אשת חיל, גרסת ההיי-טק

אני לא בחורה טיפשה, באמת שלא. גם מבחינת יכולת אני לא עד כדי כך לוקה בחסר, לא באופן בוטה וצורם בכל אופן. יודעים מה? מספיק עם הצניעות המעושה הזו. אנא סילחו לי על היוהרה – האלים כבר יתנקמו בי בהמשך – אבל אני חייבת להגיד את זה: אני ממש, אבל ממש בסדר. אמא אומרת שאני יפה, אבא אומר שאני חכמה, ופה ושם נמצא גם זה שיגיד מילה טובה על התחת ויעניק לי יחס של אובייקט מיני לו אני משתוקקת כל כך.
בסופו של דבר, אני נחשבת אטקרציה לא רעה בכלל.
ובכל זאת, יש מגרעה כלשהי החוצצת ביני לבין השלמות – משוכה אכזרית מעליה לעולם לא אצליח לקפוץ – אני פשוט לא יודעת לבשל. ולא שלא ניסיתי, בטח שכן, לפחות עד שהתערבו גרין פיס ואמנסטי, והתחננו שאפסיק.

ההבדל הקטן בין צלזציוס ופרנהייט

את העוגה הראשונה שלי אני זוכרת במעומעם, כנראה שהייתי שרויה בערפול חושים. זכור לי שנאלצתי להשליך אותה לפח הסמוך מיד עם לידתה, והיא, מתוסבכת שכמותה, אחוזת חרדת נטישה, מיאנה להפרד מהתבנית.
את הפעם השניה אני כבר זוכרת היטב. זה היה היומולדת של אמא שלי. החלטתי להפתיע אותה ובמקום להביא לה את מה שאני מביאה בכל שנה ("מזל טוב" וחיוך אוהב), לאפות לה עוגה.
מצאתי את ספר ה"ילדים מבשלים" שלי והכנתי עוגת שוקולד פשוטה, אלא שלא ידעתי שבמתכון התכוונו למעלות צלזיוס בעוד שהתנור שלי עובד על פרנהייט. לפיכך העוגה לא היתה מוכנה בזמן, ונאלצתי להוציא אותה על מנת לשים קרם ועדשים לפני שאמא שלי חזרה מהעבודה. לאחר שהיא כיבתה את הנרות, הסרתי מהר את הקרם, העדשים והנרות והחזרתי את העוגה לתנור יפה, על מנת להוציא מאפה דוקא טעים למדי, אלא שהצורה קצת הרתיעה אנשים מלטעום.
בנסיון השלישי כבר ידעתי לאיזה חום לחמם את התנור, אבל עוד לא ידעתי ששוקולית זה לא בדיוק קקאו. אז שמתי שוקולית, אלא שהצבע לא היה כהה מספיק, ובמקום לשים 3 כפות לקחתי לעצמי את החירות לשפוך חצי קופסה.
מאז, השבח לאל, לא נרשמו נסיונות נוספים. הרבה דברים אפשר להגיד עלי, אבל אני יודעת מתי להרים ידיים.
וכאילו לא די בזה, גם לנקות אני לא יכולה. עם כל הרצון הטוב, והדחף המפעם בי, כבכל אשה הגונה, לכרוע על הרצפה ולקרצף במרץ את הפאנלים, גם מהנאה זו אני נאלצת להתנזר. אלרגית לחומרי ניקוי, אלרגית לגומי של הכפפות, אלרגית להכל, ויש לי אישור מרופא אם צריך.

דופקת שניצלים בחזייה עם ברזלים

עכשיו, כבחורה מודרנית בעולם של זארה והיי-טק, נאלצתי ללמוד על בשרי שאין די בלהיות כוסית אינטליגנטית. צריך קצת יותר, על מנת להגשים את ייעודך. את צריכה לדעת להסתכל על הגבר שלך בעיניים מעריצות כשהוא מחליף נורה, גם אם את יודעת שאחרי שהוא יצא לעבודה מאושר וטוב לב, את תיאלצי להחליף את כל הנתיכים בבית. את צריכה להיות שחקנית נהדרת בכדי לקפץ בהיסטריה למראהו של ג'וק, ולשמור על איפוק מדהים כדי לא לספר לו איך בדיוק אתמול הרגת שמונה כאלה בעזרת ספריי, כפכף ואוברול ג'ינס חמוד שקנית בדיוק בשביל ארוע מסוג זה (אותו תוציאי מהארון בפעם השניה כאשר הבית שלו יצטרך סיוד). אני לא אכחיש, שנים של אימונים זה לקח, אבל הצלחתי בסוף. הצלחתי להיות כל זאת.
אז אתם בטח יכולים להבין את התסכול אותו אני חשה, כשאני מגלה שמגרעה זו בלבד, יש בה כדי להעלות את השאלה האם אי פעם אמצא חתן ואולי אף להעמיד בספק את הצידוק לקיומי. אם יש משהו שלמדתי מהמוגבלות הזו שלי, זה שכל המעלות הללו בהן ניחנה האישה המודרנית, שלא שרפה את החזיה כי היא צריכה את התמיכה של הברזלים; שמתאפרת שעות רק כדי להראות נקיה מאיפור ויודעת כבר לתכנת את השעון של הוידאו, כל המעלות הללו שוות כהוא זה בעיניו של הגבר שלך, אם הוא לא יוכל למצוא בעינייך, ולו לשבריר של שניה, את המבט המדוכא והשפוף, של האישה הכנועה והצייתנית עליה הוא חלם בלילות.
זה שאת מרוויחה מספיק בשביל עוזרת-חמש-פעמים-בשבוע זה נחמד, אבל כנראה לא מפצה מספיק, אם זה אומר שלעולם הוא לא יוכל לחזור הביתה ולמצוא אותך במטבח דופקת שניצלים בחולצה מוכתמת מאקונומיקה.

ובקשר לבחורים שמכינים פסטה משקית

חלקם של הגברים ודאי מתעצבן עכשיו, מצר על כך שאין ביכולתו להעיף לי את הכאפה ההגונה לה אני ראויה כרגע.
-"איך היא מעזה להכליל בעזות מצח שכזו", יתרגזו.
-הרי אני לא כזה, והחברים שלי לא כאלה", יפעפע הדם בעורקים.
-"אני גבר נאור, ובהחלט חס על עור ידיה העדין של אישתי", יאיים להתפוצץ הוריד במצחם.
ובכן, עם כל אלה הסליחה. לא התכוונתי לרמוז, חלילה, שכל שהייתם רוצים הוא לראות אותי מתכופפת ומשפשפת את רצפות ביתכם. אני בסך הכל מדברת על הגברים אשר ידעתי, והודות לאופיי הנוח והנכונות התמידית להתפשר, היו הרבה כאלה. הרבה הרבה כאלה.
והגברים הללו, שגם הם למדו להיות גברים מודרניים, להפסיק לבקר את איך שאנחנו נוהגות; לנסות בשבילנו לא להירדם ב"חלף עם הרוח"; להכין פסטה משקית ולדבר על רגשות (מקרים נדירים) – גם הם, כפי הנראה, לוקים בדיסוננס קטן. שכן, למרות שכלפי חוץ הם מוכנים לקבל אותך כמו שאת, כשהנסיעות התכופות לחו"ל מפצות בהחלט על ה'טייק אוואי', הם מתעקשים לנסות להכניס אותך למטבח בכל אמתלה אפשרית. החל מ"אני הולך לאחות את הדיסק ולעשות כמה דברים במחשב שאת לא מבינה בהם, ואת בינתיים תשטפי לנו כוסות, טוב מותק?", וכלה בנכונות לנסוע לדראגסטור מיוחד בניו יורק של הדוד של אבי, שם יש כפפות מיוחדות ל(א)נשים שאלרגיים לגומי (מקרה אמיתי, כמובן), וכל זה רק כדי שתוכלי לשטוף צלחת מפעם לפעם, כשאין מספיק כלים בשביל למלא את המדיח.
ואני תוהה, האם להכנע להסבר הבנאלי ולהאמין שגבר בסך הכל מחפש את אמא שלו במערכת יחסים? אני מאוד מקוה שלא, כי אם כן יהיה לי חתיכת ילד אומלל ומתוסבך, שכנראה לא ינשא לעולם.

דמעות תמורת אקונומיקה, עכשיו במבצע

ואולי, אולי לא צריך לבזבז את הזמן בניסיון להתחקות אחר שורש הבעיה, ופשוט לנצל את הבמה הניתנת לי כרגע באופן חד פעמי ובלתי ניתן לשחזור, ולבקש ממך, אם אתה גבר שקורא את הכתבה, אם את בננה שמכירה במקרה איזה גבר ויכולה להעביר לו מסר קטן בשמי – אולי אפשר לקבל איזו הנחה ככה, בתמורה לקורבן הענק שהקרבנו ביום שהרשינו לכם הגברים (מישהי זוכרת מתי זה קרה בדיוק? ולמה עשינו את זה? וכמה שתינו באותו ערב, לפני שהסכמנו?), לבכות במצבים קיצוניים במיוחד (מוות של קרוב משפחה, או עזיבה פתאומית שלנו, אהבת חייכם הטראגית, שלעולם תותיר צלקות בלבבותיכם ולחלוחית בעיניכם). נראה לי די שקול ככה, טובה תחת טובה.
וכאילו, על מנת לסגור מעגל, נרשה לכם כבונוס מיוחד למרר בבכי אל מול העוזרת שדופקת את השטיחים.
איך נראה לכם?