריה היה להם מה לומר על אחותי.

              ותעזוב בשבעה. בהלוויה עצמה אני שמעתי דיבורים. כשלאנשים יש מה להגיד על מישהו שמת ולא יכול לבוא ולהגן על עצמו, זה מכעיס אותי. הדודות המפגרות שלי, ואני עומדת מאחורי המשפט הזה, הן לא הכירו אותה. זה לא הוריד חלילה מהכאב והאובדן בלאבד אחיינית, שלא תחשוב שאני ממעיטה, אבל לבוא ולהגיד “כמה אמרנו לה, כמה פה כמה שם” ולהמציא עליה שמועות מטומטמות, זה משהו שממש אבל ממש לא מקובל עליי. הכעס שלי הוא מאוד חזק וטרי וגם מכאיב לי. אני אף פעם לא חשבתי שהאבל של מי שאינו דומה לי הוא חסר חן או מקוריות. אין מה להיות מקורי. אין פה תחרות על “מתאבל השנה”. ממש לא. מה שמפריע לי בעיקר, זה התחושה שאנשים פספסו בגדול את אחותי. שהם לא הכירו אותה באמת, ואחרי שמתה היה להם מה להגיד על ההתנהלות שלה כשהיתה חיה.
              עובדה היא, שהנה כולם נעלמו בחזרה לחורים שלהם. באו שבוע שבועיים, צקצקו, הזילו דמעה של סימפטיה וחזרו לחיים הרגילים שלהם.

              ודבר אחרון, אם היית מכיר אותי בחיים שמעבר למודם, היית ישר לוקח בחזרה את המילה אגוצנטריות. כי אני ממש לא.

  14. מיס אלוהים

    סיפור נחמד מאוד, אבל בנאלי לטעמי
    לא השאיר בי את חותמו, לא העלה בי הרהורים ובטח שלא נטפתי דמעות בסופו

    אבל תראו כמה רוע הוא מוציא מכם – הן אלו שכל מה שיש להם לעשות בחיים הוא לקטול (מיצי…) והן כל האחרים שקוטלים מישהו (הזוג האופנתי או שמא התינוקי?) רק בגלל שלא חושב כמוהם…

    • ומה את?
      קוראת לעצמך מיס אלוהים ומראה לנו איזה חארות קטנים אנחנו וכמה רוע אנושי יש בנו.
      על זה נאמר כבר:
      wannabe mother fucker

      • מיצי השרלילה

        יאללה יאללה, כולה סיפור פושר
        וקובץ תגובות מטופשות להחריד (ושלי כמובן בראשן) ותראו כמה מיץ זה מוציא לכם. על זה אתם שורפים חופש פסח/שעות משרד מתות/זמנים לכתיבת עבודות לאוני?
        ואני רק רציתי לעלוץ קצת.
        ג’ים מוריסון באמת היה מלך
        חבל

  15. אינדי_גו

    על סיפור יפה.

  16. קוקיה

    בלה בלה בלה בלה בלה בלללללההההההההההה בלללללללללללללללללללללההההההההההההה

  17. מיס אלוהים

    ושאול עם שם מה?
    שאול המלך?:)))))

  18. ככה כל אחד יכול לקבל את הרבע שעה של תהילה שלו, להשאר אנונימי בפנים (הפאדיחה) ואפילו לקבל עוד חצי שעה של דיבורים שסוחבים את הרבע שעה והופכים אותו לשעה שלמה של תהילה, ובדרך עוד כל מיני אנשים מזדהים עם הרבע שעה שלו שהופכת לחצי שעה ודופקים גם לעצמם חמש דקות פה חמש דקות שם של תהילה וחושבים אולי גם לי תהיה בסוף שעה שלמה.
    אולי לא נהיה כולנו אף אחד מאיתנו לא משנה כמה דפוק ואנטי גיבור וכואב ואאוטסיידר, אף אחד לא יהיה אנדי וורהול, ג’ים מוריסון או צ’רלס בוקובסקי לא לדבר על דוסטוייבסקי, לא משנה כמה חמש דקות פה חמש דקות שם.

    • רסקולניקוב

      אם אלו הם 15 דקות התהילה שלכם, יקיריי, תנחומיי.
      לעניות דעתי, הלך מחשבתך מוטעה מיסודו. רוב האנשים שכותבים בפורום הם יוצרים בפוטנציה; באמת מוכשרים עד מאוד, אפילו שהם עצמם לא יודעים את זה. לכן הכתיבה פה, אפילו אם היא זניחה ושולית לעומת כתיבתו של דוסטוייבסקי, משמעותית בדרכה שלה.
      לאנשים שקוראים ספרים ואח”כ מתנסים בחווית הכתיבה בעצמם, קשה מאוד לנתק את עצמם מהסגנון הספרותי של אגדות, לכן אנחנו רואים כל כך הרבה חיקויי קארבר, חיקויי פוקנר, ואפילו חיקויים דהויים (ליד המקור מה לא יהיה דהוי?) של רומן גארי.

      • שד חם

        תגיד רודיון רומניץ’, יצא משהו בסוף מהקטע שלך עם סופיה סמיונובנה?
        והרבה יותר חשוב: איך אתה מסביר את מה שעשית לאליונה איוונובנה? איך יכולת
        להיות כ”כ לא אנושי? וההודאה שלך, האם היא מעידה על כך שהרוע מנוגד לטבעך?

        ולסיום: אם תסדר לי את אבדוטיה רומנובנה אני מוכן להיות אחיך.

        שלך
        ברגשות כנים
        שדיון מרמלדוב חמוביץ’

      • קם און, גט ריל.
        אפשר לעשות … טוב אני לא אגלה שלא יגנבו לי את הרעיון.

    • שירלי

      אני מתרשמת עמוקות מההערכה העצמית הגבוהה שלך.

      אם תמשיכי ככה, באמת תגיעי רחוק.

  19. בת של

    זה גם סיפור על מחיר הנשיות, מה וכמה צריכה בחורה צעירה לשלם כדי להפגין את הנשיות שלה, ולא “להיענש” בגין נשיותה. סיפור מדהים, רגיש, כואב, עושה חשק דווקא לחיות.

  20. באמת סיפור יפה ומרגש. ומי שלא חושב ככה, כנראה שלא ממש מבין.
    אני מאוד מאוד אהבתי. תודה.

  21. אני (לא ההוא)

    גם אני חושבת כמו “אני”, ולי כמו לי קשה להירגע ממנו.

  22. שוב אני (לא ההוא)

    גם רציתי להגיד שאני לא יודעת מה ריגש אותי יותר, הסיפור או הדברים שכתבה רויטל.

  23. האחות הקטנה

    כשאחותי הגדולה נהרגה, נפער לי חור בבטן שחשבתי שלעולם לא יתמלא. היום כמעט עשרים שנה אחרי, החור עדיין מציק- אבל לא כמו פעם. בפעמים שאני נזכרת בה (כמעט כל הזמן) זה מרגיש כמו בוקס בבטן. גם אצלנו בשבעה חיטטו לאחותי בדברים, וסבתא… כבר נפטרה, שבורת לב מנכדתה שמתה, אבל גם עם לא מעט ביקורת על מה שהיתה.

  24. סנופ-דוג

    אהבתי.

  25. מ. גרפית מתוסכלת

    אוי הסבתא הסבתא..דמות מיתולגית בלתי מיתפשרת
    שתמיד אומרת את הדבר הנכון…גם אם קשה לשמוע
    יחי הסבתא שעוד נישארה לנו
    תיבדל לחיים ארוכים
    כן יהיה רצון
    ואמרו אמן

  26. הקטנה

    לא טילטל לי ולא מבכי. סתם נשארתי עם סימן שאלה אחד גדול ותהיתי למה לעזזל קטעו לי ספור שכתוב (בכישרון לא מבוטל) באמצע. אז אולי אני באמת פולניה שמצפה להפי אנד, אבל לא הבנתי את הפואנטה..

  27. דפנה...

    אמיתי וכואב. … הזכרונות…… מכל הפרידות בעולם….
    מזכיר לי שחיים רק פעם אחת!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *