בננות בנות שמרשות לעצמן
יום ראשון: אף מילה לא נכתבת
כמה אירוני להתיימר ולנהל יומן רשת בן שבוע, כשאני שרויה במשבר הכתיבה הגדול ביותר מזה שנתיים. לא יכולה אפילו להריח מקלדת. כבר שישה שבועות אני מהלכת כשדמויות 'הספר-שטרם-הושלם-אבל-כבר-עברתי-את-המסה-הקריטית-באמת' מרקדות לי בתוך הראש. אוזלת היד שלי נוראית. אף מילה לא נכתבת.
ערב. חזרתי מפגישה נוספת עם נועה מנהיים, עורכת הספר. הפגישה היתה נפלאה כרגיל, גם הלחם הכפרי. כמה חבל שאני לא יכולה לתרגם את זה להתקדמות כלשהי בכתיבה. נועה הציעה לי להתמקד בדמות השנואה עליי בספר, בת-דודתה החלושה והנקמנית של הגיבורה.
"את טובה כשאת שונאת", היא אומרת. לא ברור לי למה הכוונה. כלומר, ברור לי וזה לא מוצא חן בעיניי בכלל.
יום שני: לימודים
ההכרה המרה מחלחלת לתוכי. אינך אותה סופרת-בפוטנציה שאת מתיימרת להיות. את הינך מורה חרופה. אני נוכחת בכך בצער, במהלך יום עמל נוסף במכון ללימודי השואה בו אני מלמדת פעמיים בשבוע. קבוצת התלמידים המגודלים מביטה בי בבוז 'מה שואה עכשיו?' הם אומרים.
באמת, מה שואה עכשיו. קחי נשימה עמוקה ותתחילי להרצות על דמותו של המפקד במחנה ההשמדה, לא! לא! אל תשימי לב להתפרעות הקטנה מאחור, כשיראו כמה שאת מרתקת, הם ישתתקו ויקשיבו לך בעניין.
מממ… באיזו תקופה התירו הצלפות על גב חשוף?
יום שלישי: 500 מילה על 'הצנועות והחסודות'
זהו. את היום הזה אקדיש לכתיבה. אני פותחת את הקובץ במחשב, כפי שעשיתי מדי יום בשבועות האחרונים. העיניים מרפרפות על המילים המוכרות ולא יכולות לשאת אותן. מי זו הגיבורה חלושת האופי והמשמימה שמונחת לפני בקובץ הוורד? אלוהים, זה הספר שאני שוקדת עליו יותר משנתיים? זה? כל אישיותי מתכווצת לאותן אותיות וסימני פיסוק. זה כל מה שאני שווה. אני סוגרת את המחשב הנייד בחבטה. יופי. הרסתי את הקפיץ.
בערב מתקשר אלי עורך nrg יהדות, "שהרה'לה, מה עם איזה חמש מאות מילה על 'הצנועות והחסודות'?", זו היתה תכנית הטלויזיה שהגשתי בערוץ התכלת שנסגר השבוע. "בטח, מחר בבוקר זה אצלך", עונה מיס-משבר-כתיבה וראו זה פלא, האצבעות רצות במהירות על המקלדת, וצביר-הגיגים אודות התכנית מהבהב לו על המסך.
נראה לי שלעולם לא אחזור לעלילת הספר. כל כך התרחקתי ממנה. שוכבת בלילה במיטה, העיניים נעוצות בתקרה, מנסה לשחזר את עולמה הפנימי של הגיבורה שלי. אפילו לדמיין אותה כמו שצריך אני כבר לא מסוגלת. הבוקר לא מגיע.
יום רביעי: טקס יום השואה
קימה מאוחרת אחרי לילה לבן, זינוק מהיר אל המחשב אל אותו ריטואל עקר של קריאה חוזרת של הפרק האחרון. המילים נמסות לי אל מול העיניים, אני רואה את הצורות ולא מסוגלת לתרגם אותן לממשות כלשהי.
בפלאפון עשר הודעות חדשות שהולכות ונעשות זועפות יותר ויותר. אלוהים, שכחתי שהבטחתי ללכת לבחון תערוכת ציורי-שואה שאולי תתאים לטקס יום השואה המתקרב, שיערך זו השנה השמינית בתאטרון תמונע.
הטון הדאוג של ההודעות הראשונות מפנה מקומו למירמורת. "חסרת אחריות", מאשימה ההודעה האחרונה. צודקת. אני חסרת אחריות וכל מה שמעניין אותי הוא גיבורת סיפור שמסרבת להתפתח.
פגישה עם גיבסון לדון בטקס האלטרנטיבי שנערוך יחד ביום השואה הקרוב. אנחנו מחליטים שהאירועים המרכזיים יהיו ההכחשה, פרשת הטלאי הכתום וגרמניה שתארח השנה את המונדיאל – אירוע ספורטיבי גדול מאז אולימפיאדת מינכן. עכשיו מתחילה העבודה הקשה.
"הלב שלי לא פה השנה", אני מיללת לגיבסון. "כשתתחיל העבודה תהיי בפנים כמו תמיד", הוא אומר. ליבי נעול בתוך צידנית מלאה בקרח.
יום חמישי: דם וזיעה על המקלדת
זה קרב. ואני אנצח בו. אני אתגבר על משבר הכתיבה הארור. אני אחזור לכתוב. גם תוך כדי חריקת שיניים. גם אם נדמה לי שהכתיבה לא "יפה" או "מוסיקלית" או "מדויקת". אני דחפור שמניע מילים. אני נמלה. אני פועלת מזיעה. מי מכר לי אגדות על סופרות שחפניות שנמקות להן בעליית גג בין פרחי סיגליות מיובשים? זה המזרח התיכון, בייבי, ועד שדם וזיעה לא ינטפו על המקלדת, שום דבר לא יזוז.
את יכולה להמשיך עם הכתבות שלך והטורים שלך, את יכולה לעשות הרבה דברים, אבל עד שלא תשלימי את הספר שלך, לא תהיי את.
שהרה את עושה רושם של בנאדם מאוד מעניין טוב ומיוחד.
תקיעות יצירתית – זה עובר (מנסיון).
זה יהיה בסדר. אני מכירה אותך. זה יהיה בסדר גמור.
שהרה, אל תתני לשום דבר להפריע לך ותתמקדי במה שאת טובה בו: כתיבה.
טובה בו?
תמהתני
נאום הקנאה
מסכימה עם כל מילה!
חלושה ונקמנית? מזכיר לי מישהי..שנייה, רגע, מי זאת יכולה להיות? שנייה..נקמנית, חלושה, נקמנית, הא, כן. נזכרתי.
לשהרה, אני חושבת שאת נפלאה. חבל שאת לא כותבת יותר (הרבה יותר) אבל אם הסיבה היא מחסום כתיבה בגלל ספר אז זה שווה.
חסר לי שלא כתבת אף מילה על גבר/גברים בחייך, יש כאלה??
השראה היא מתנה נדירה. סופר צריך לכתוב בכל מצב, עם או בלי השראה, כדי לשמור על שרירי הכתיבה משומנים. אפילו בימים רזים – לפחות 15 דקות של שפיכת דיו הם חובה. מוכרחים להמשיך לנגן .
מזוזיה צודקת. בכל ראיון עם סופרים הם יספרו שאין דבר כזה השראה, אלא עבודה קשה כל יום.
בכל אופן, נראה לי שיש לך את זה, לא חשוב כמה זמן יקח לך.
אם זיכרוני אינו בוגד בי (עם מי לעזאזל יש לו לבגוד?) עמוס עוז אמר פעם את מה שמוזוזה כתבה, והוא דיבר על הרבה יותר מ 15 דקות.
אז מי אני, הקטן, שהדבר הכי ארוך שהוא כתב היה דואל אישור קבלת חבילה, יחלוק על דיברי גדולים ממני.
אבל אולי יש גם שיטה נוספת והיא לנסות לחיות את הגיבורה, להסתכל על המציאות דרכה. איך היא הייתה מתייחסת לארוע שכרגע את נמצאת בו? כן, ממש ממש עכשיו, מה היא הייתה אומרת לעורך? לתלמידים? לאן היא הייתה מסתכלת כשהייתה נכנסת למכולת היום בבוקר? איך היא הייתה פוסעת ברחוב כעבר לידה הבחור החתיך ההוא מהבניין ליד?
אולי תוך כדי שתחיי את הגיבורה יבוא רעיון שיקח אותה (אותך) שעכשיו עומדת בתור בדואר ומשוחחת עם הזקנה שלפנייך/ה.
בהצלחה :o)
למה את לא מסתכלת ישר למצלמה? מה יש לך להסתיר??
צנועה וחסודה
יאללה לעבודה! את בסדר
לא נראה לי שזו אחת הבנות השוות באיזור.
(ואם כן, איך היא עדיין לא נתפסה…?)
תפוסה. חזק
כן כן. ראינו.
את בטח שראית, בטח מסתכלת עליה מרחוק ונהיית בצבע ירוק.
שהרהלה, שימי זין על הכל ותכתבי (הסיפור שלך כאן באתר מדהים למרות שאני הייתי מאריכה אותו לנובלה, או אפילו לרומן שלם)
גברים מתים מפחד מנשים חזקות ומצליחות
נרדמתי.
כל כך הזדהיתי איתך, גם אני מנסה לכתוב כבר שנה רומן, ותקועה איתו. האמת אני חושבת לוותר, אין לי מושג איך לשחרר את התקיעות
תקראי המון וזה יעבור לך, באחריות של כותבת.
אם אין לך מה לכתוב סימן שאת אכן אינך סופרת!
משבר כתיבה? אולי אחרי כמה ספרים טובים אפשר לכנות את זה כך.
למי שאין מה לכתוב זהו תירוץ.תירוץ שלקוח מעולם הסופרים.אז כנראה שאת לא.
אולי עדיף שתפני לדבר אחר בחייך שאת יותר טובה בו.
אולי תקשורת? תוכנית ראיונות? העולם מלא באפשרויות, תעשי לעצמך טוב ואל תייסרי את עצמך ואת מי שקורא דברים כנ"ל.
למה המרירות?
בעיני זה היה מאוד מעניין (כמי שקוראת את טוריה) והיא תיארה באופן בהיר מאוד את מה שעובר עליה ככותבת (אני מקווה לבהירות דומה בספרה) אז למה לתקוף ולכעוס? בעיני זה היה מעניין
למרות שאני מוצאת את השם-הבננה השבועית, מעט דוחה
שהרה היקרה,
קראתי פעם סיפור קצר שלך שאיני זוכרת את שמו אבל הוא היה נפלא כך שיש לך את זה. כתיבת רומן היא אכן קשה יותר אבל אני משוכנעת שבמקרה שלך ההשקעה תהיה שווה את המאמץ.
המשיכי בכתיבה, אני מחכה
את, חמודה את.
את אחת ויחידה.
תמשיכי לכתוב ולספק לנו, המעריצים, הצצה לחיים המורכבים והמגוונים שלך
תסיפו אותי!!!!!
אני אוהב אותכן..
just-love-4ever@hotmail.com
בננה שווה במיוחד.
פשוט תכתבי גם אם זה נראה לך דפוק. רק לא להפסיק ואז קשה (מנסיון) לחזור לכתיבה
אני לא ממש בטוחה שזאת לא פרנסה כן.
לא ממש יסורים אולי יסורי אפרים!