הפנתיאון

לא סלחו לנחמה הנדל. כאלה אנחנו. במיוחד כשמדובר בנשים. לנצח אנחנו חייבות להסתפק בשירת הארץ הזו, ולתעד את חגווי הסלע בין אילת למטולה. גם לאסתר עופרים לא סלחו שהעזה להצליח בארץ אחרת, ועוד דוברת גרמנית ולעזוב. גבר הולך להעמיק בחיפוש עצמי ומקצועי. אישה? היא הולכת לאיבוד.
הנדל הירושלמית שייכת לדור של ברזל מיתולוגי. היא בוגרת להקת הנח"ל הראשונה, והיתה שם כשאנשים צעירים ואלמוניים כמו אורי זוהר וחיים טופול גדלים להיות הייצוגים הבולטים של דמות הצבר הצעיר, המשתלח. היו לה הסולואים הכי יפים ("יא משלטי", "שתיים עשרה טון", "מול הר סיני") והצמות הכי יפות. היא גם היתה נוכחת בחבלי הלידה של "סלאח שבתי", שהחל כמערכון מחאה שכתב קישון ללהקה. טופול בן התשע עשרה היה סלאח שבתי, והיא היתה העובדת הסוציאלית, או כפי שקראו לה דרי המעברה "הסוסיצאלית" (תפקיד שגילמה בסרט גילה אלמגור).
אם הודו היא היום המקום לנהור אליו כדי למצוא את האור והנהרה אחרי הצבא, בשנות החמישים היתה זו פריז, עיר האורות. מי שרצה לדעת משהו על העולם, נסע לפריז, מולדת השאנסונים. הצרפתים אהבו את עם ישראל, והקופיניון דה לה שאנסון הצליחו בארץ לא פחות מלהקת הנח"ל. הנדל נסעה ללמוד מוסיקה ומשחק בפריז, וכשחזרה הצטרפה ל"בצל ירוק" הלא פחות היסטורית. היא שרה עם הבס השרני של שמעון ישראלי את הגירסה המקורית ל"שמלה הסגולה" שהכרנו בפי התרנגולים. אז השמלה היתה צהובה, וזכתה לשיר את "היה הוא אפור" בסרט "עמוד האש" שהפיק כאן הבמאי האמריקאי לארי פריש. כדרכם של זמרים גדולים, ובמאים קטנים, השיר הצליח יותר מהסרט.
היה זה אד סליבאן שהתפעל מהעלמה והצמה, והזמין אותה ואת הזמר רן אלירן לשיר אצלו בתכנית שהוקדשה לחגיגות העשור למדינה. קצת קשה לומר "נחמה" באנגלית, והיא הפכה ל"נמה". הצמד "רן ונמה" הצליחו מעל ומעבר לתכנית, בארץ ובחו"ל. נחמה הנדל התעקשה לגדול מוסיקאלית, ובאמריקה שבו את ליבה צלילי הקאנטרי והפולק. "טעם המן", "בין נהר פרת ונהל חידקל", "נעה", "יש לי גן", "שחקי שחקי", "זמר נודד", שירי ביאליק שאספה ואהבה יותר מכל, שירי נעמי שמר, כל אלה השתלבו היטב ברפרטואר שלה לצד שירים של וודי גאטרי, השיר הרוסי "ליונשינקה", השיר היידי "דונה דונה", ושירים קטאלניים ויגוסלביים. היא אספה, תרגמה, ושאפה בכל מאודה להיות ג'ון באזז.
בין ה"אולימפיה" בפריז ל"אלברט הול" בלונדון הספיקה להרטיט בהפקה של גיורא גודיק ל"מלך ואני", ובביצוע ל"יפה נוף משוש תבל, קריית למלך רם", שהלם את רוח האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים.
הנדל היתה ללא ספק הפרשנית הטובה ביותר לביאליק ולטשרניחובסקי. המשוררים הגברים האלה פרחו בפיה והצמיחו כנפים בזכות הביצועים שלה. ביאליק, שעבורו האישה היתה חידה מעוררת שנאה והתפעלות, הפך בפיה לישות נשית. לא פחות מרחל המשוררת.
אלא שאחר כך הצטרפה לכת "סובוד", אחווה עולמית שכזו, והחליפה את שמה להלנה. אם היום חוזרים מן המזרח ונהיים "רפיק" וחצי גבה מורמת בקושי, בימים ההם התייחסה התקשורת לצעד כזה כטירוף מוחלט. היינו גועלים ובלתי סבלניים. והיינו עוד יותר כאלה אחרי שהנדל התחתנה עם מוסיקאי גרמני וילדה את ילדיהם בגרמניה. הנדל נבהלה ונעלמה, אבל מידי פעם נענתה לצורך של העם היושב בציון לקאמבקים נרגשים. היא לא חדלה להופיע בישראל, גם אם התעקשנו לא להיות נחמדים אליה. בערב יום הכיפורים תשנ"ט נפטרה הנדל בביתה באוסטרליה אחרי התקף לב קשה בעקבות התקף אסטמה. תקראו לה נחמה, תקראו לה נמה, תקראו לה הלנה, איש לא מצליח עד היום לשיר טקסטים של ביאליק באותו עומק ותחינה צובטת לב, כזו שניערה אותו מקיפאון של משורר לאומי.
סליחה, נחמה.