איפה הבגד בלט שלי?

הייתי די קולית כשהרקדניות הראשונות עלו על הבמה, נשבעת. כמעט לא שיחקתי עם השיער כשיצאנו בהפסקה לעשן סיגריה. אבל כשנגמר המופע, וכולם התרוממו משותקים קצת מהתפעלות, הרשיתי לעצמי לבלוע רוק, והתחיל לגרד לי הזה, שמשוח באלוורה כבר שנים.
היי, זה רק הדמיון שלי, או שזו שישבה לידי, ולא הרפתה משילוב הרגליים המאומץ שלה כל המופע, עשתה עכשיו פירואט קטן ביציאה מהאולם? רגע, זו חברה שלי שם שמסובבת את הראש פתאום ימינה בתנועות מעגליות איטיות? ומה עם התיכוניסטיות הפריקיות בשורה האחרונה. ההליכה שלהן לא הפכה פתאום זקופה יותר? אצילית יותר?
הייתי שם. נשבעת. אחרי חודשים של אימונים במי הנהר הדלוחים, הצלחתי לבצע עם ג'ניפר גריי את ה"ליפט" הישר לתוך הכתפיים החסונות של פטריק סוויזי. למדתי גם בעל-פה את קטע האודישן לפיינליסטים ב'שורת המקהלה'. הל, אפילו רקדתי היפ הופ עם עגילי חישוק ענקיים ליד ג'וליה סטיילס ב"ריקוד צמוד". רבות מהכוריאוגרפיות המופלאות של חוג הג'ז המקומי תורגלו בחדר התכול שלי מול המראה. הנפות רגליים אלכסוניות והצלבות ידיים מיוסרות הודבקו על שירים של וויטני יוסטון ודפנה ארמוני.
קיץ אחד התאמנתי עם חברה לקראת מדליה אולימפית בשפגאט בנות. שלוש דקות אחרי שחגגתי אליפות, מתחתי שריר ירך פנימי סודי ונגמרה קריירת נערת הגומי שלי. אפילו ליקטתי במשך השנים פריטים שהרכיבו בבוא הזמן את תלבושת הרקדנית המודרנית האותנטית שלי. טרנינג גזור, מתחתיו טייץ גזור. חולצה חושפת כתפיים, גזורה, ומתחתיה גופייה צמודה. יחפה עם צמיד צבעוני לקרסול. גזור?

כולן חולמות להיות רקדניות. הילדות השמנמנות עם הבגד בלט הורוד האלסטי מספיק, שבשיעורים הן תמיד פעימה אחת אחרי כולן. המורות לעיצוב הגוף, שהופכות כל תרגיל לחיזוק שרירי האגן לרסיטל של להקת המחול סביוני רמת גן. בנות השלושים וארבע וקצת, שתולשות מספרים ממודעות "אף פעם לא מאוחר מידי" לסדנאות אימפרוביזציה למבוגרים. המטרה – ללמוד לרקוד שושנות ים ופתיתי שלג. מאוחר מידי, תאמינו לי. אולי זו הייתה הגאונות של 'אנאפאזה' ל"בת שבע". הם בנו על הניצוץ בעיניים, על הכמיהה הסודית. מי שהיה שם יודע. שבסוף הרקדנים מפנים את הבמה לכוכבים האמיתיים של הערב, מושיטים ידיים שרירותיות לקהל הקפוא. והצופות, הן מובלות לשם ברצון, מעודדות מקולות מחיאות הכפיים, משאירות את העכבות יחד עם התיק על הכיסא של הבעל.
נשברתי כשלמדתי אצל הכוהנת הגדולה של המחול עם כל מיני בוגרות של תלמה ילין ועירוני א'. הרגשתי זקנה, פתטית. יום אחד באמצע האדג'ו נפל לי האסימון. זו המוזיקה, זה הטמפו. זה היה הריגוש שלי. פחות הטכניקה. בשבילי זה היה לעשות תרגילים ליד הבר עם "גלורי בוקס" של פורטיסהד, או ללמוד צעדים לקומפוזיציה שלמה שחוברה על אחד מהאינסטרומנטליים של פיטר גבריאל. ידעתי בדיוק מתי לצעוד קדימה, לקחת נשימה עמוקה או למתוח את הרגל לפוינט. חוש קצב כבר אמרתי. יכולתי להיות רקדנית-עם מצוינת, מבצעת מעבר חלק בין 'שבתם מים' לצעד תימני, אבל השאר היה קצת לוקה. שכחתי מהבייסיקס. חוזק שרירים, גמישות סבירה, גימור תנועות. גם לא ממש ידעתי לדבר את השפה. פלייה, פאדבורה, שאסה? וויתרתי. חזרתי ללמוד פסנתר. זה היה בסדר, יותר מבסדר.

כולן רוצות להיות רקדניות או שהכל מתחולל בראש שלי? הרי הריקוד הוא שפת הרגש המתפרצת ספונטנית בגוף. אני יודעת, קראתי. זה ענוג. זה אסתטי, זה נו, משובב נפש. אבל במבט לאחור יכול להיות שהייתי החולמנית היחידה שרקמה דמות של רקדנית בלט על הבד בשיעור מלאכה או שגזרה את כל הטרנינגים בארון.
אולי במקום להיכנס לסוזן דלל ביראת קודש, מישהי נכנסת ככה לקאמרי. אחרת משתוקקת להיות עם ריטה על הבמה בקיסריה, או מזילה דמעת ניצחון באצטדיון יד אליהו. אולי. אבל אז זה גם אומר שזו שישבה במופע לידי מכווצת, נפלה בגלל נעלי העקב החדשות שלה, שחברה שלי נקעה את הצוואר מהישיבה הממושכת, ושההליכה של כולן זקופה יותר כי אני זו, שלזכר הימים הטובים, יישרתי את הכתפיים והרמתי את הראש מהרצפה.