תפוח או בננה?

"מה את מעדיפה להיות, תפוח או בננה?", הוא שואל אותי. השמש בדיוק מסנוורת אותי ואני צריכה לזוז. עשיתי את זה לאט לאט, לא להטריד את מנוחתי, שכבר מצאה מקום טוב על החול הנעים. זזתי מילימטר לצד ימין, למקום בטוח.
"אני חושבת ש…. בננה", עניתי. בדיוק עברו שלוש צהובות מולי בביקיני, מלאות צחוקים ומניירות מעצבנות. חשבתי לוותר לרגע על התשובה של בננה, אבל תפוח נראה לי אופציה ממש מטופשת. אז נשארתי עם בננה.
ושוב שקט. אני שוכבת על הגב על החוף בחופשה שלנו, בבגד-ים החדש שקניתי לפני רגע בחנות ליד. משקפי שמש על אפי ומחשבות על כלום. הרחש של המים נשמע לי כמו מוזיקה, ואני מוותרת בקלות כמעט בלתי נסבלת על האוסף המפואר שהבאתי מהבית. על מה חשבתי בכלל? מי צריך מוזיקה במקום כזה?
הוא לצידי. בבגד-ים מכנסיים. עורו השחום רטוב מהטבילה הקצרה שעשה לפני רגע. שוכב על הבטן ונינוח. כל כך ניחוח. ראשו מונח על ידיו והוא מחייך, כך סתם.
"למה דווקא בננה?" הוא שואל אחרי דקות ארוכות.
מבלי לסובב את ראשי לכיוונו כדי לא לקבל את המסנוורת שוב על פניי, אני עונה: "רך, מתוק ונעים". אפילו זה גזל ממני שק של אנרגיות.
"אני דווקא לא בטוח", הוא עונה, קצב דיבורו איטי כשל הגלים.
"למה, אתה תפוח?" אני שואלת ומבליחה לי מחשבה שהמורה ללשון היתה רוצחת אותי על השיחה הזו.
"לא, אולי דווקא אפרסק".

החיים מנוקדת מבט של מכנס חיתול

"תעביר לי את ה…. זה", אני אומרת לו באיטיות. המילים יוצאות לי כמו לא רוצות לצאת. כאילו מבקשות שלא להטריח אותן יותר מדי. הכחול של הים אל מול החול הלבן עליו אני שוכבת, הרגיעו אותי כפי שהרבה זמן אף אחד לא עשה. אני מרגישה שאני נצרבת קצת ברגל ימין ומורחת על עצמי שכבה נאה של קרם הגנה, הלוך ושוב במונוטניות מרדימה. הוא מעביר לי את שקית הבמבה בזרועותיו השחומות. אני מושיטה יד לכיוון צליל השקית המרשרשת, משתדלת שלא לפקוח את עיניי או להסיט מבטי ימינה. במכה הראשונה אני מצליחה לאחוז בשקית ומברכת עצמי על ההצלחה. נראה שהמקום הזה נותן לי מזל.
אני מכניסה יד ארוכה ומחפשת לתוך השקית. זרועי נצבעת בצהוב של הבוטנים המתוקים, ואני מצליחה לדוג שלוש במבות גדולות ומתחילה להתענג אחת אחת כאילו היו המבורגר עסיסי שלא נגמר. יונקת ושואבת עוד קצת מהמתוק של הפירורים. לאט לאט חתיכת הבמבה הגדולה הופכת לגרגר קטן של מה שהיה פעם עגול וצהוב. ואז אני לוקחת עוד אחד.
"מה את מעדיפה להיות, במבה או ביסלי?" נשמע פתאום קולו.
"במבה. ללא ספק במבה", אני עונה מהר וחושבת שזו אחת השאלות הכי קלות שהוא שאל אותי כל היום. התשובה האסרטיבית שלי כנראה השתיקה אותו לשעה נוספת, ואני ממשיכה לעבוד על שתי הבמבות שנותרו לי וחושבת לעצמי שהבמבה כאן הרבה יותר משביעה.
אני עדיין באותה תנוחה. מולי עובר קרקס שלם: מוכרת שרוואלים, מוכר פירות וזו שמוכרת תירס חם. מכל דבר מתחשק לי, והרבה. אבל השכיבה כל כך נעימה לי שאני מעדיפה לפנטז מאשר לדבר.
"מה את מעדיפה להיות? שרוואל או מכנס חיתול?" הוא שואל.
אני תוהה כמה זמן תימשך ההתפלספות הזאת ודווקא שמחה עליה. פתאום אני מגלה שאני דווקא מאוד בקטע של גמדים אל מול ענקים, שמנים על פני רזים, נעל בית לגמרי שובה אותי במקום נעל עקב, ואני מתחילה לחשוב על החיים שלי מנקודת מבט של מכנס חיתול. השמש מתחילה להתעמעם ואני שוקעת במחשבות על חיתול ואיך זה מרגיש לי שם בנוח.

השאלה הכי פשוטה

נדמה לי שהוא קצת נרדם, ואני מביטה לעברו. "כמה שהוא יפה", אני חושבת לעצמי. אני בוחנת כל דבר בו. החל מהפצע ברגל ימין, דרך הרגליים הרזות והחטובות, עד לבטן נטולת השערות, הסנטר המדהים, האף המושלם, השיניים הלבנות והעיניים התאילנדיות שלו, שהן כבר כמעט שלי. כשהוא עושה סימנים של תזוזה, אני עונה לו: "אני חושבת שחיתול. אבל זו שאלה מכשילה". הוא מבין אותי ומחייך חיוך קל. "אני יודע. הגיע הזמן שהדברים יהיו קשים יותר".
לא ידעתי כמה זמן עבר, כי נשבעתי לעצמי שאני מורידה את השעון ברגע שאני נוחתת כאן, אבל נדמה היה לי שזה כבר לפחות שש שעות שאני מתבטלת ללא ייסורי מצפון. השמש החלה לשקוע בצורה הכי יפה שראיתי, ואני חושבת לעצמי איך השמים הרבה יותר יפים כאן. כחולים, עמוקים, אמיתיים, והעננים עשירים ומלאי צורות. אני רוצה לינוק עוד קצת ממה שקורה כאן לפני שתוגת הלילה תרד ויתחילו כאן המסיבות. אני חושבת על כל השאלות הקשות שהוא שאל אותי היום ותוהה כמה עוד קשות הן יהיו, כמו שהבטיח. לאט לאט, כל סוגיה לקחה לי יותר ויותר זמן לענות עליה.
אני כמעט הולכת לשים על עצמי משהו ולחזור עם געגועים ליום המחר, והוא פתאום שואל אותי את השאלה הכי פשוטה שיכולתי לבקש לעצמי: "מה את מעדיפה להיות, אשתי או רעייתי?"