בחכיון להצהרת אהבה, כשהיא רואה בעינייה את התפאורה, ושומעת את הסאונד, הגיע תורה של שירי כץ לענות

אנא בחבק

בין האפל לנסתר

ביום בהיר אחד, פרסמתי בקרב מכריי מניפסט על מסע לבי באבק הדרכים. עולי הרגל הקבועים בלבי וגם אלה המזדמנים לחיי השתאו עד כמה הזויים החיים לצדי. "אין רגע דל במחיצתך", פסקה חברתי הטובה. ואני הנהנתי, פרכסתי את פניי בחיוך ויצאתי כמו מרקו, נחושה וארוזה, למסע חיי. יצאתי לחפש אהבה, אל תחכו לי, ייתכן כי לא אחזור. לא פשוט למצוא אותה. חיפשתי אהבה מונומנטאלית כמו של דוד ופולה בן גוריון, ג'ון לנון ויוקו אונו, אבלאר ואלואיז, קרמיט ומיס פיגי כשגונזו לא בסביבה – בסוף מצאתי אחת. לפחות כך חשבתי. אבל הלב פטפט אחרת.
אחרי שסרקתי את השטח ומצאתי את מרשם האהבה שלי במתאר גברי אולטימטיבי, ללא פשרות וויתורים מצדי, המתנתי להצהרת אהבתו: lubim ta (אני אוהב אותך, סלובקית). החולמניות שלי הפליגה בשבחי "הצהרת האהבה". אמצתי את כל כוח דמיוני וחלמתי בהקיץ כשראשי בעננים על הסנסציה המרגשת ביותר בחיי, לפחות עד כה. הסיפתח לאירועים מרגשים רבים אחרים הטומנים בחובם חיים שלמים מאושרים או עצובים. ראיתי בעיניי את התפאורה, את התאורה, שמעתי את הסאונד, את רחש גלים או את ההבי מטאל, את השיר שיתנגן באוזניי – "לחישה פזיזה" – הסלואו בה' הידיעה של שנות השמונים, פרטתי לפרטי פרטים את מבט העיניים, את אודם השפתיים המשקשקות והנפערות לומר את העיניים העליזות והממצמצות, את ניחוח גופינו, את הגרדרובה, בחרתי בשני זוגות נעליים, גם בזוג עגילים, בחגורה ובתיק, ובאיפור פניי. עיצבתי את כוריאוגראפית הגוף, ואת החיבוק והשתלבות הידיים זו בזו במעגל, בדיוק כפי שאני אוהבת. רציתי שהעיתוי יהיה מושלם. לפחות שפעם אחת בחיי משהו יהיה מושלם. חשבתי על אפשרויות הצהרת אהבה כבירות וגם כאלו בנאליות: בהודעת SMS, בפתק תמים שייתלה על המקרר לצד רשימת הקניות השבועית, בעוגת יום הולדת שאת מקום הנרות בה יתפסו אותיות: Jag a"lskar dig (שבדית), בשלט חוצות על מסך מרצד בצומת סגולה, בשומר המסך של המחשב, במודעה במקומון: Kocham Cie (פולנית), בשלט שיטיס מסוק בקרבת חלון ביתי, על קיר הסלון בביתי שהערס הפרטי שלי ריסס כמו גרפיטי את מילות "שיר השירים" – שיר האהבה הענתיקה בעולם, או במקום רומנטי בלי הרבה הכנות, בימוי ושבירת שיניים בשפות בלתי אפשריות להגייה: "אני פשוט אוהב אותךךךךךךךךךךךך".

בין השפיות לשינה

המתנתי בקוצר רוח לכל הבהוב אהבה, לכל הגנבת אהבה כאילו בהיסח הדעת, שבהם אוכל להיאחז, ובעקבותיהם תבוא הצהרת אהבה רומנטית: Je t'aime. ובינתיים עד להצהרה המיוחלת, בדקתי את הבחור בשאלוני אהבה. למה הוא אוהב אותי: האם זו האישיות הכובשת שלי ושכלי החד כתער? האם בשל חוש ההומור שלי? האם זו משיכה גופנית חייתית בשל גופי הסקסי או בשל ביצועיי במיטה? האם זו תחושת גורל? האם מתוך כבוד או לא עלי, המנהג הדתי "ואהבת לרעך כמוך"? האם משום שאני מסתדרת טוב עם יולנדה, חמותי לעתיד? האם זה בגלל הכול? האם משום שזו "פשוט" אני? גם עשיתי לו טסטים, עד כמה הוא אוהב אותי? האם זו אהבה? האם זו אשליית פז אכזרית? הגעתי במרוצה לארכיון העיתונות ב"בית אריאלה" לצלם שאלוני אהבה בגיליונות ישנים של "לאישה". האם אני האחת והיחידה בליבו? האם ליבו דופק נוקש בקרבו כפעמון בראותי? האם הוא נמס כשאני בסביבה או פוזל לאחרות? מה הוא מוכן לעשות למעני ועד כמה ירחיק לכת? האם שמי הוא הדבר הראשון העולה במוחו כשהוא מתעורר משינה? האם הוא חש בטוח ורגוע כמו תינוק שבע בזרועותיי? האם הוא עדיין יעוט עלי גם כשהזקנה תקפוץ עלי? האם הוא יתאבד לאחר מותי כי לא יוכל לחיות יום אחד בלעדיי? הייתי סקרנית לגלות את מידת התאמתנו. מדוע להתאמץ, להשקיע באהבה ואחר כך להתאכזב?! הקלדתי באצבעות מפרפרות את שמות נעורינו (עדיין לא שם משפחה כפול) במחשבון אהבה מבקשת לדעת האם צפוי לנו עתיד משותף. צהלתי בתרועה, ברינה ובמידה רבה של ישועה כשדר' LOVE בכבודו ובעצמו מצא אדפטציה אופטימאלית של 98%: "דר' LOVE סבור כי לקשר בין שירי כץ לבין בחיר ליבה יש סיכוי גדול להצליח, אך אין זה אומר כי עליהם לשבת בחיבוק ידיים, יהיו זמנים טובים לצד זמנים רעים, לכן יש להמשיך להשקיע". בשקט ובבטחה, משוכנעת באהבתו אלי, המתנתי להצהרת אהבתו. רציתי שיהיה הראשון להצהיר: Ich libe dich (יידיש). כך ארגיש יותר בטוחה ואופטימית באהבתו אלי ואגיע אל המנוחה והנחלה. חששתי כי אם אהיה חלוצה בהצהרה, אתקיל אותו, אלחיץ אותו, ארחיק אותו ממני. הוא יצהיר בחזרה מחוסר ברירה, כי טוב לו איתי, אמנם יש לי חסרונות אבל גם לו לא חסרים, נשים לא עומדות אצלו בתור סופמרקטי ארוך, והאהבה הרי הופכת להרגל ולחברות, והסקס איתי טוב, ואני מסכימה לכל מיני סטיות ואפילו יוזמת אותן, ואולי הוא החליט להתברגן, ואולי לא יהיה לו נעים לומר לי את האמת שהוא לא אוהב אותי עדיין או בכלל. הוא הצהיר ראשון. התדפק על דלת ליבי ואמר: Te amo (לטינית).

בין הזיוף לאמת

וכמו במשפט של מייקל ג'קסון, חבר המושבעים בחן באריכות כל תנועה, כל מבט, היכן היו עיניו –שוטטו או התמקדו בי? כל מילה, כל הברה, כל עיצור, כל פסיק, כל פועל, כל השהייה, כל נשימה, האם הצהרתו הייתה תמציתית או בלי סוף? האם השקיע בה – צירף שיר, פלפול, סיפור, פתגם או ריקוד? כמה פעמים הריץ בראשו את הצהרת אהבתו? האם עשה אודישנים להצהרה? האם התרגש? האם בצבצו טיפות זיעה על מצחו? האם הוא באמת התכוון? האם הוא אוהב אותי? הגיע תורי לענות על הצהרת האהבה בחשבון נפש. הרי ציפיתי וייחלתי והמתנתי לטרררררם בליבי. אבל משהו היה לא סימטרי בתמונה. בהלה ופחד מפני אהבה והמון נקיפות לב וקולות פנימיים שהקשיבו לחברה שלי, שמלכתחילה לא סבלה אותו. היא לא הייתה מסוגלת לשים את האצבע על הסיבה, אבל היה משהו. איני מעוניינת באהבתו. חשתי בוגדנית, עריקה, ומיאוס ורציתי להתפטר מאהבתו מהר ככל האפשר. גרוני וליבי היו מסוגלים רק להטיח בקול חורק ויבש:
I don't love u! (אנגלית)

תגובות

  1. האמת כתוב לא משהו, לדעתי. סורי, אני ראשונה וכול זה…
    לגביי התוכן – מוכר,האמת, חשבתי שהסתיים קצת אחרת שהוא לא מצהיר על אהבתו, אבל גם הסוף הזה מעציב שהרי בסוף את כלל לא אוהבת אותו אלא רק זקוקה לתחושת הכיבוש ..

  2. עוד גבר

    חביב אבל
    Prefiero conclusiones felices
    (ספרדית)(?) – אני מעדיף
    happy endings (אנגליt).

    • כתוב יפה לאללה! ואכן, חבל שנגמר ככה…

      וחוצמזה, עזבי אותך משפות,עזבי אותך מהליקופטרים. שיגיד בעברית צחה וברורה ישר ולעניין אני אוהב אותך בלי טררם. זה יוצא הכי טוב שזה ישר מהלב בלי תכנונים והפקות.

  3. רק נשים יכולות לעשות כל כך הרבה "טררם" מכלום, ובסוף להתאכזב.

  4. מה זה השיעמומון הזה? עונת המלפפונים של האתר?

  5. כתוב מאוד לא מהלב,כך שהסוף לא ממש מפתיע…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *