אמא אין רק אחת

דבר אחד משותף לכל בני האדם באשר הם: לכולם יש אימא. האם היא זו שמזינה ודואגת לצרכים המיידים שלנו בתקופת הינקות, והיא הדמות הראשונה שעמה מזדהה הרך הנולד. אצל כל ילד נוצרת תלות רגשית בלתי ניתנת להתרה באמו. לנוכחות, כמו גם להיעדרה של דמות האם, ישנה השפעה משמעותית ובלתי הפיכה על המערך הרגשי שלנו, המעצבת את חיינו כבוגרים.
לקראת שבוע הספר בחרתי שלושה ספרים נוגעים ללב שאני ממליצה לצרף לארון הספרים שלכם. במרכזם של השלושה עומדת דמות האם.

כוחותיה הבלתי נדלים

|
צבע המים/ ג'יימס מקברייד
הוצאת כנרת, 235 עמודים.
תרגום מאנגלית: זיוה יבין.|

סיפורם האוטוביוגרפי המרגש של מקברייד ושל אמו. מקברייד מתאר את שנות ילדותו עד בגרותו במשפחה מרובת ילדים שבה שני האבות הם שחורים והאם היא לבנה. סיפורה המרתק של האם נשזר בסיפור של ג'יימס בצורת מונולוגים שמגוללים את סיפור חייה; ראשיתו של סיפור חייה כיהודייה, בצלו המאיים של אביה – רב ללא שאר רוח, חסר לב ואכזר – שמאפיל על חייה וחיי משפחתה. המשכו בניתוקה המוחלט מזהותה הקודמת, כנוצריה מאמינה שנישאה (זה אחר זה) לשני גברים שחורים, והפכה לאם לשניים עשר ילדים שגידלה באומץ לב, במאמץ עילאי ובדוחק, כמעט לבדה.
מענייני זהות וגזע שהיו חלק בלתי נפרד מעולמם של ילדי התערובת שלה, התעלמה האם. בשבילה זה היה non-issue. כתיבת הספר היתה בעבור מקברייד צורך קיומי של אדם שזהותו חצויה ומטושטשת, המבקש לפזר את הערפל שרובץ על זהותו ולהתחקות אחר סיפור חייה המוצפן של אמו שמעולם לא דיברה על עברה. מקברייד, מנסה לחשוף את שורשיו החבויים, כדי להשלים את תמונת חייו – את זהותו. הספר הוא מחווה של אהבה והערכה צרופות של מקברייד לאמו שכילד התבייש בהליכתה שדמתה להליכת אווזה, ובדמותה החריגה. אולם, מקברייד גם ספג, כמו שאר אחיו, את אהבתה וכוחה הבלתי נדלים שהפכו את בני המשפחה לבוגרים המוצלחים שהם היום.

יחסי אהבה שנאה

|
אני ג'ון/לוסי / ג'מייקה קינקייד
הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. 198 עמודים.
מאנגלית: משה רון.
|

אני ג'ון ולוסי נכתב כשני ספרים, אולם כיוון שהביוגרפיות של שתי הדמויות המופיעות בהם הן זהות, והאחד מתחיל היכן שהשני נפסק, שני הסיפורים נקראים כספר אחד שמגולל את קורותיה של אני (או לוסי) בשתי תקופות – מגיל עשר עד שבע עשרה, ומגיל תשע עשרה דרך שנות העשרים לחייה. הסיפורים מתרחשים באנטיגה – אי קאריבי קטן וקולוניה בריטית, ובבריטניה.
את שנות ילדותה הראשונות אני מתארת כחיים בגן עדן. גן העדן משול לאהבה נטולת הגבולות שאני יונקת בשקיקה מאימה. דמותה של אני כילדה שנשרכת אחרי אימה לכל מקום, מתמזגת עם דמות האם שדואגת לשתף אותה בכל. ההיטמעות של אני באימה יוצרת אצלה תלות גדולה באם ופחד גדול לאבד אותה. אובדן האם נתפס בעיניה כאובדנה שלה. כדי למוסס את חששה הגדול של ילדתה האהובה, מבטיחה לה אימה שלעולם לא תשאיר אותה לבדה בעולם. הבטחה זו היא הקרקע הבוגדנית שעליה צומחים האכזבה והעצב שיהיו נוכחים בחייה תמיד.
גיל 12 הוא הגיל בו אני מוכתרת בפי אימה כ"גברת צעירה". התואר צופן בחובו גם משמעות של פרידה מהחיים הקודמים – פרידה מהאם. אני חשה שסר חינה בעיני אמה, ומנקודה זו ואילך שוררים בין השתיים יחסי אהבה-שנאה. המרד של אני באם בא לידי ביטוי בסדרה של שקרים שנועדו לכסות על התנהגות שאינה הולמת את תואר ה"גברת הצעירה", וכן בגניבות קטנות.
אני מפסיקה את לימודיה ונמנעת מלפתוח את מכתבי אמה. על אף רצונה לפתוח מרחק גדול בין העבר להווה, היא נוכחת שההווה לובש את צורת העבר, והאירועים בהווה נראים דרך הפריזמה של זיכרונות העבר. הדמות המרכזית בחייה נותרה אימה שממשיכה ללוות אותה כל הזמן.
"אני ג'ון" ו"לוסי" מתארים סיפור התבגרות של ילדה שזיהתה את עצמה עם אימה. סופו של תהליך ההתבגרות הוא הפרידה מהאם, אחרי שורה של פרידות טראומטיות שנכפו עליה. משמעותה של הפרידה הסופית, הבלתי נמנעת, הכואבת, היא זניחת הזהות שנושאת את העצב שחתמה בליבה טראומת הפרידה המתמשכת.
בשני הספרים, קינקייד מפליאה ליצור עולם כמעט מוחשי. היא מתעכבת על תיאורי המראות, הריחות, הטעמים והתחושות שיצרו את עולמה והיו לחלק בלתי נפרד מזהותה. בזכות הכתיבה החפה מהתחנחנויות והתחכמויות, חווית הקריאה כמוה כהאזנה להרמוניה מוסיקלית צרופה, ללא טונים צורמים, ששואבת אותך אל תוכה ואינה מופרעת על ידי מחשבות על אמינות וכנות. אני ולוסי מהלכות קסם על הקורא, שנסגר בתוך עולמן ונהנה מכל רגע. מקסים!

הברית והבגידה

|
עולמו של סקוטי/ פיטר הדג'ס
הוצאת בבל. 237 עמודים.
תרגום מאנגלית: אמנון כץ.|

קצת לפני שלסקוטי מלאו שבע שנים הוא הכריז: "שבע הולכת להיות השנה שלי". ממש השתוקק להיות בן שבע. הסיפור מלווה את השנה שבין גיל שבע לשמונה בחייו של סקוטי.
סקוטי כל כך אהב את אמו, שסירב להאמין שנסיבות היווצרותו היו כרוכות באקט משותף של שני הוריו. הוא העדיף להאמין שהוא נוצר בסטודיו של אמו האומנית, ממש כמו שאר יצירותיה. בין סקוטי לאמו נוצרה מעין ברית משותפת של אחריות הדדית, שהתקיימה במישור הרגשי, ומשמעותה היא קשב ורגישות לצרכים האחד של השני.
השנה השביעית בחייו של סקוטי היתה שנת משבר אישי ויצירתי לאמו שלא הצליחה לממש את עצמה בתוך חיי נישואין לא מספקים ובתקופה של ניוון יצירתי. סקוטי נאלץ לחזות בתהליך ההידרדרות הנפשית של אמו שהתמכרה לטיפה המרה, וללוות אותו באופו פעיל. סקוטי לוקח על עצמו את תפקיד המנחם.
כשאמו עוזבת אותו יום אחד, ללא התראה מוקדמת, סקוטי מאמין שהוא זה שאחראי לנטישת אמו. הוא מאמין שהסיבה לכך היא שלא היה ילד מספיק טוב, שלא ניחם מספיק. הוא חושב שיוכל להחזיר את אמו אם יהיה ילד יותר טוב. מכאן ואילך מאמציו מכוונים למטרה זו, וחושיו דרוכים לקראת קול צלצול הטלפון שיבשר במקרה הטוב על עוד מנת זמן שאול עם אמו.
מרגע שעייפות החומר הכריעה את הדבק המאחד של המשפחה, אביו של סקוטי מנסה לאחות את סדקי התא המשפחתי. אולם שום מאמץ בעולם לא יכול למלא את החלל שנוצר בלבו של סקוטי, שנכמר למראה אמהות אחרות וכבר לא משתוקק להיות בן שמונה.
פיטר הדג'ס מצליח להצחיק ולרגש, להחזיר למחוזות הילדות הקסומה, הנשכחת, ולגרום להזדהות מוחלטת עם סקוטי. מבלי משים, הוא גורם לקורא להתאהב בדמותו המקסימה והנוגעת ללב של סקוטי עם כל דף שעובר.