נעמי שמר

הפנתיאון

כשאומרים נעמי שמר המדפסת של הלב פולטת מיד הספד מתלהם, רווי תאורי נוף, משהו כמו: "היא קלעה את שיריה משיבולים וקצף גל ועננה. בסנדלים על גשר הירקון, ברוח, ובחושך והמים, ועם ריח המלוח על המים. בלילה לבן בשדות בית לחם, בבוקר אלול בדרך לצעדת ארבעים קילומטר, בהאחזות הנחל בסיני, בשנינו יחד תחת מטריה אחת ובשנינו מאותו הכפר, בעיר באפור ובעיר הלבנה". ככה הנפש מתנהגת מול כישוף שיריה של נעמי שמר. היא פשוט עולה על גדותיה.
נעמי שמר עודנה שותתת שירה ומשוטטת בלב הפצוע של ילדות שהגיעה, ככה פתאום, אל סופה. מה לכתוב על נעמי שמר, על כל האור וכל הפנאי, על ארץ ישראל העובדת, המטיילת, הבריאה, המנומשת, שנלכדה בעדשת המצלמה המוסיקאלית שלה? שירת השפע השזופה שכולה ניחוחות אהבת הארץ הגיעה לקיצה הרבה לפני ששמר התסלקה מאיתנו, כי ההתיישבות העובדת החליפה את הע' ב-א', כי הקיבוצים נסגרו עקב פשיטת רגל רעיונית, ובכלל, ארץ ישראל כבר מזמן איננה זו האבודה, היפהפייה והנשכחת. אבל לנצח לא נחדל לכמוה ולהאכל מכיסופים לכל השרות והדליות והרינות והקזוארינות. נעמי שמר, האישה שקרתה למקצוע שלה "מיזמוראית", כתבה מילים שבתוכן כבר היתה גלומה המוסיקה שלה. טעימות לחיך, מרנינות ממש. היתה בה חדוות השיר, שירת היחיד, שירת הרבים, והיא היתה הכוהנת הגדולה של התפילות "על כל אלה", "לו יהי". לא יהיה לה מחליף בתפקיד הזה, למרות שאנחנו זקוקים לתפילות יותר מתמיד. וכן, היא היתה צריכה גם פרס ישראל בחינוך, בזכות שירי הילדים שלה, שהם, מה לעשות, דידקטיים, כולנו יודעים היטב את סדר חודשי השנה, ואת סדר האלף בית. רק אצלה גם החודשים וגם האותיות מחוללים בחרוזים.
על ההרפתקה הפוליטית שלה לא נכתוב כאן, גם לא על הדעות המשונות של בעלה, מרדכי הורוביץ, שלא ממש עולות בקנה אחד עם התנהלות נשית שיוויונית. כל אלה רק מעבים לנעמי שמר את ההילה ועושים את הילדה מקיבוץ כינרת לאישה מרתקת יותר, עמוקה, ואמביוולנטית. שמר הצליחה להביא לנו לחנים לשירים של כבודת הזמר העברי, ובזכותה המשובחים בשירי רחל, שהיתה לה השראה ובבואה, נמצאו בכל בית, וכך גם "פגישה לאין קץ" (אלתרמן), ואפילו רבי נחמן מברסלב ("שירת העשבים"). אבל נעמי שמר לא נגמרה בגבולות כאן, בגבולות הארץ, ובזכותה דושנה התרבות המקורית במיטב של שירת העולם. איזה מזל היה לנו לקבל אותה כמתרגמת מחוננת של השנסיונרים ברסנס, ברל וחג'ידקיס. שמר הפגינה שליטה ומיומנות במלאכת הקודש הבלתי אפשרית של העברת יופי מעולם לשוני אחד לאחר. הארץ קדחה מכאב כשהיא תרגמה את "הוי רב חובל" של וולט ויטמן האמריקני לאבל שאחרי רצח רבין. היא גם הציעה לאקדמיה העברית שיטת ניקוד חדשה, ובדיעבד, לגמרי לא רעה. בכלל סיפור האהבה שלה עם השפה העברית הוא אחד היפים שבדברי ימי הארץ הזו. ונעמי שמר היתה צריכה לפעול בעולם זמר שבו ההגמוניה הגברית שולטת, ואישה נדרשת להיות חזקה במיוחד כדי להתעקש לשורר. על כך היא ראויה לפסנתר על בימת הנצח. אבל שמר לא היתה רק קול לאומי. היא לא היתה מצליחה לכשף את הלב אם היתה רק נופים ומראות. נעמי שמר הצליחה לקלוע אל הלב, אל הפרט, שאמנם נברא כתבנית נוף מולדתו, אבל לא תמיד קולו נשמע. ולפרט הזה לא תמיד יש מולדת, וגם אם סנדלים לרגליו והוא שר "הללו הללו יה הללו", הוא, עדיין, לבד לבד צועד, בלי שם, בלי בית. ולזה גם ילדי דור האיקס, דור הוואי, והדור השלישי, יכולים להתחבר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *