את מהמקובלים?

לפני כמה ימים הסתכלתי בעגמת נפש על הירכיים שלי והחלטתי שככה אי אפשר יותר. זה קורה לי פעם בשבוע בערך, שעגמת הנפש הופכת באמת בלתי נסבלת. מה באמת מצער שזה לא קורה לעיתים קרובות יותר, מה שאולי היה תורם לשיפור המצב. כמידי שבוע, החלטתי שמעכשיו אשנה את אורח חיי, אוכל בריא…בלה בלה בלה, ספורט…בלה בלה בלה…לא אשכח להתמרח בקרם לחות …בלה בלה בלה – פנו דרך לאריאלה, גרסת הבטא!! כדי להוכיח לעצמי שאני רצינית עליתי על בגדי ספורט , החרדתי את הדיסקמן הנאמן שלי ממנוחתו ויצאתי להליכה מהירה ו, נו, נמרצת? מרעננת? ככסססאמק. בערך אחרי חצי שעה, כשכבר היו לי כתמי זעה בבית שחי ובגב, השיער שלי נראה כאילו זה עתה סיימתי לדחוף אצבע לשטקר, והדאודורנט עמד לקרוס מול השילוב המנצח הזה של לחות וזיעה, ראיתי מישהו שמתקרב אלי בריצת ג'וגינג אצילית. כבר מרחוק הוא נראה מצוין, גבוה רחב וכאלה. מייד הזדקפתי, הכנסתי בטן, הבלטתי טוסיק ותקעתי פרצוף מרוחק, שלא יחשוב לו!! ככל שהוא התקרב התמונה הלכה והשתפרה וכללה אף שער מתנפנף ורגליים שריריות. כבר קיללתי את עצמי בגלל שלא שמתי עדשות והתאפרתי ואז שמתי לב שאני מכירה את האצן הנחמד. זה היה ב., אליל הבנות בתיכון. כתפיי נשמטו, הבטן התקערה והטוסיק נפל בחזרה למקומו הטבעי. את רבע השעה האחרונה עשיתי כשאני אחוזת שרעפים וזיכרונות בנוגע לימי התיכון הלא ממש עליזים שלי.
אולי אני אתחיל מהסוף – יכול להיות שזה קצת קטנוני, אבל אחד הדברים הכי טובים שקרו לי אחרי שבגרתי קצת ויצאתי את גבולות עירי הקטנה היה שהבנתי שעבור רוב האנשים התיכון היה חרא של תקופה. כמעט בכל צומת של חיי יוצא לי לפגוש אנשים מבריקים, מצליחים, מאושרים שהיו מתכווצים בדיוק כמו שאני התכווצתי כש-ב. חלף על פני בריצתו האצילית.

התקופה ההיא הייתה קשה על באמת. העילית החברתית בתיכון הייתה מורכבת מגולשי גלים עזי מבע ורפי שכל. הם ריחפו להם בתיכון כמו שבט נבחר כזה, סגורים לגמרי בתוך עצמם. השיחות שלהם נסבו סביב "תגיד, יש רוח היום?" "אחי, אנחנו חייבים לחתוך היום מוקדם, יש צפונית משהו בן זונה", הם ראו שוב ושוב את סרט הגלישה המהולל "יום רביעי הגדול" והיו מאוד טרודים בנוגע לאיכות הסקס ווקס שצריך למרוח על הגלשן. והבנות שאתם? היו הכי כוסיות וקוליות; הן גם השתזפו, השרמוטות, בניגוד אלי, שמקסימום קיבלתי צבע של שרימפס מבושל יתר על המידה.
אני לעומת זאת השתייכתי לווירדוס. היינו חמישיה, ארבעה בנים, ואני. מפעם לפעם הצטרפה איזו חברה של מישהו מהבנים. את הבנים בחבר'ה שלי – חבורה של צמחונים רחפניים שעסקו בפיתוח תיאוריות פציפיסטיות – אף אחד לא אהב, אולי כי אף אחד לא ממש הבין על מה הם מדברים. ממני די התעלמו, למרות שמפעם לפעם היו צוחקים קצת על חשבון אהבתי הגלויה והנוגעת ללב ל- י. טוב, בגיל 15-14 לא מעניין אף אחד אם אני מצחיקה, חכמה, או יודעת להקשיב. הייתי מוזרה, קראתי יותר מדי, דיברתי בצורה נורא משונה, וחוש ההומור שלי היה לא לגמרי ברור.
בגלל העצלות האיומה שלי גם לא יכולתי להיות חלק מהתלמידים הממש טובים. כאילו, בשביל להיות תלמיד מצטיין צריך להשקיע ולמי היה כוח להשקיע? אני הייתי עסוקה בלנסות לגרום ל-י. להבין שאני האישה של חייו ושיפסיק מייד לחזר אחרי בנות אחרות (שלמרבה המזל, לא שמו עליו). יכול להיות שהקושי נבע בעיקר מהרצון הנואש שלי להיות מקובלת. היו המון חנונים שמחים בחלקם שממש לא התעניינו במעשיה של אותה חבורת גולשים ולא הרגישו שום רגשי נחיתות כי הם לא משתייכים אליה, אבל בשבילי, להיות חלק מהם היה משאת נפש, שלא התממשה אף פעם.

ככל שהתבגרתי ודיברתי עם יותר ויותר אנשים, הבנתי שכמו חגיגת הסקס המדומיינת של ימי התיכון, גם שאר הדברים לא היו ממש כמו שחשבתי שהם. עבור חלק גדול מהאנשים שיצא לי להכיר תקופת התיכון הייתה תקופה די גרועה. לא מספיק כל הגוף הזה שמתמרד ללא הרף ומציף בהורמונים וחצ'קונים (תודה אלוהים, תודה מקרב לב, הם נעלמו בלי להותיר זכר) גם צריך ללמוד, לעמוד בסטנדרטים זוהרים של סדרות טלוויזיה מלוקקות (טוב שבזמני היה "תיכון דגראסי" ולא "בברלי הילס 90210", אם לא, אנה הייתי באה?), ולנסות לגבש אישיות קוהרנטית פחות או יותר מכל הקקפוניה הזאת.

אח"כ צבא, אוניברסיטה והביטחון הגמור שזה נגמר. אני בסדר, מוצלחת, נראית טוב עבר, תם, נשלם. אפשר לנשום לרווחה. אז זהו. שלא!
באחד הימים הגיע למקום העבודה שלי ח. רק אז הבנתי עד כמה אני עדיין כועסת על אותה תקופה. ח. כמובן, השתייך לאותה חבורה אבל בניגוד לשאר, שבשבילם הייתי סתם אוויר מרוכז, הוא הציק לי כל הזמן, "אז מה עם י'?" "תגידי, למה את לא מנסה אוקסי 10? זה יכול לעזור אפילו לך" "זה נכון מה שמספרים עליך ועל ח'?" והכל בחיוך דורש סטירה. ולמרות כל השנים שעברו חזרתי לשניה להיות ילדה מחוצ'קנת ומבוהלת, שזוכרת איך ח. היה מציק לה בתיכון ומרביץ לה ביסודי. הזכרתי לעצמי שכאן הוא לא יכול להציק לי, שאני כבר לא צריכה אוקסי 10 ושאני נמצאת במקום אחר לגמרי, אבל ההתכווצות הראשונית בבטן הייתה כל כך משפילה. ההבנה שחלק ממני תמיד ימשיך להיות אותה ילדה שלא הצליחה להתקבל לחבר'ה המגניבים בתיכון הייתה קשה. מצד שני, כל מה שעברתי בחיים הפך אותי למה שאני, ואני די שבעת רצון מעצמי. אז זה כנראה בסדר.
רק, בבקשה, מישהי יכולה לברר אם ב. עדיין פנוי ולסדר לי דייט אתו? מה, לא מגיע לי לצאת פעם אחת עם מלך התיכון?

אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. פעיל תנזים מהר גריזים

    עצוב למדי אריאלה…ואם לא הייתי נורא חובב אותך הייתי אפילו אומר פתטי.
    בתור אחד שלא בדיוק הולך עם הזרם (רק דגים מתים צפים עם הזרם ולא שוחים נגדו) ובכל זאת עבר תקופה נפלאה בתיכון ,שלולא כל מני מועקות אקדמאיות ומורות הסטריות היתה די מושלמת ,אני שמח לדעת שיש גם דרך אחרת.
    מאידך , רוב מי שיסתכל על תקופת התיכון שלו , כולל אפילו אותי ,הקצת מושלם, ירגיש ממש פתטי בעניינים מסויימים – מי שיביט בו מהאלבום פרצוף מחוצ'קן , עם תספורת אפרו מושקעת , חולצה משובצת עם צוורון סיני ושאר טמטומי ילדות חולפים ירגיש בוודאי איזו בושה רטרואקטיבית לצד הערגה לימים שחלפו , אבל העלבון שאת מתארת הוא ממש עצוב.

    ד"א- זה שאני באזרחות באמצע השבוע זה עניין זמני , ואני אשוב לשדה הקרב בקרוב , עד אז תסבלו ממני קצת , עד סוף הדח"ש 🙂

    • aceofspades

      קראתי כמה ממאמריך והתחברתי…גם למאמר הזה.
      באופן אישי עברתי תקופה דומה פחות או יותר בחטיבת הביניים סביב הגילאים 13-15
      הייתי חלק מחבורת "חנונים" וה"מקובלים" בבית הספר שלי היו בני טובים (אני במקור מרעננה) שניסו לשחק אותה ארסים. במבט לאחור זה נראה פתטי, ודי ברור לי שמרביתם לא הגיעו לשום מקום (אולי לכלא…אבל אני בספק). למזלי משפחתי העתיקה את מקום מגוריה בסוף ט' ואת התיכון עשיתי במקום אחר (ושם משום מה דווקא כן הייתי "מקובל")…אבל ללא ספק הכאב מאותה תקופה נשאר איפושהוא, גם היום בגיל 27. אגב, בשבוע שעבר פגשתי את אחת ה"כוסיות" של השכבה ההיא עושה קניות בשקם הישן באבן גבירול, מישהי שלא ראיתי כ-12 שנה 🙂 אכן בכל פעם שאני רואה מישהו מהתקופה ההיא עובר איזשהו מיחוש לא נעים בבטן. זה כנראה בא מחוסר ביטחון ורצון לדעת לאן "הם" הגיעו…ובכן היא כבר לא אותה כוסית אלא עורכת דין מובטלת, נשואה פלוס שניים…

      • גם אני מרגישה כמו הבחור שהנחמד שכתב על עורכת הדין המובטלת + 2
        גם אני בתיכון לא הייתי בין המקובלים ביותר, ולמרות שלא הייתי מאוהבת שאף אחד מהחבר'ה הזוועתיים שהיו איתי, איפשהו רציתי להיות לפעמים, חלק מהחברה האלה, למרות היותם זוועתיין, כמו שכתבתי. אבל התבגרתי והלכתי לצבא וללימודים, וגיליתי אנשים מקסימים שכיף לי להיות איתם, ופתאום הבנתי שכל הרצון שלי להיות אחת מ"הקולים" היה סתם, כי הם לא התאימו לי ואני לא להם. ועכשיו, אני בסוף הלימודים ומדי פעם פוגשת חלק מהחברה ורואה שהגעתי רחוק יותר מחלקם ויש לי הרבה יותר, ופתאום אני רואה את מבט הקנאה בעיניהם. והעובדה שהם זוכרים את שמי, ואני צריכה לומר להם "סליחה, רק תזכיר/י לי איך קוראים לך?" אומר הכל
        אז צריך לקחת הכל בפרופורציות הנכונות, ואם תסתכלי על י. או ב. אריאלה, תראי שגם להם בטח יש כרס קטנ, מפרצים בשיער ואולי גם מינוס בבנק
        בהצלחה.

    • השונמית

      עצוב, פעיל יקר, שאתה פוסל על הסף חוויה קשה של אדם אחר. אלו הם ימי התיכון מדברים מגרונך – חוסר סבלנות ופתיחות לשונה ממך.
      לא, לא היו לי בעיות עם חבורת המקובלים ולא הציקו לי בתיכון – אבל בכל זאת אני חשה אמפטיות לנוכח דבריה של אריאלה. התיכון תקופה מסריחה.
      כולנו ניסינו להבין מה קורה לנו: למה אנחנו מישתנים ולמי בדיוק השינוי הזה הופך אותנו; רובנו לא ידעו איך לתקשר עם הסביבה – יש לציין שבנכות הזו לוקים באופן יותר קיצוני הבנים, מה שבאופן אוטומטי משפיע גם עלינו; היי, אנחנו עדיין באותה סירה – ובקיצור בין התנסויות ראשוניות בחוויות שונות, השתוללות הורמונלית מעיקה, מורות מ ח ר י ד ו ת (!) והורים דואגים (במקרה הטוב . . .) היינו צריכים לשרוד.
      כן, במעלה השנים זה אולי נראה יותר פתאטי. בעיקר אם צופים לרגע בפרק של בוורלי פיכס (או לחילופין בגירסה המשודרגת של באפי ציידת הערפדים – איך היא עושה את זה לעזאזל?). אבל עדיין בג'ונגל שנקרא "תיכון" יש גם גורילות וחיות רעות אחרות שחשות צורך בסיסי לרמוס אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמן.
      פעיל – אני מאחלת לך שתלמד לכבד את תחושת הפגיעות של האחר. כי אתה תמצא אותה סביבך בכל שלב בחיים. קבלת השונה תסייע לך לניות אדם יותר טוב. יותר שלם.

    • ג' ו ל י ה

      מה שכיף אצלך, פעיל, זה שתמיד בסוף הטקסטים התמוהים שאתה כותב אפשר להגניב למוח את המחשבה "הוא עוד ילד, הוא יגדל".

      אתה סיימת את התיכון רק עכשיו, וזו *כבר* עובדה שעושה אותך לא אובייקטיבי.
      אין לך מרחק של זמן להתבונן ממנו על השנים האלה, ועדיין לא צברת את מיכלול החוויות שמגבשות אותך, ושבעזרתן אתה יכול לשפוט ביתר בהירות את השנים שבהן היית חלק מקבוצה של אנשים וחלק מסיטואציה שנחשבת לאחת המאתגרות והמעצבות בחייו של אדם.
      בנוסף, אל תפסול במהירות כזו את חוויותיהן של אחרים, וקח בחשבון שגם לך יהיו ילדים שיעברו את החוויות האלה באינטנסיביות כזו או אחרת, וכאבא, רצוי שלא תזלזל ככה בתחושות שלהם.

      לא נורא, הבגרות הנפשית שלך עוד תגיע.
      היא תגיע, ויחד איתה תגיע גם היכולת שלך להעביר ביקורת שאינה מסתכמת בצורה השיטחית שבה אתה פוסק: "פאתטי", או הקלות שבה איחלת ל"מי שלא התייחסו אלי יפה, אני מקווה שהם נכנסים עכשיו לבית לוינשטיין כשהם מסוגלים להזיז רק את תנוך אוזן שמאל" בהודעה שפירסמת בפורום שניה לפני נטישתך לטובת צה"ל. לא בטוחה שאתה מבין את חומרת האיחולים האלה, ולא משנה אם נאמרו ב'הומור'.

      אני חושבת שבמקרה שלך, "לחשוב *לפני* שכותבים", זו אחת העצות המועילות ביותר שכדאי לך להקשיב להן. זה נכון גם לגבי ירי, עכשיו שאתה חייל, יש לי הרגשה שלתת לך נשק זה עניין קצת פזיז.

      • פעיל תנזים מהר גריזים

        איך זה שאני אף פעם לא יוצא מובן , איך?
        להל"ן תגובת הבהרה קולקטיבית לשתי הבננות שנזעקו מעלי:

        1.קבלת השונה- אריאלה לא "שונה" ממני , כלומר , היא שונה במידת השוני שיש בין בני אדם , אבל המושג של קבלת השונה מציב אותה במין עמדה של "אשת טראומת התיכון האגדית" באיזה פריק שואו וירטואלי , ובמקרה אני יודע שמדובר בבנאדם נפלא ,שנון ,וחסר דפיקויות שליליות מיוחדות , אז אל תגידי לי לקבל אותה.

        2.אני מבין ומעריך את הפגיעה שאנשים חשים או חשו במידה זו או אחרת בשלב זה או אחר בחיים שלהם. לכולנו היו תקופות קשות ,ואין שום פסול בלדבר עליהן , אם הצטיירתי כמלגלג ,אזי קבלו את התנצלותי הכנה , הרושם פשוט , של אאוטסיידר מכונס במין עולם דמיוני בגלל הוקעה חברתית – יש בזה איזה ניחוח פתטי , ויאמרו חובבי "נקמת היורמים" את אשר יאמרו.

        3.צדקה ג'וליה כשאמרה שבעניין הספציפי הזה יש לי פרספקטיבה קלוקלת , בגלל שסיימתי את התיכון לאחרונה ממש , ויכול להיות שהבעיתיות בתגובה שלי נובעת מזה.

        4.טעתה מאידך ,אותה ג'וליה , כשחשבה אותי למי שלא מבין חומרתם של כל מני דברים , תאמיני לי ג'וליה, עברתי מספיק , למדתי ועוד אלמד ,אבל ההתנשאות שלך שואבת את מעמדה מאיזשהו מקום לא ברור , וצפוי שהיא תתרסק כמגדל של קלפים.

        5.ועוד בעניין ג'וליה – אם יש לך בעיות עם ההומור שלי ,ויהי זה מקאברי ככל שיהיה , אני מניח שזו בעיה שלך ,בטח לא שלי.

        6.עניין עקרוני – אני לא חייל עכשיו , אני דח"שניק. בלי נשק.

        7.בברכה

        פעיל תנזים

        • מרגרינה רכה

          לדעתי הבינו אותך יופי. לזהות חוסר רגישות זה לא כמו לפצח את האטום. זה קל.

        • ג' ו ל י ה

          מבדילות ביננו לפחות עשר שנים ולמה שאתה קורה "התנשאות" אני קוראת "נסיון חיים". וההבדל ביננו הוא שאני *יודעת* מהו נסיון חיים. גם כשהייתי בת 18 היה לי נסיון, אבל מצומצם יותר, תוצאה של גיל, כמובן.

          אריאלה לא כתבה שהוקיעו אותה, היא כתבה שהיא השתייכה לקבוצה אחרת.

          ולי אין בעיות עם ההומור שלך, דבר ראשון כי זה לא הומור, לא כל שטות יכולה להיחשב "הומור מקאברי" וזה ישר עושה אותה לגיטימית.
          ודבר שני, הבעיה היא שלך, ושלך בלבד. כשתגדל, תבין.

  2. ג'ולין

    בתיכון קיבוצי של 300 איש, השכבה שלי מנתה 40, והחבורה שלי כללה אותי ו…אותי.
    לא הבנתי על מה הם מדברים כל הזמן וזה לא עניין אותי, לא הבנתי איך אפשר לרקוד יותר מחצי שעה.
    ניסיתי להכריח את עצמי להשאר בכח במסיבות עוד חצי שעה, עוד שעה, שתהיה שעה "מכובדת" ללכת, אל הספר שחיכה לי. אבל לא יכולתי לכבות את המחשבה, להיות יותר ספונטנית או פחות כבדה או יותר "זורמת" – מה שזה לא יהיה.

  3. בלגאניסטית

    אני חושבת ששורשיי המיזנתרופיה שלי נעוצים איי שם בגיל ההתבגרות , כשדחיתי כל נסיון לקרבה , קבוצות תמיד שיעממו אותי , מה יכולתי לעשות?? עד היום אני מעדיפה אנשים בבודדים. קשה לי להזדהות עם הכמיהה הזאת למקובלות חברתית , ואני מכירה לא מעט אנשים מבריקים שבגילאים מסויימים היו מוסרים את חייהם בשביל לקבל את התואר "מקובל".תהיתי על זה לא מעט , כשחשבתי כמה מהר דחיתי את ה"כבוד" שבלהיות "נאהבת" על ידיי מספר גדול של אנשים שאני לא מכירה וכנראה גם לא אכיר אף פעם לעומק .
    אני לא חושבת שהייתי חנונית שמחה בחלקה , אני פשוט לא הייתי שם במשחק ההגדרות, וכן מה לעשות עד היום אני לא טובה בזה.

  4. אריאלה איזה כייפית את..
    הלוואי שהיית מוציאה ספר, ככה גם הייתי הולכת איתך לישון:)
    מה את צריכה את ב' ?,כיום הוא
    בטח כבר לא מלך ובטח גם יש לו כרס ואולי גם מפרצים אז מה הוא כבר שווה,
    הוא היה מתאים לאז והיום הגלגל התהפך כי היום את המלכה!
    באהבה.

  5. אין מה לעשות, תקופת בית הספר היא התקופה בה כמעט כולם מקבלים צלקות שלעתים נשארות לכל החיים. גם המקובלים שביננו… למרות שזה לא תמיד נראה כך.

    ותמיד יש את אלה שמנסים להתגבר על חוסר הבטחון שלהם על ידי תקיפה של החלשים.
    והרי כל אחד הוא חלש. אם אתה יודע לחפש היטב.
    וכך יוצא שחלק גדול מהתקופה מושקעת, בדרך זו או אחרת, במשחקי כח ומעמד.
    אבל אלה מאתנו שלא טובים במשחק, ושאינם מספיק חזקים בכדי להתעלם ממנו…….
    נפגעים.
    הרבה.
    ולעתים עד כדי כך ששנים אחר כך הם לא מצליחים להשתקם.
    ילדים הם מאד אכזריים.

    • גבירת הטירה

      ומעניין באמת לראות איך אגיב כשאפגוש את ר', שירד לחיי יותר מכולם. בזמנו הכנתי פתק עם שבועות ולחשים (כוס אמא שלו מניאק בן זונה שיישרף וגו'), שקצת עזר להוציא את הכעס אחרי הצקה קשה במיוחד. השאר נסחפו לפעמים, אבל הוא היה הכי גרוע. פרא אדם, היו קוראים לו בחיבה, ואני רק רציתי שימות בכאבים קשים. ולמרות זאת, כשהוא שכב בבית חולים עם רגל פצועה, באתי לבקר אותו עם כולם. כי הוא היה מקובל.

      שנים אחרי זה עוד הייתי הולכת ברחוב, רואה חבורה של ילדים ושוקלת אם לעבור לצד השני של המדרכה או לתרגל מעבר לידם והתעלמות. ואם הייתי רואה את ר' באוטובוס, כך חשבתי, הייתי מוצאת אלף ואחת דרכים להתנקם בו, לבייש אותו, שיצטער (מי ראה את "קו הדממה"? שם הילדה שהושמצה חזרה לסיוטים של הנער, אחרי שנים).

      לקח זמן עד שהאסימון נפל – *אני כבר לא אותה ילדה*. לפחות לא מבחוץ. והפגמים שכן קיימים, מספיק גברים שמחו מאוד לראות אותם. מספיק בשביל לשקם את הצלקות והשריטות הישנות ההן. אם הייתי רואה אותו עכשיו, אני מקווה מאוד שהייתי מסתכלת בעיניים אחרות, מרגישה שאין לי מה לומר לו. ולא בגלל שסלחתי – לא סלחתי. בגלל שהוא לא רלוונטי.

  6. זה באמת מוזר לפגוש אנשים כאלה שנים אחרי.
    בעיקר כאלה שנראים גם כאילו הם עשו חושבים והתבגרו קצת.
    יש את החשק לבוא ולהגיד: "אתה יודע, היית ממש בן-זונה כשהיית קטן"
    אבל הכל רחוק ולא חשוב…. אולי זה הסימן שיצאתי מזה.
    למי זה בכלל משנה.
    ודוקא לפעמים יכול להיות נחמד להפגש עם אנשים מהזמן הזה,
    ולהיות בעל מספיק בטחון עצמי להיות מי שאתה ואיך שאתה,
    ולא משנה אם הצד השני נשאר מחוצ'קן ודפוק ועובד בתחנת דלק,
    או הפך ל (בא לי להגיד איש מחשבים – אבל זה כבר לא כזה להיט. אתם מבינים למה אני מתכוון)

    ולא משנה בכלל מה הוא חושב עליך. רק מה אתה חושב עליו.
    ומי יודע – אולי הוא ימצא חן בעניך.

  7. והבעיה היא שגם היום זה ככה. נכון, כבר אין את הסיטואציה של מלכי הכיתה אבל תמיד יש את מי שלא רואה אותך ממטר (בוסאקסמישהו מהלימודים) ותמיד מוצאת את עצמי משחזרת את חווית התיכון עם הפרצוף העכשווי שלי. אני מרגישה לפעמים שמה שלמדתי מהחוויה של להיות דחויה זה לא שזה לא חשוב, אלה איך להיות מספיק טובה בשביל להצליח, וזה עצוב, כי זה לא מצליח. יש משהו שתמיד עומד על המשמר ותמיד נעלב עד עמקי נשמתו (או נשמתי) ממשהו שקורה או שלא קורה.
    האמת היא שהחוויה הזאת משוחזרת בכל כך הרבה נקודות בחיים שלראות אחרי 12 שנה את הכוסית שלא שמה עליך מובטלת ולא כל כך כוסית ממש משמח. כאילו יש נקמות, כאילו יש צדק, כאילו צריך הוכחות לזה שפעם לא באמת היינו כישלון, ואז גם היום אנחנו לא.
    כל אחד היה מושפל על ידי מישהו והשפיל מישהו אחר בתקווה שיום אחד יצא להשפיל (לפחות בראש) את זה שקרא לי מחוצ'קנת וייסגר לי המעגל ובא לציון גואל.
    אבל מה עם ד' שלא שמתי עליו כדי להיות מקובלת? לא זוכרת…
    לא נורא, הוא בטח כבר איש יותר טוב ממני וזה לא מעניין אותו.

    • אני לא חושב שאף אחד ממש חף מפשע בשטח הזה…
      וגם אני גרמתי לנזקים לפעמים. ואני לא ממש סולח לעצמי על זה.
      לא משנה כמה הייתי אומלל בעצמי – שום דבר לא מצדיק לקחת אדם חלש וללחוץ לו על הנקודות הכואבות רק בשביל להרגיש יותר טוב.
      אני רק שמח שהבנתי יום אחד שזה אולי הדבר הכי נורא שאפשר לעשות, ושאם באמת יש 'דברה' אחת שצריך להקפיד עליה זה לא לעשות למישהו את הדבר שאתה הכי שונא.
      והיום אני אדם טוב יותר…
      יכול להיות שאם אתה לא מרגיש את זה על בשרך אתה לא יכול להבין כמה זה נורא.
      ואם זה אכן כך פשוט אין דרך להמנע מזה….

  8. לה לוקה

    שלהיי שנות השמונים וראשית התשעים היו מהתקופות הסגריריות והאפרוריות ביותר בחיי.הייתי ,אייך לאמר ,בריאה,מדושנת,הייתי עטופה מעיל מבשר ועור משובחים,תפסו עליי טרמפ עשרים קילו ונדליסטיים,כאלה,רק לא דעבה.בזכרוני אני רואה אותי מזיעה בעיקר.
    לא הייתי מאלה שעושים עליהם "חרם" ולא מאלה שנדיפים עד כדי שלא יהוו אובייקט ראוי ל"חרם"-"נדיפים" שבדיעבד מצטיירים לי כאנשים היותר מעניינים בגרופת העל של שכבתי.אני הייתי בכנופיית נעורים איכותית שרצתה לצבוע הכל בשחור.היינו אפלים בגרוש, זה עוד בדיעבד,אבל אז חשבנו שאנחנו נורא עמוקים ,מהות הקיום וכאלה.קייטנת אריק איינשטיין עד ניק קייב.הימים עברו לאט.העתיד נראה רחוק.
    היום אני לפעמים מצליחה לקלוט שאני בעתיד.הו פיקסציה נפלאה .הכי כדאי להיות קטנה להיות קטנה להיות קטנה זה הדבר הכי נפלא להיות קטנה וכאלה,שירים מרגע עם דודלי.(לא בטוח שיכולתי להמחיש את זה טוב יותר).
    כמה נורא שהעבר טבוע בנו.כמה נורא שאי אפשר להגמל מ"בימים ההם ובזמן הזה".כמה נורא שהאקזיסטנציאליזם הוא רק מילה קשה.
    לפעמים אני רואה אנשים מ"אז" שלא ראו אותי שנים.הם מספרים לי ש"הו, יש אנשים שהם כמו יין,רק משתבחים עם הזמן".אני מודה להם באלגנטיות מקבילה ולא מציינת ש"הו כמה טוב לראות אתכם ,נפלא לגלות שהייתם ונשארתם לא מעניינים בשום אופן".נהייתם חומר צהוב. רכילות לרגעים בהם קשה לשתוק וחייבים למצוא בדיחה במשקל זבוב.כמה עלוב.כמה עלוב.
    כמה עלוב שזה מייצר אצלי עדיין תגובות של השמנה ההיא,שמזמן לא אני.כמה עלוב שאני עדיין מותנית על ידי העבר כמו כלבלבה פבלובית.
    מעניין אם מעבר לתיאוריה זה באמת אפשרי. מעניין אם ניתן להשלים לגמרי עם העבר.כי נדמה לי שזה מה שהטור הזה אומר.ונדמה לי שזה מה שהמזדהים הרבים אומרים.ונדמה לי שהנקמה היא באמת יורמית.
    או אולי,
    להיות אנושי זה יורמי?
    ויורמי, זה רע?

    • לה לוקה

      לא ברור מה זה צריך להביע.
      אינפנטיליות מתמשכת?
      נטיה סאדיסטית?
      ואולי הסינדרום הזה הוא אלמנט שבילט-אין במנגנון האנושי?
      יש כאן מישהו עול בימים שיכול להעיד שזה עובר?

    • starshine

      לגמרי לא.
      את לא מרגישה שבכלל לא בא לך להגיד להם שהיו ונשארו לא מעניינים
      אני תמיד עושה פרצוף לא מזהה כשאני נתקלת במישהו מהעבר – תזכיר לי?
      זה מנטרל כל אופציה לזיכרונות או לדיבורים שאיני חפצה בהם.
      הרי גם בתיכון לא ממש טרחתי לדבר עם אף אחד – אז למה ש-11 שנים אחרכך אטרח? ונימוס – לא היה הצד החזק ממילא
      תגידי – לא היינו באותה חבורה?

      • לה לוקה

        לא באותה חבורה ממש .
        אנחנו היינו השלוחה הצפונית
        של מועדון מעריצי ג'אד נלסון במועדון ארוחת הבוקר…
        🙂

        • starshine

          לחלוטין
          הוא עו חי בכלל?
          🙂

          • לה לוקה

            הוא היה הבוס בסדרה הנלעגת סופסוף סוזאן.
            עוד אחד שהשמין ומקריח.
            אוי הלב.
            לא מזמן במהלך שיטוט באוטוסטרדת הערוצים נקלעתי לעונה החדשה של הסדרה דנן ולתדהמתי החליף את ג'אד זה ממונטי פייטון שנידג' נידג' סיי נו מור.
            אוי האירוניה.

  9. לוכד עריקים במיל'

    אצלי התיכון(91-94) היה דווקא תקופה מענינת.פתאום כבר לא הייתי ה"רוסי" היחיד בכיתה. כבר לא הייתי צריך לשמור על כבודי בעזרת אגרופי כמו בחטיבה וביסודי מפני מציקים למיניהם.
    תקופה של גילוי היכולות שלי ,גילוי העובדה שאני יכול לפרנס את עצמי וגם ללמוד כמו בן אדם.
    מהפך שעברתי בעקבות קריאת ספרו של גונצ'רוב "אובלומוב" .

  10. ובכן לה לוקה, כמו שאמרתי… אצל הרבה אנשים, זה באמת לא נשכח.
    והנקמה היא נחמתם של האומללים.
    הרצון בנקמה הוא רק הוכחה לכך שאת עדיין פגועה.
    וככל שהוא חזק יותר – את פגועה יותר.
    אבל זה תלוי במינונים, באמת קשה למחוק את החוויות האלה לגמרי – אבל אפשר כמעט לגמרי. ואני לא מדבר על הדחקה – שהרי זה סוג אחר של מגננה.

    ואם במנגנוני הגנה עסקנו אצלי הולכת רציונליזציה. היכולת להבין מה בעצם קרה ולמה עוזרת להתמודדות. וגם עם דברים אחרים. לפי פרויד זה לא פתרון טוב – אבל בינתיים זה עובד לי.

    • לה לוקה

      הנקמה, אמרתי, יורמית. והדור שלי,השוליים הסהרוריים של הx,חרט על דיגלו את ה"קול"…(אוהד פישוף פעם חתם מאסה בסטודיו עם השאלה האם להיות קול זה אמנות בפני עצמה?אבל זה כבר דיון אחר).
      אין לי צורך לנקום.הבנתי סופסוף ש
      רק אני יכולה לפגוע בי
      רק אני יכולה לפגוע בי
      רק אני יכולה לפגוע בי
      כל פגיעה היא בחירה שלי למצב את המצב באופן כזה.
      (אני חוזרת ומשננת)
      ולכן לא באמת מדובר בנקמה, הכותרת שלי מדברת בלשון הצינית של ה"דור" שלי.
      אין לי במי ולמה לנקום והפגיעות שאני סוחבת מ"אז" היא יצירת המופת שלי.
      ואני גם ,מבצעת רציונליזציות גמישות ומבינה את העבר באופן שמאפשר לי להרגיע אותו,אבל לא לדומם כליל.כי עדיין מתענגת על המחמאות הריקות האלה, מאנשים שאין להם רלוונטיות לחיי,ועדיין שימחה זדונית מתעוררת בי למראה חתיכים לשעבר שלא טרחו לכיווני והיום הם מקריחים ועם כרס ואיכשהו, גם נמוכים יותר,ועדיין נחמד לי לראות את אותן צ'ירלידרס מזדקנות מהר ואכזרי,ובקיצור,למרות שמבינה ,עדיין לא מנוטרלת לגמרי .עדיין לא ממש "קול"…
      ואני לא אוהבת את התגובות השמנות והממורמרות האלה שלי, ואני חושבת שאין להן מקום בהווה שלי ומה שביקשתי מזקני המדורה לספר זה את סיפור ההשלמה,הסיפור שבו לא צריכים את העבר בהווה ואפשר לתת לו לנוח בשקט באלבומים .הסיפור שבו נעצב ליבי על מר גורלם ושבו אני מודה למחמיאים מבלי להתנצח.סיפור כזה עם חיוכים כנים בכל מפגש עם העבר.משהו כמו היינו ילדים וזה היה מזמן.
      להבין זה דווקא קל,אבל לסלוח (כאמור, לעצמי),כאן טמון הקושי.
      בברכת בטן עצלנית בכל מפגש שכזה
      שלום

  11. starshine

    באמת ממרחק וזמן (שמתם לב שרובנו היינו בתיכון בסוף ה-80 תחילת ה-90?) הדברים בכלל לא חשובים.
    אנחנו הסתרנו את חוסר הביטחון שלנו בבגדים יד שניה משוק הפשפשים – וכמה שהם היו מחרידים…
    היינו חבורה שהתנהגה כל כך בהתנשאות שלאף אחד לא יהיה בכלל סיכוי לחשוף את הילדותיות וחוסר הביטחון וחוסר העניין – דור ה-X במיטבו.
    לא היינו תלמידים טובים מידי (אבל היה לנו פוטנציאל לא ממומש)
    יצאנו עם בחורים יותר גדולים, אם אפשר לא מבית הספר, אם אפשר זרוקים מהמדרחוב בירושלים – חלקם כמובן מומצאים (גם בנות צריכות כבוד)
    שתינו ועישנו והזדיינו בלי חשבון – כי היינו מעל לחבורות בבית הספר ומעבר לילדות של הצופים ולבנים הספורטאים..
    אבל בסיכומו של דבר היינו חבורה כמו כל חבורה אחרת.
    סתם ילדים טמבלים שמשחקים אותה קולים צעצוע.

    אריאלה – בסיכומו של דבר אפשר רק להתנחם בזה שכמו שאני בגיל 17 הייתי בוגרת וידעתי בדיוק (אבל בדיוק) איך החיים שלי יראו ומי אני אהייה כשאהייה גדולה, והיום על סף גיל 30 אני רק מתבלבלת עוד ועוד ולא ממש יודעת מה אני רוצה מעצמי – ורק מעדיפה להישאר ילדה בלי אחריות,
    אולי גם אצלם זה ככה?
    כמה אנשים את פוגשת שחשבת עליהם 'הוא יהיה רופא', 'היא תהייה סופרת מפורסמת' ובסוף הוא עובד בבנק והיא גננת.
    מהחבורה ההיא שהייתי חלק ממנה ושדרך אגב כולם גם היום חברי הטובים – מלבד אחד, אף אחד לא עושה את מה שהוא צפה לעצמו (בטח שלא אני), אבל כל אחד קיבל מה שצריך היה לקבל.
    בואי נחשוב במושגים של צדק פואטי – אולי באמת כל אחד מקבל את מה שמגיע לו בסוף. ואולי כל מי שהרע לך אי פעם חי חרא חיים ואם לא? במקום בו את נמצאת כיום (הטוב, אני מקווה) זה מעניין אותך בכלל?
    (:
    מה עלה בגורל הודו??

    • starshine

      אוף – איזה טיפשה אני
      כל הסיפור הארוך היה רק כדי לומר שדברים אף פעם לא נראים מבחוץ כמו שהם מבפנים
      וגם חבורה קולית ומסתורית כמו שהייתי חלק ממנה – לא היתה מי יודע מה שווה בעצם.
      אולי למקובלים היה יותר כיף ולא ידענו?
      ignorance is bliss

  12. ילד מזדקן

    היום אני מביט לאחור אל תקופת התיכון כ"תקופת הפשע המחריד".
    הייתי בחור ביישן והתקשיתי ליצור קשר עם בנות. ומהו הפשע המחריד – אף אחת מבין עשרות בנות השיכבה שלי לא יצרה קשר איתי!
    אני רק בן-אדם אחד שקשה לו להתחיל – אבל הן עשרות! ואף אחת לא הרגישה כמה אני סובל?
    איך תיתכן אטימות כזאת? עד היום זה כואב לי כשאני נזכר…

  13. גם אני מהמזדהים. מעניין כמה תגובות מזדהות קיבלה הכתבה הזאת? זה יפה
    להרגיש שלא הייתי לבד, אבל איפה הייתם אתם כול הבודדים שהרגישו כמוני
    בתקופת התיכון שלי, כשאני הייתי מוקפת באמת בפרחות וחתיכים שהתעלמו ממני
    באלגנטיות?
    ימים מזוויעים
    עד היום יש לי פנטזיות נקמה בכיתה שלי, וגם במחנכת המרושעת שתמיד נטתה
    לאהוד דווקא את המקובלים שאצלנו בעיר היאפית, היו גם התלמידים הטובים.

    ואגב אני בניגוד לאחרים, הייתי משתוקקת לפגוש אחת מהפרחות ה"מקובלות"
    מהתיכון,
    איפה אני היום, ואיפה הן.
    מקובלות בתיכון, לא מבטיחה בהכרח הצלחה בחיים, מסתבר.

  14. יפאורה תבורי

    וקצת קשה לי להגיב בפרופורציות הראויות, אבל בכל זאת –
    זה נכון, כמובן, שיש מקובלים וחנונים, אבל אבל אבל..
    אף פעם לא ידעתי איך לסווג את עצמי, אבל תמיד טרחתי שיהיה לי טוב. לא אשקר ולא אומר שלא ניסיתי פעם ואף פעמיים להיות מקולבת, ואני (אופק אריה שכמותי) אוהבת להיות במרכז תשומת הלב – ושוב אבל. עד כמה אפשר לשלם? למה לא לעזוב את המלחמה המטומטמת הזאת ולהבין שכמה שאנשים למעלה נראים כמו תפוחים אדומים ובוהקים, בפנים הם רקובים? ומקובל זה עניין של דעת קהל ומי שמנהיג את הזרם הוא ראש הכבשים השוטות? סו וואט? ההצעה שלי, אריאלה – למי שבגילי ולמי שכבר עבר ובעל צלקות מהעבר – תקיאו על כולם. בקשת. או באמת, או בדימיון, במבט לאחור, במדיטציה או בדימיון מודרך. תמלאו אותם בהרבה קיא טוב, חמוץ ומר עמוק מהבטן, עד שתוכלו לראות אותו נוזל מחורי העיניים, ואז תבינו שהם רק קליפה. ומי שצריך את אהדת כולם בהחלט מלא חרא, או קיא, או כל דבר אחר. עכשיו תגידו לי – אתם באמת רוצים להיות מלאי קיא שנערצים ע"י כבשים שוטות?

    לא דרך טובה להעביר ימי משבר? וזה גם מבגר.

  15. סנופקין בדיסוננס קל

    בפעם האחרונה שהתעניינתי, *מקובלים* היו אנשים משונים עם זקן ואזניים בולטות, וקשר רופף עד בלתי קיים עם אספקטים חיוניים מאוד של המציאות הקרובה.
    אמנם חלק גדול מהם נהג ללבוש שמלות משונות, ולדבר בקול פלצטו כל מני משפטים שאף אחד לא מבין, אבל זה עדיין לא הופך אותם לנשים.

    מה קרה בינתיים?

  16. when Shirley suggested me this writing subject i answered right away "no way i'm going back to those days" (in hebrew of course), but than i started thinking about it, and i had the notion that, as usual, my experiance isn't so unique.
    thanks to all those who liked the column and identified with it, even after all those years, it's nice, knowing i wasn't the only one going through those things.

    and dear pail, "pathetic" isn't a nice word, in any context. i think you should have waited with the harsh response a few years.

  17. שוקולד בננה

    כתיכוניסטית כרגע באחלה בית ספר וכלא מקובלת אני דווקא די מרוצה מהתיכון.

    כמה שזה מוזר, קיים עדיין מעיין גן חיות מוזר שנקא "הנדסאים" ברמת אביב ששווה לנסוע אליו כל בוקר שעה וחצי רק כדי לפגוש אנשים שלא ישפטו אותך לפי התווית על החולצה ולפי האחוזי החמצן בשיער. זה בית ספר שמושג ה"מקובלות" פשוט חלף בו מן העולם או שפשוט מעולם לא הגיח לאווירו.
    אני חייבת להודות שבעיות האוקסי עדיין מטרידות שם את הרוב (תודה תודה תודה לאל שאני כבר הצלחתי להפטר מזה לאחר קרב ממושך ועקוב מדם ואוקסי), אבל אני גאה לומר שזה מקום שבו לאנשים אכפת אם יש לך חוש הומור, או יש לך סטייל, ולא חשוב איזה. בית ספר שלא מקנאים בך ועושים לך את המוות אפילו אם הייתי היחידה שקיבלה 100 במבחן המחצית באנגלית, בית ספר שבו סוף סוף (!!!) אפשר לבחור את החברים לפי סוג בני האדם שהם ולא לפי המעמד החברתי שבילוי אתם יכול "להעניק". ואני חייבת לומר שאת הסבל האמיתי סבלתי ביסודי, שם הילדים באאאאמת מרושעים. שם תמיד ידעתי עם מי לדבר ולאן ללכת, ולמרות זאת לא תמיד הלכתי. וכל כך שנאתי את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    אני מודה לעצמי על כי אני מספיק חכמה (במובן המנטלי) ומספיק לא עצלנית כדי ללכת לשם כל כל כל יום בשנתיים האחרונות ובכך לפטור את עצמי מקללות התיכון ומאהבות "מקובלות" נכספות ומכאיבות, מתלונות ומהתכווציות מרגיזות בבטן….

    ואני ממליצה לכל מי שיכול לבוא ורוצה באמת להנות בבית ספר (כמובן שצריך להיות סוג של בן אדם בשביל זה – אני חושבת שבימינו זה נקרא "אנושי בגיל 15" ) ולפגוש אנשים שבאמת יש על מה לדבר אתם,אפילו על צ'כוב או על ג'רום ק. ג'רום, ולא הם ממש לא כולם עונים לסטריאוטיפ שיש לבית ספר של "חרשנים משקפופרים שלא יודעים אפילו את הדרך מהמחשב למקרר".

    המקום ממש מומלץ, אפשר אפילו למצוא בדפי זהב.

    • זרובבלה

      אכן, גם אני תיכוניסטית ומרוצה מהתיכון שלי. כלומר לא ממש מרוצה מהתיכון, לא מהכיתה שלי.
      מתוך השכבה אספו את הכביכול חננות, ועשו כיתת אופ. זה לא כיתת מחוננים. אי אפשר לקרוא לזה כך כי הציונים נמוכים כמו בשאר השכבה. מה שמבדיל אותנו מהם זה אופניקיותנו, הלימודים באוניברסיטה הפתוחה.

      אין אצלנו חבורות של מקובלים ולא מקובלים. כלומר יש את החרשן הכיתתי שכולם כועסים עליו כשהוא מקבל ציון גבוה, אבל יש לו חברים. אני אישית אוהבת את כווווולם בכיתה!! ואני מקווה שכך גם שאר חברי כיתתי. אני מאמינה שזה אכן כך כי אני נהנית להעביר קטעים איתם בהפסקות. אני כבר מתגעגעת אליהם!! החופש עוד מעט נגמר, אז אני אפגוש אותם שוב בשמחה (וגם את שיעורי הבית – אההה!!! שני צדדים למטבע).

      בבית הספר היסודי דווקא הייתי מהלא-מקובלים. אבל באמת אני יכולה להסתכל על עצמי אז ולהגיד שהייתי חננה! הבגדים שהיו כל כך חשובים אז לא ממש עניינו אותי, נראיתי הרבה יותר גרוע מעכשיו, ובכלל היה לי חרא של אופי. אבל עשיין, בית הספר היסודי היה עינוי עבורי. בא לי יום אחד כשאני פוגשת את ע מהיסודי לרדת עליו שיתחיל לבכות, הבנזונה!

      ואגב, להיות חננה זה כיף!

  18. זה לא יאומן איך לכל כך הרבה אנשים יש את אותה חוויה מהתיכון. האמת היא שנראה לי שגם לרוב מי שאנחנו קוראים "המקובלים" יש את אותה חוויה בדיוק כי הם לא הסתכלו על עצמם ככאלה. אני לא יודעת איך אנשים שהיו איתי בתיכון יסווגו אותי. לא הייתי מקובלת, אבל גם לא ההפך מזה. הייתי כמו כולם.
    אבל היתה את החבורה הזו, של 90210, שכמובן נורא רציתי להיות כמוהם ונורא רציתי להיות חברה שלהם. וכמובן שברגע שהצלחתי קצת לדרוך שם, זנחתי מאחורי את החברה הכי טובה כי היא לא היתה "קולית" מספיק. ועברו שנה-שנתיים והבנתי את הטעות ולמזלי היא סלחה, והיא שם עד היום.
    ויצא לי לפני כמה זמן להתקל בחבורה הזו (כן, כן, גם היום – 8 שנים אחרי התיכון הם עדיין חבורה!!) באיזו מסיבה. ופתאום מצאתי את עצמי אותה ילדה מהתיכון, שמנסה להיות משהו שהיא לא, ומנסה להיות כמוהם. "מגניבה". אבל אח"כ פתאום ישבתי וחשבתי על מה אני עושה והבנתי שאני במקום אחר, ושאני הרבה יותר מוצלחת מרובם. ושהם נשארו במנטליות של התיכון דווקא בגלל שהיו "המקובלים". הם לא התפתחו כי הם נשארו בחבורה ופחדו להתפתח לכיוונים חדשים. ולי זה נראה יותר עצוב מכל דבר אחר.
    ומאז התחלתי להבין שאני בעצם לא רוצה חבורה. טוב לי עם החברים שלי. שאני יכולה לדבר איתם, ושאני יכולה להיות אני, ולא לפחד להשתנות, כי מקסימום זה לא יתאים לאחד, אבל יבוא אחר במקומו.

  19. מי אני ומה שמי

    אני הייתי מהמקובלים האלה שצחקו עליך
    יותר נכון, אני הייתי ב. בשילוב של ח.
    הייתי גם הליצן הכיתתי וגם המלך

    רציתי להתנצל.
    אולי את חושבת שזה שאנחנו מקובלים הופך אותנו ליותר מאושרים
    או שעוזר לנו להעביר את התיכון יותר טוב ממך.
    טעות!
    אנחנו סובלים ולעולם לא נודה בזה
    בתוך ליבנו אנחנו סתם שפנים
    שפנים שמתחבאים בתוך כובע הליצנות
    פחדנים היראים עד מוות מלהביע רגשות ולהיראות פגיעים
    אנחנו אף פעם לא מתכוונים לפגוע
    הרי אנחנו בעצמנו פגועים
    בקיצור – סליחה

    נ.ב.
    אני לא יכול להגיד בוודאות בקשר לח.
    אבל לפחות אצלי הילדה שהכי ירדת עליה היתה הילדה בה הייתי מאוהב
    {ואצלי דווקא היה הפי אנד!}

  20. תקשיבו חמודים שלי כולכםםםםםם!
    גם אני לא הייתי מהכי מקובלים לא הסתובבתי עם המושבניקים החסונים ,לא הייתי בצופים ולא נסעתי עם כולם לאילת בחופש הגדול.
    הים ממרומי גילי ולאחר התפכחות מסוימת אני רוצה להודיע חד וחלק כל הבנות שהיו בתיכון מקובלות ומחוזרות בערך פי 10 ממני ומכל לא ממש מקובלת אחרת שוות לתחת ,הן חיות על תהילת עבר שחלפה לה מזמן הם כבר לא נראות אותו דבר ועולה להן המון כסף הניסיון הנואש הזה לשחזר את מה שהיה להן לפני 10 שנים.
    מבחינה שכלית הן נשארו באותו מצב רק מה הוא מתובל היום בכזה כאילו מלוקק ויומרני,
    ליד בנים נשפכת להן האישיות והם לחוצות פחד על חתונה .
    אין להן שאיפות רצונות וחלומות או שבעצם יש להן רק מה זה מסתכם בגבר חסון ועשיר יאפי בורגני כדי שישלים להם את החתיכה החסרה בפאזל הדמיוני שלהן.
    אז לכל אותן אלה שלא היו הכי מקובלות בתיכון תחשבו חיובי ובכל פעם שאתן רואות מישהו מהעבר התיכוניסטי שלכן תעלו את האף ותשחקו אותה קול הימים האלה היו ואינם …

  21. פעיל תנזים מהר גריזים

    אבל שמתם לב למחנה המשותף של התגובות?

    כולן יוצאות מתוך איזו מגננה בכיינית של לאחר מעשה, וקובעות בוודאות שמי שהיה "מהמקובלים" בתיכון הוא בוודאי סתם אדם דל אופי , בעל חסכים אינטלקטואלים ורגשיים ,ובכלל ,חרא של בנאדם , ובמבחן הזמן הוא לא עמד ולא יעמוד.

    מעניין מה יקרה לסטראוטיפ השברירי הזה כשתפתחו עיתון ותראו שלפני המשבר בהיי-טק הכדורסלן החתיך שהיה אתכם בתיכון הספיק למכור את המניות שלו ולקנות וילה בכפר שמריהו , או שההיא שתמיד סובבה את הבנים על האצבע הפכה לאשת עסקים והיא מפרסמת רב מכר שלישי.
    מעניין אם תמשיכו לתרץ תירוצים ,או שפשוט תתנפצו לאלף רסיסים.

    • מרגרינה רכה

      באמת יש לוזרים ויש מצליחנים. אז מה חדש, חוץ מזה שאתה תותח עם עור של סקאד? כי לזה, אני חושבת, כולם כבר שמו לב. הלאה.

    • לא מהמקובלים אז והיום

      נכון שזה לא נהוג, אבל אני חייבת להסכים עם הפעיל.
      כן, אני יכולה להזדהות עם התסכול, העילבון והכאב אבל אני לא יכולה להזדהות עם ההחלטה הגורפת שהיפים והמקובלים הם הרדודים שלא הצליחו להשיג או לעשות שום דבר טוב מהחיים שלהם….
      זה באמת מחזיר אותנו שנים לתיכון וליסודי לילדותיות קטנוניות "ירידות וקטילות" על קבוצת אנשים רק בגלל שהם מוגדרים כX או Z ואז בעצם במה אתם יותר טובים מהם?
      ואם באמת מזלם לא שפר עליהם ואילו אתם עשיתם את זה הצלחתם אז למה לשמוח לאיד?…
      ועוד נקודה למחשבה:
      תסתכלו על עצמכם עכשיו בכנות – ברחוב, בעבודה, במקומות בילוי – האם אתם נחמדים (לא חלילה חברים טובים) גם לפחות מוצלחים, לאאוטסיידרים, למוזרים שמסביבנו, האם אין את הילד מהתיכון/יסודי בתוך כולנו גם היום (גם סיינפלד לא רצה להיות חבר של מנקה הבריכות…)
      מאחלת לכולם אושר ואהבה לפנים ולבחוץ

      • ג'ולין

        מקובלים הם לא בהכרח אנשים רדודים. לא בהכרח הם ישמינו ברגע שתסובבו את הראש ויעבדו באוטו זבל.
        אבל החברה שלנו כן מקדשת במובן מסוים ערכים של "קלות דעת". כמה שפחות לחשוב ולשקול דברים יותר טוב.
        לכן יוצא הרבה פעמים שמי שמעניין אותו בתיכון ביחוד ריקודים ומסיבות הוא מהמקובלים, ומי שקורא ספרים, מי שנכנס ללבטים מוסריים על כל עניין או סתם מנסה לתכנן לטווח ארוך הוא פחות מקובל.
        נכון שעם ההתבגרות גם חלק מהמקובלים יחשבו על עוד דברים מלבד ריקודים.

  22. אלמוני

    לא. לא הייתי כזו. אבל הסיפור שלי נגמר אחרת, או כך אני אוהבת לחשוב- אני קיבלתי את הנקמה הקטנה שלי. כשלוש שנים לאחר סיום התיכון ולאחר הפרידה הטרייה מהצבא, הוזמנתי ערב אחד למסיבה "שכבתית" של אחד המקובלים בכיתה. הזוועה אצלי היתה שכל המקובלים שצחקו עלי גם גרו בשכנות אלי (כך שגם אחרי שעות הלימודים היה לי ממש קשה לברוח). אחד הרגעים הקשים בחיי היה כשאימי ארגנה לי מסיבת הפתעה והזמינה את כל המקובלים (מבלי להבין את המצב האמיתי).
    בכל אופן פתאום אני- הקטנה והמושפלת מקבלת בזאת הזמנה חגיגית ומסתבר בדיעבד כי בעל המסיבה "דלוק" עלי ורוצה לצאת איתי.
    כן, כאן באה נקמה ועדין לא בשיא עוצמתה כי עדין הייתי קוסית די בוסרית.

  23. טינדרסטיק

    אני חושב שמקור הצרות בתקופה הזו היא הנטיה של הרוב, או בכל מקרה שלי, לבחור
    להתאהב דווקא ביפהפיונת הכיתתית, ולהזות במהלך השיעור על אותה פגישה מקרית
    בינינו שתגרום לה לגלות את האני האמיתי המדהים הרגיש והאמיץ שלי.
    אלה התאהביות שהמטרה הסמויה שלהן היא חברתית. לגיטימציה חברתית.

  24. אריאלה , חייב להודות , כותבת נפלא .
    נראה כאילו כל אחד פה הוציא את כל מה שיש לו על תקופת הטיפש עשרה,
    ורק אני עוד לא .
    מנקודת המבט שלי, ואיך שאני מבין את גיל ההתבגרות הזה,
    נראה לי שמישהו מלמעלה עושה פה סדר .
    יש את אלה עם הגנים המדהימים כמו מירי בוהדנה בעלי הגוף המושלם והיופי הטהור ,
    ואילו יש את אלו שלא התברכו באותו יופי וזכו לקבל תכונות חיוביות אחרות .
    יצא לכם פעם לקרוא ראיון של מירי בוהדנה ….
    ובכן אותם יפים יפות שהיו מקובלים ומהחוויה שלי היו בכל ההפסקות יושבים לדבר עם השרת (עניין מוזר ותמוה שלא מובן לי עד היום – יכול להיות שרק אני זוכר זאת).

    ועכשיו בלי קשר, יש לי משהו לספר, אני הולך ללמוד סמסטר באיטליה,
    מישהו עשה משהו כזה בעבר ויכול לספר חוויות , אני אשמח.
    האמת שקצת נמאס מהמצב במדינה הזו והחלטתי ללכת על שינוי קצת קיצוני מבחינתי
    ולהשתדל שלא לאבד את הדרך שלי .
    טוב , ciao.

    • כן חבר שלי מתחיל ללמוד סמסטר באיטליה.
      אם תרצה אתן לך את הטלפון שלו ותדברו.
      כנראה שרק אתה זוכר את הריכולים הקטנוניים והשטחיים האלה על יופי. לדעתי יש הרבה יותר מיופי בחיים ואשה יפה היא לא חייבת להיות בד"כ מלכת היופי.
      או לפחות נערת ישראל.
      אישה יפה היא אשה שיודעת להעריך את עצמה ומקבלת הערכה מהסביבה שלה.
      היא יכולה להיות מחוצקנת עם שיער אדום ושיניים תותבות.
      אישה יפה היא קודם כל יפה מבפנים ואח"כ יפה מבחוץ.
      אשמח לקבל את תגובתך.

  25. בקשר לרעיון שהמקובלים נשארים דפוקים כל חייהם והחנונים למינהם יורשים את הארץ – זה לא ממש כך. צדיק לא טוב לא, ורשע לו רע לו. וגם לא להיפך.

    אבל –

    אני בכל זאת מאד מאמין שמה שלא הורג מחשל.
    ומי שהצליח להשתקם, ובכוחות עצמו, הוא לדעתי אדם חזק יותר, שלם יותר, בריא יותר.
    זה כמובן לא מתמפה למעמד כלכלי או חברתי שהרי אלה תלויים בגורמים אחרים.

    אולי הדבר היחיד שמתקבל זה איזושהיא עמידות נפשית.
    וככל שמפתחים אותה מוקדם יותר כן ייטב.

    • ג'ולין

      מעטים יוצאים ממנה נשכרים.
      (מישהו כתב את זה בטוש על הדלת של החדר מחנך אצלנו ואני הייתי כל כך מרוכזת בעצמי באותו זמן וכל כך לא מכירה שירים פופולאריים שלא הבנתי מה פתאום מישהו כותב עלי)

      התיכון הוא הגיל שבו אנשים אמורים לפתח את היכולות החברתיות שלהם. ללמוד להיות חלק מקבוצה ולא רק חלק ממשפחה. זה הגיל בו קבוצת "בני הגיל" נהיית הרבה יותר חשובה, ולכן זה הגיל שהבדידות בו הרבה יותר כואבת.

      מי שלא מפתח את המיומנויות האלה בשלב הזה, עלול להשאר קצת 'פגוע' להמשך החיים. עם רתיעה ממסיבות, מהכרת אנשים זרים. עם החשש המתמיד הזה שלא תדע להשתלב ותעשה משהו לא נכון וכולם יצחקו עליך או ישנאו אותך.
      זה לא דברים שלא ניתן לתקן עם מודעות ועבודה אבל גיל ההתבגרות בהחלט משאיר עקבות הרבה אחרי שאנחנו חושבים שהתגברנו עליו.

  26. אינדי_גו

    היו אצלי מוקדמים הרבה יותר. דווקא בתיכון קיבלתי קיצור פז"מ, התאהבתי שמישהו שהיה מבוגר ממני בכמה שנים טובות, עברתי לגור איתו, ופתאום כל משחקי הכוח והמקובלות של התיכון נראו לי מטופשים להחריד. ממתבוננת ממהצד שרוצה להיות יותר מקובלת, הפכתי למתבוננת מהצד שלא ממש מתרגשת מענייני מקובלות ומעמדות חברתיים. וזה הפך לעניין משמעותי יותר משנה לשנה, עם תהליך ההתבגרות וההתעצבות. ככל שעוברות השנים כך אני יותר נאמנה לעצמי ופחות שמה זין על מוסכמות חברתיות. כמו שאין לי בעיה ללכת למסעדה או לסרט לבד, כמו שאני נרתעת מאנשים שסוג החברות שהם מציעים הוא הסוג החברתי השטחי, כמו שאם בא לי לשיר לעצמי באמצע הסופר כי סיימתי יום עבודה ואני במצברוח מצוין, ולא ממש אכפת לי אם מגניבים אלי מבטים משונים. פה ושם יש עדיין שרידים מהחינוך הפולני שלי, ואני בהחלט עושה את מיטבי לחסל אותם.

  27. עד היום (גיל 23) עדיין מתרחשים כל מיני אירועים שמוכיחים לי שוב ושוב כמה כל מה שנראה בתיכון כ"כ שונה מהמציאות.היום (תודה לאל) אני נראית אחרת לגמרי מאיך שנראיתי בתיכון ויש לי הרבה יותר בטחון עצמי (אם אפשר לקרוא למה שהיה לי בתיכון,ביטחון עצמי…). ובמשך החמש שנים האחרונות יצא לי לפגוש ואפילו להתחבר עם כמה מהאנשים האלה (בצבא, באוניברסיטה וכ'ו) וגיליתי שני דברים: כמה מהאנשים שכ"כ לא סבלתי אז הם אנשים נורא נחמדים ודבר שני: לבחור הכי שווה בשכבה יש זין קטן ועד היום הוא לא יודע לזיין.

  28. מיכלינה

    אבל אני לא מסתכלת על התיכון בזעם®
    אתמול בדיוק¬ אפילו שעברתי את התיכון מזמן¬ חברה של חברה שלי אמרה לה÷ המיכלינה הזו¬ היא כל כך גבוהה ורזה שזה מגעיל¬ אני בטוחה שהיא נחמדה¬ אבל למה היא כזו מכוערת¿

    והנה התיכון שמעולם לא עברתי®

    אה כן¬ לא נעים לאמר אבל גם דיגמנתי עד לפני שנתיים¬ מה שהבחורה ההיא לא יכולה להגיד על עצמה¬ אני מרשה לעצמי חיוך ©מתחת לשפם¿¡¨

  29. רוזנת רוסית

    … אז אמא שלי דרשה ממני שאטייל בחצר, "כי זה טוב לבריאות". אני הסתובבתי בחצר של בית ענקי באמצע עיר בת כמה מיליוני תושבים, כמו שבסרטים הישנים פושעים מטיילים בחצר של בית הסוהר, ולא עבר יום שאיזה שכנה שמנה עם סלים לא פרצה במונולוג: "באיזה כיתה את? ב'? טוב להסתובב ככה אחרי בית הספר? תזכרי: עכשיו זה הזמן הכי טוב שלך! אחר-כך תגדלי, עבודה, משפחה… האם את יודעת, כמה שאני רוצה להיות במקומך?"
    גדלתי והאמנתי שזה הזמן הכי טוב. בתיכון כבר ידעתי שלא נשאר לי הרבה זמן להנות מהחיים, ואימא כבר לא אמרה ש"טיול טוב לבריאות", ואפשר היה לקרוא, והייתה לי חברה שביחד איתה ברחתי משיעורים, והיו שתי בנים, שהתאהבו בי נואשות (חנונים, אלא מי!).
    האדם הראשון שממנו שמעתי על שנות התיכון המחורבנות, הייתה מרצה באוניברסיטה, פרופסורית, סופרת, ספורטאית, אישה אלגנטית, שחיה בתוך זוגיות מצויינת. לא ידעתי אז, האם להאמין לה? אולי צירוף מקרים, טרגדיה משפחתית, מלחמה, מחלה? בסוף החלטתי שהבעיות גיבשו את האופי המנצח של האישה הזאת, והיא דוגמה טובה איך אפשר "לעשות לימונדה מלימון שניתן לך על ידי הגורל".
    מאז קרו הרבה דברים. הבנתי ששום דבר טוב, לא יופי ולא אופי, לא נוצר בגלל קשיי החיים. קשיים הם פשוט קיימים, ולכל אחד יש את הקשיים שלו: נטיה להשמנה, קושי לתקשר עם אנשים, עצלנות… ובמהלך חיינו אנחנו לא צריכים להתגבר על הקשיים שלנו (איך אפשר להתגבר על נטייה להשמנה, זה בסך הכול עניין של גנים?), אלא ללמוד לחיות איתם (במקרה של השמנה לאכול פחות ולמצוא פעילות פיזית שמתאימה לנו ביותר – מישהו אולי שונא לרוץ בשעורי ספורט אבל יהנה (תהנה) מקיק-בוקסינג).
    אם למדת איך, הפכת לפרופסורית-סופרת-ספורטאית-מצליחנית, אם לא, החיים יעשו ממך דודה שמנה עם סלים. באופן אובייקטיבי הילדות יכולה להיות זהה לחלוטין אצל השמנה עם הסלים ואצל המצליחנית החטובה. זה ציון POST FACTUM , החוויות שעברו עליהן לאחר מכן עושות את ההבדל. ילדה שמנה שהפכה לאישה שמנה נזכרת שבילדותה לא היו לה כאבי רגליים (השמנת יתר גורמת לבעיות בריאות, אם פספסתם במקרה את הפרסומת?). ולהפך, ילדה מקובלת שעשתה קריירה, שראתה את העולם, בגיל 30 … 40… 40… מה, שוב 40? יודעת איך להסתיר את החסרונות של גופה, איך להקסים אנשים, איך לא להתרגז משטויות, בקיצור אישה כזאת כשנזכרת בילדותה יכולה להרגיש שהייתה ברווזון מכוער. גם מלכת הכיתה בלעה צפרדעים, גם הילדה הלא מקובלת הצטיינה במשהו, אבל כולם, גם היא, חשבו את זה לאפיזודה חולפת. צריך לבלוע לא מעט צפרדעים ולשחק אותה הרבה בשביל להבין שאת כבר לא מלכה או שאת לא כל-כך לוזרית. מי שתמיד הייתה שמנה ולא מקובלת לעולם לא תכריז: "הציקו לי, הרגשתי נורא". היא התרגלה לזה ולא ליחס אחר. רק כשאפשר להשוות עם מה שהיה אז, אפשר להגיד "השנים האלה היו ממש גרועות" או "התיכון היא התקופה הכי טובה בחיים שלי".
    אם כל-כך הרבה אנשים כותבים פה ששנות התיכון היו גרועות עד גרועות מאוד בשבילם, זה אומר שכנראה כולנו הולכים לכיוון הנכון. על כך, אני חושבת, אנחנו יכולים לברך זה את זה.

    • המבחן הוא לא האם אנו מודים שאלו היו שנים מחורבנות או לא.

      המבחן הוא האם את/ה יכול להגיד לעצמך "אני אוהב אותי", ולהתכוון לזה.

      כי זה בעצם מה שבאמת חשוב. והחוויות הקשות בתיכון לרוב גורמות לפגיעה איומה בדימוי ובבטחון העצמי.

      לאהוב את עצמך זה לא לחשוב שאתה מושלם; אבל זה להאמין שאתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה. לא לחשוב; להרגיש את זה בכל מאודך.

      ואם את/ה אוהב את עצמך, אז זה בגלל כל מה שעבר עליך והצורה שבה אתה משתנה ומתפתח. והתיכון, עם כל הדברים הקשים לפעמים שקורים בו – הוא תקופה חשובה בעיצוב האישיות.

      ולכן, אם אני אוהב את עצמי, אני גם מודה על השנים הללו. וכל מה שקרה בהן.

      כי אחרת אולי לא הייתי אני היום….. 🙂

  30. רוזנת רוסית

    הבעיה היא לא בחוסר אהבה, הבעיה היא בכך שהיינו צריכים לאהוב את עצמנו עם כל החצ'קונים, עודף המשקל, אי-המקובלות ועוד. אם זה לא היה כך, היינו בעדישות מסתכלים על עצמנו כמו על שק חבטות של אחרים: נו, בגדים בגודל של אוהל צה"לי, חצ'קונים, נו, שוב נכשלנו בבחינה (למי יש חשק ללמוד ובשביל מה?), נו, לא הזמינו אותנו למסיבה… נו, שמנה, מכוערת, אבל האם אנחנו יחידים בעולם? האם למישהו איכפת ששכנה נורא שמנה ונורא מכוערת או שמישהי עם פוטנציאל מבזבזת את עצמה בתוך קופאית ב'סופר-פארם'? רק כישלון חברתי שלנו גורם לנו לכאב. כך להורים כואב שילד מפגר למרות שלפי הסטטיסטיקה אחד מכמה אלפים ילדים נולד כזה. כולם ראו את הילדים האלה, כולם מודעים לכך שילד כזה יכול להיוולד במשפחה בריאה, כולם מבינים שיש סיכון (נמוך ביותר), כולם מסכימים שזה נורא, אבל דבר אחד להגיד על מישהו "הורים המסכנים", ודבר שני לחיות במצב הזה. אפילו אלה שמדברים על אהבת הזולת מסכימים שאת ילדיהם הם אוהבים יותר. כשזה ילד שלך חולה זה כואב יותר.
    אותו דבר אם עצמנו: כואב שלא הוזמנתי למסיבה, והכאב זה בגלל אהבה לגוף ממש-ממש לא מושלם, לאישיות שלא מסוגלת לתקשר עם הסביבה, לעמוד על שלה, בקיצור למישהו ששונה מאוד מגיבורים של תרבות הנער.
    במשך השנים אנחנו לא לומדים לאהוב את עצמנו, אנחנו כבר אוהבים. פשוט בהתחלה מלמדים אותנו לאהוב מישהי בסידרות לנוער (שיער בלונדיני, גוף חטוב, חיוך מתמיד, רוקדת בכול המסיבות), ואחר-כך אנחנו לומדים או להכניס את עצמנו בתוך הסטנדרט הזה (לצבוע שיער, לעשות דיאטה, לחייך ולרקוד) או למצוא בשבילינו סטנדרטים חדשים (ספרים, טיולים, חברים שלא דומים לחבר'ה מ'משמר המפרץ'). אף אחד לא יכול "להתאהב מחדש בירכיים החטובות שלי" או "לקבל ולהתחיל לאהוב את הירכיים הלא-מושלמות שלי" מסיבה אחת פשוטה: אנחנו כבר אוהבים את עצמנו עם כול הירכיים, חיצ'קונים וציונים גרועים מבית הספר. רק שלפעמים האהבה הזאת סותרת את המודלים שהחברה מכניסה לראש שלנו.
    ואם מתישהו אמרנו "אני אוהב(ת) את עצמי" זה סימן ש"הרעש הסביבתי" כבר לא נשמע כל כך חזק בראש שלנו, אנחנו קשובים לעצמנו ולא ל "בברלי-הילס 90210".

  31. המלאך

    כאחד שלא שפעל לבד והיה נחשב לקליקה בפני עצמה והיה מוזמן לכל המסיבות הנכונות ולא מצא שם את הידים ואת הרגלים אני מבין לביך במקרה שלי זאת היתה מלכת הכיתה שחבר שלה היה בשני כיתות מעלי והוא נקרא שובר העצמות אז אני לא יוסיף כי לשובר העצמות נשבר הלב אבל זה לא המקום ולא הסיפור הרצוי…אז למה צריך מקובלים כדי שאנחנו החנונים נרגיש טוב

    יהיו שלום ותודה על הדגים

  32. דאבל די

    תקופת התיכון היא חוויה טראומטית עבורי, אע'פ שהייתי חלק מאותם מקובלים. אבל היוצרות התהפכו אי שם אחרי הצבא, כאשר חברותיי הטובות מהתיכון נתנו לי בעיטה כואבת בתחת. נטישתן של חברותיי הטובות השאירה אותי בודדה לתקופה של שנתיים, ככה שפתאום מצאתי את עצמי לגמרי לבד. או אז הבנתי מה זה אומר להיות בצד השני של המתרס: הבדידות הבלתי נסבלת, שאין עם מי לדבר או סתם ללכת לסיבוב שופינג. כשאין מי שיתקשר ויאחל לך מזל טוב ביומולדת.
    היום, ארבע שנים אחרי, שוב עליתי על הגל. יש מסביבי אנשים שאני אוהבת ושוב הכל בסדר. אבל הצלקות נשארו. דרך אגב, מאז אני מאמינה שמתישהו בחיים היוצרות לעולם יתהפכו. הצד ה'מנצח' ה'קולי' מקבל גם כן סתירת לחי.

  33. יאיר לא לפרסום

    תרגעי, תרגעי נו. יופי ככה טוב.

    טיפה יותר צהוב וישר ללאישה הקקיא הזה.

  34. יאיר לא לפרסום

    ניכר שהצלחת לספוג משהו (קטנטן) מסגנוני המשובח, אורלי רבינוביץ' (מז'נונה)

  35. בועטת בסוסים

    אולי מספיק כבר לבכות? יאללה ,יש לי תחושה שאני מכירה את גב' אריאלה, היר מסוג אלה שלא הפסיקו להתבכיין ולהסתכל על איך הבחורה ההיא מה"גדולים"- מיב' נראית שווה ואיך ההיא פתאום גדל לה התןסיק ת ומה קרה להיא ,שבכלל מסתובבות שמועות שבמסיבה הפרועה הורידה את החולצה והשתוללה עם דדיה החלוצים באוויר, ??
    אולי במקום להתבכיין ולהסתכל אחורה, תלמדי מזה משהוא??, החיצוניות חמודה שלי, שאת מתעסקת בה יותר מדי, לא עושה אותך אדם יותר טוב!, או קיי אולי אני שניראית טוב לא איזו דוגמא טובה להטיף לך, אבל עובדה, לי זה לא עזר בתיכון, גם אני לא הייתי מהמקובלים, גם אני קראתי יותר מדי- המון- ציירתי והייתי בעיקר עם עצמי, וזה בדיוק מסוג התקופות שאתה זוכר , התקופות שמעצבות אותך לכן או לכאן- להיות מן טיפוס בכיין- " למה אין לי? למה להוא יש?", או שאתה מתעלה מעל הכול ממשיך בחיים ומחפש דברים קצת יותר מענינים להתעסק בהם, ולחשוב עליהם. יכול להיות שכתיבת המאמרים עבור אריאלה היא סוג של תרפיה , אז אם זה ככה אז תוציאי הכול פעם אחת ודיי. מספיק לדוש ולהתחפר בריסוק עצמך.
    תתחילי לחיות, תהני קצת,
    ולסיום- אחד הנחשקים שהיוהיא' כשאני הייתי חמשושית נרגשית, היה חתיך הסטרי וחמוד.
    פגשתי אותו לפני כמה שנים, הוא בכלל לא זיהה אותי, אבל אני לא יכולתי לשכוח, וכמובן שהייתי חייבת לפתות אותו, ולשכב איתו. מה קרה אסור להגשים חלומות ילדות?, אז זהו, זאת הדרך להוכיח לעצמך ש- "הוא לא מה שחשבתי", ולנוע הלאה!

    • if there is something i really *love* is people like you, who know everything and have solved everthing. so now you are perfect? can you show me how to do it?

  36. בסופו של דבר זה הכל באופי
    גם אני הייתי בסיפור הזה, לא השתייכתי לאף קבוצה, אאוטסיידרית, עם עצמי, כתבתי, הגיתי, ציירתי….זה לא נגע בי אז..וגם לא היום
    היום אני גרה במקום קטן (אקווילנטי לתיכון??..), אני אמא, וגם פה יש מקובלים ויש לא, אז הייתי תקופה מסויימת שיכת למקובלים, וללא כל קשר לעיסוקם , השכלתם, הצלחתם הכלכלית, לאט לאט ניתקתי מגע כי גיליתי ש"מלכת המושב" היא בעצם מרשעת שנהנית לרמוס ולדרוס אנשים
    גם כאלה שהיא קוראת להם חברים, שגם עם תואר שני כל מה שמעניין אותה (ואת סובביה) זה מה קורא אצל השכנים, ובלי לדעת שביב אמת היא דשה ,מפיצה שמועות רעות ובקיצור שלי זה עוושה א י כ ס ה בנשמה, . ובדיוק כמו בתיכון, אתה מבודד לעצמך שניים שלושה חברים שמתאימים לך, לאופייך,שנוח וטוב לך איתם. ואם זו אני, למה ללכת נגד עצמי? בשביל להשתייך? להיות מוזמנת למסיבות יום שישי? להראות ולהיגעל?
    עדיף לשבת בבית, כן כמו אז, רק שהפעם עם בן זוגי, עם ילדי, עם ספר טוב ויין טוב…

    ואפרופו, במקרה הזה, לאחר הכרות באמת מעמיקה עם אותה "מלכה", אז כן, היא מצליחה מקצועית וכלכלית, אבל היא גם עלה נידף מלא חרדות ופחדים , שמצליח להתמודד אתם ע"י
    סו קולד אסרטיביות , למעשה, רשעות.
    וזה שאני מבינה מאיפה זה בא לה, לא אומר שאני מוכנה לסבול את זה…

  37. דניאלה

    יותר מ 10 שנים אחרי תיכון ובמבט לאחור ארבע שנים שלא תרמו לי כלום
    לא שמרתי על קשר עם אף אחד, הם לא עיניינו אז ובטח שלא היום.
    אפשר לומר שהייתי איפה שהוא באמצע, שזה הכי גרוע מבחינתי. המקובלים נראים לא מושגים ואלו שלא מקובלים עדיף היה שלא להראות בחברתם (מה שיגידו שאני איתם?? !!!)

    החיים אחרי גיל 21 נראים הרבה הרבה יותר טוב. ואני בכלל 30+

    ולכל התיכוניסיטים – תהנו מרגעי האושר הקטנים שעוברים עליכם עכשיו. עוד כמה שנים
    לא תזכרו אותם.

    • אבוקדו

      אם לאחר התיכון הייתי מצייר עקומה של מעמד חברתי ביחס לזמן של תקופת התיכון הרי שמדובר בגרף בצורת האות נון- המעמד שלי התייצב כבר בראשית התיכון על בערך, כלום.
      ולא זה לא הפריע לי במיוחד, אנשים לא ארבו לי בבוקר בשער עם אלות ויד ימין פתוחה בבקשת שוחד מעבר ובצהריים לא פחדתי מלינץ' המוני, הייתי אפילו בקשרי ידידות עם רובם ("היי מה נשמע? הכל בסדר..") זה שתיעבתי ולעגתי להם על התנהגותם התינוקית והמטופשת , היה ענין פרטי, כמו אצל רבים מאיתנו (אני מקווה).
      לי לא הייתה את החבורה של הגיקים בה התברכה אריאלה. הייתי אני , אנוכי ואדוני. שלוש שנים של ב"ס בבוקר ואחה"צ שוממים של האזנה בפעם ה 100 לסמשינג תוך קריאת ספר פנטזיה.
      ואז, אחרי 3 שנים זה נגמר. עברו הבגרויות והתחילה התקופה האחרונה לפני הצבא: במקרה שלי עשר חודשים של כלום.
      ואז בעצם הבנתי את כל מה שהפסדתי. אולי שמרתי על העקרונות שלי והייתי אני.
      אבל בסוף.
      נשארתי די לבד.
      לכן.אריאלה ולכל מי שקורא את זה.
      זו התקופה הכי טובה של החיים: תקופה בה אתה חופשי מכל מחויבות (ב"ס לא נחשב)
      תקופה בה אתה מתעצב ומעצב את עצמך ואת הסובבים, בה אתה רוכש חברים
      (גם אם לזמן מועט..).
      ופשוט נהנה.

      • גם אני לא הייתי לא פה ולא פה אבל ממש לא התעסקתי בזה. היו לי הרבה חברות איתם ביליתי ונהנתי וממש לא היה איכפת לי מהשאר, ומה הם חושבים עליי וכ"ו. אני גם חושבת שזה מאוד תלוי באיזה בית ספר לומדים ועם איזה אנשים. נראה לי שהכיתה שלי כולה היתה די חנונה.

  38. ואני עדיין בגיל 30, רואה את השרירים והגוף החטוב של הגולשים,
    ובמיוחד של הגולש הפרטי שלי, וממממממממממה זה נהנית.

  39. פאנטה אחת

    את חמודה. אין לי תוספות.

  40. סלביה

    אריאלה,
    כל חיי רציתי להיות מקובלת.
    לא הצלחתי.
    עכשיו אני מבינה שזה לא חשוב.

  41. ליבליב ליבליבליב

    וואו

  42. אוהב ים ותיק

    שלום אריאלה,
    אני לא זוכר מי זה ב' או ח' וזכורות לי יותר אותיות אחרות בקשר אליך.
    כן כן, אני. מהעיר הקטנה. שחטא באהבת ים בלתי נסלחת. ושלא טרח
    להתעדכן במשבי הרוח שבנפשך העדינה. צר לי. אני מתנצל.
    לדאבוני, למרות הריק שצלילו המצמרר ממשיך להישמע מכל מילה שאת כותבת
    לא הצלחתי להיכשל בחיי. נאלצתי גם להינות בתיכון החביב עליך ואחר כך גם
    בצבא, ורחמנא-ליצלן גם באוניברסיטה.
    ועוד חידוש: היה גם עומק בחיים האלו ולא רק בים. אבל אני מניח שלראות את זה
    נדרש יותר ממשקפי הקיפוח והתיסכול. בחייכן/ם, תפסיקו כבר עם הפסיכולוגיה
    הקורבנית הזו. קחו קצת אחריות ויוזמה על חייכן/ם.
    בהצלחה.

    • אריאלה רביב

      לקבל תגובה כזו ממישהו שטוען שלמד איתי, אבל אין לו מספיק ביצים כדי לחשוף שם אמיתי ולא ניק. בדרך כלל מקובלת עלי לחלוטין העובדה שברשת אנשים בוחרים להיחשף ואחרים בוחרים לבוא בעילום שם, אבל במקרה הזה, נו שוין, צחנת פחדנות עולה באפי.

      כשאת, או אולי אתה אומרים "תפסיקו" "קחו" וכאלה, למי את או אתה מתכוונים?

      כמובן, בהצלחה גם לך. באותה מידה של כנות.

  43. ילדה בת 17

    לכל אחד בחייו יש תקופה לא מאושרת שהוא מקווה שרגעיו בעתיד ינבאו אושר
    לכל אחד בתיכון יש את הילד שהוא שנה מעלייך שהוא השחקן הכי מוכשר בתאטרון , הכי מצחיק, ספונטני, חתיך ואת מחליטה שהוא אהבת חייך לכל אחדאחת יש אחתאחד כזה
    לפני שבוע אחותי הגדולה שהייתה מקובלת בתיכון נתקלה בחתיך של התיכון שהוא שנה מעליה וגם היא הייתה דלוקה עליו. "זרוקים" או "יורמים" זה ממש לא משנה בסופו של דבר כולם עוברים את אותם משברים בגיל ההתבגרות אם נרצה או לא.
    גיל ההתבגרות הוא אחד המשברים הכי גדולים שאדם עובר . בעצם בגיל זה הוא מבסס את זהותו האישית , האדם מחפש את עצמו מחפש תשובות להמון שאלוץ בונה שאיפות
    לדעתי הדבר שהכי יפה בגיל ההתבגרות הוא שחיים באשליה שהעתיד יזהיר לנו חיים הרבה יותר טובים ושנצליח במה שאנחנו אוהבים ולמעשה זה כייף לא להיות לחוצים וחסרי זמן כמו המבוגרים זה הכייף של גיל ההתבגרות.
    ואין דבר כזה מקובלים זה הכל המצאה של החברה הבורגנית כולנו מקובלים בחברה אתם מסתכלים על החיים מזוית מעוד צרה שרק סרטים אמריקקים יכולים לתעד אותה למעשה את היורמים והמקובלים סרטי נעורים אמריקאים המציאו ולא החברה.
    כלומר החברה הצרכנית משפיעה באופן מסוים על החברה כולה.

    • ורונה

      אני.. יכולה להגיד שאני מסכימה איתך בצורה כללית, כלומר על הגישה.
      היא קצת יותר מידי אנטי-חברתית, או אנטי-מוסכמות בשבילי, אבל אני מעריכה את הכנות.
      בכל אופן, אני חולקת על דעתך שאין כזה דבר מקובלים או אם תקראי לזה פופולריות..
      זה קיים גם אם נרצה או לא, החברה מקבלת אנשים שונים באופן שונה, אך ההבדל בין נער או נערה ופירושם לתגובות החברה הוא החשוב. האחד יכול לקבל זאת בצורה קשה יותר וביקורתית יותר מהאחר.
      בקיצור הכוונה שלי שכל אחד "מקובל" או "פופלרי" במידה שהוא רואה את עצמו כך. בצורה יותר נרחבת, יש אנשים יותר בולטים ופחות בולטים, וזו פשוט עובדה בטבע (ראי דרווין- לא בצורה הנאצית כמובן…*)
      אה, וליפני שאשכח, גיל ההתבגרות הוא אכן תקופה יפה, למי שמתבונן בה כך.
      תחשבי על זה, ואולי אפילו תחזרי אלי בתשובה….

  44. זה נכון שפיית היא חוזרת העונה 5 והם היא תהיה בעונה 6

  45. ליאת

    אבל די ברור שאת הכי מגניבה הכי אמיצה והכי לא דופקת חשבון באתר הנשים הזה.

  46. אחת שיודעת לשאול

    גם אני מחובבות אריאלה, את אמיתית, כנה(שזה אותו הדבר רק קצת אחרת..) ורגישה, גם לי היתה נערות מחורבנת, ולכן מצחיק אותי הביטוי sweet 16.. עוד לא הצלחתי להבין מה מתוק בגיל המאפן הזה..זר (מקובל ) לא יבין זאת..אבל נסתרות דרכי האגו הפגוע..המנסה לשקם עצמו.וכל האמצעים כשרים..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *