חבל"ז

לאחרונה הגעתי למסקנה שכנראה שנדבקתי במחלה של עשרות (מאות?) הגברים איתם נפגשתי און אנד אוף בעשור האחרון. גם אני, כמוהם בדיוק, כבר לא בנויה לקשר משמעותי. הרעיון שאאלץ להכניס לחיי מישהו חדש, להיות מעורבת בכל בעיותיו היומיומיות והקיומיות, לתת לו גב בעת צרה ולכבס לו את הטישרטים, ממלא אותי תחושה של חרדה איומה. הצורך להיות חשופה ומעורבת רגשית בהתחבטויות של הגבר הממוצע שכוללות גירושים קשים, יחסים לא פתורים עם ילדים, משבר כלכלי תהליכי ומחסור תמידי בגרביים תואמות נראה לי מיותר בעליל.

למה לי להפר את השגרה המבורכת של חיי היום יום שלי, לוותר על החופש לבחור רק מה שאני רוצה, על השינה באלכסון, על ארוחות במסעדות יוקרה עם מישהו שאין לי שום כוונה לראות שוב, ועל דייטים מסעירים עם גברים מזדמנים. למה להחליף את הפנטזיה של טיולים בעולם, אהבות מלהיבות וחסרות תוחלת, ועתיד מופלא באי קאריבי- בישיבה מנומנמת על ספה מול טלויזיה מהבהבת עם מישהו שעדיין לא פתר את היחסים עם אמא שלו ובתו המתבגרת כבר לא מדברת אתו שנה? אין לי כוח להתמודד עם מציאות מנומנמת, הפנטזיה הרומנטית שנבנית אצלי בראש הרבה יותר אטרקטיבית מחיי היומיום.

נמאס לי כבר לשמוע כיצד היה מת מהלך, איך לקח פרוזאק ואיך לא מבין למה היה שם עשרים שנה. לא מעניין אותי גם הגילוי העצמי מחדש, ואיך הוא לומד פסיכודרמה או טאי צ'י או מגלה את המיניות שלו בשנית. האדישות הזו לכל אחד, יחד עם ציפייה למשהו שאולי יקרה שממתין לי ממש מעבר לפינה, עדיפה לי בהרבה על התמודדות סיזיפית עם שגרה מעיקה. יתכן גם שההסתופפות המתמדת בחברה גברית העלתה אצלי את סף הריגוש לגבהים שאינם ניתנים להגשמה בקלות. אני מתחילה להאמין שחלומות עדיפים על מציאות ובגדול. אני מסלקת מחיי כל אחד שנראה לי משעמם, יציב קלות או חוזר על פעולה או משפט יותר מפעם אחת. פיטורין לאלתר של כל המיותר, המעיק המשעמם והתקוע. בזמן שהקדשתי בשנים האחרונות, להתנחמד, להתחנחן, ולצאת לדייטים יכולתי מן הסתם לתכנן בנין רב קומות, להקים רשת חנויות לנרות, לכתוב את מלחמה ושלום או לגלות כוכב חדש. לא חבל על הזמן?