הצלע השלישית

כל יום מחדש אני תוהה האם הכלל המקודש בין חברות; שגברים באים והולכים, מזיינים וגומרים ומסתלקים וחברה טובה נשארת לנצח נכון ומכובד? בכל פעם מחדש אני מבינה שלא. פשוט לא.
לא מזמן חברתי הטובה הצהירה בפניי, ואפילו נשמעה אמינה כמה שאפשר (או שאלו הקורסים שהיא לוקחת אצל יורם לוינשטיין ולא הכנות שדיברו מגרונה), שהיא לעולם לא תעדיף מישהו אחר על פניי! אולי רק גביע האגן דאז עם אגוזי מקדוניה. אבל היום כשהרמתי לה טלפון שתבוא לרוקן כמה מדפים מזארה עם הפירורים שנותרו מהמשכורת של החודש – היא בשוק שאני בכלל שואלת.
"אבל את יודעת שאני עכשיו עם עמי".
כאילו אני ועמי, הקטיף החדש של העונה, בכלל יכולים להתחרות זה בזו. לו יש זין, קול מפנק ואצבעות מלטפות ולי יש קול צווחני, עצבים מתוחים והרבה מרמור בלב. איתי גם אין מה לעשות במיטה. ורגע, מה זאת אומרת אני עם עמי? פתאום אני ,החברה הכי טובה שלה, מתאימה רק לתקופות של משבר הלב וזהו?! שוב מתעורר בי הזעם שאני מרגישה בכל פעם כלפי חברות שהשתמשו בי וזרקו, כיוון שהן כבר לא זקוקות לי עתה שיש להן גבר.

ארוחת הערב

היא רוצה לנופף ולהשוויץ בו (זוכרת שגם את היית פעם מתוסכלת ובודדה?) והופכת אותי לצלע שלישית מזדנבת: "אבל בואי לארוחת ערב. תכירו".
אין משהו יותר נורא מאשר להתכונן לארוחת ערב עם החברה הכי טובה שלך והחבר שלה. זה אפילו גרוע מלפגוש את ההורים של מי שעתיד להיות בעלך! כיוון שפה את על תקן יצור קטן ומעורר רחמים שצריך שידוך, שאף אחד לא רוצה, זאת שהיא בהשוואה אלייך יותר טובה ממך, כי לה יש אותו ולך אין כלום.
אני מנסה להיות הרווקה העליזה שאני לא. לשבח על הבחירה המוצלחת כבר מהרגע שנפתחת הדלת, עם כוונה משמעותית להרוס ביניהם את הקשר ולהחזיר אותה אליי במהרה. "שמעתי הרבה עלייך! (היא ממצמצת לעברי בחשד) אבל רק דברים טובים". אני לא מאמינה שאחרי שהבטחנו לעצמינו בראד פיט מינימום, היא נדפקה עם כזה גולם שברח משומרי משקל. איך חברות מפרות הבטחות כשהן נואשות זה משהו.
"בואי, בואי תכירי את אמיר". ידעתי שהיא לא מעוניינת שנהיה שלושתינו לבד, כי הוא בטח ילקק לה את עור התוף והיא תעסה לו את הברכיים ואני סתם אנשק כפית. אבל למה להביא לי שידוך שהוא…אמיר אחיו של עמי?
איזה יופי, אני אתחתן עם אמיר והיא תינשא לעמי. נגור דלת ליד דלת בפרברים, נגדל בקומונה את הילדים והכלבים ונחיה באושר ובעושר. אמיר מחייך אלי ברכות. עמי וודאי שכנע אותו להגיע כטובה שהוא חייב או שזאת דרך זדונית להיפטר ממני, כי הרי זה ידוע שלגברים תמיד יש בעיה עם החברה הכי טובה של הזוגית שלהן. אלף – כי היא עלולה להיות יותר חשובה מהם וביית- להתגלות קנאית וערמומית ולפרק להם את היחסים.
את הערב אני מבלה בהתחמקויות לשירותים או למטבח. אמיר מנסה להתעניין בי, אני תוקעת בו מבטים מאיימים עד שהיא הולכת למטבח לנגב סכו"ם ואמיר מתחפף לסלון. עמי ואני נשארים נבוכים סביב השולחן. נבוכים? הצחקתם אותו. אני בוהה ברכבות בגרביונים ומגלה את האצבע שלו חופרת באחת מהן! נוגעת לי בשערות ששכחתי לגלח. האם חשב לחלוק איתה את החברה הכי טובה שלה? זה חלק מההסכם ביניהם?
"את מוצאת חן בעיניי", הוא לוחש.
אוי לא, זה ברור שכל הדברים הקטסטרופליים צריכים לקרות דווקא לי משום שלא פרגנתי לה.
"מה את חושבת עלי?" הוא תוהה.
"צ'מע, היא חברה שלי ואתה איתה ו…איפה ההסכם הקדוש?" המילים נבלעות לי כשהוא נאבק בסוגר החזייה שלי. לכל הרוחות, היא עוד שנייה נכנסת ואח שלו! איזה בן זונה! אבל ככל שהוא קשה יותר להשגה ככה אני יותר מתלהבת. לא התחייבתי לה בכתב שאף גבר לא יעמוד בינינו במיוחד לא כזה עם גומות מקסימות כמו שלו.
הוא עוזב לי את היד והולך למטבח. אני אומרת שגמרתי להערב, היא עוד דוחפת לי את המספר של אמיר לכיס: איזה כיף אם נהיה כולנו יחד? יו! הגבר שלי אצלך והגבר שלך אצלי! זאת שיתופיות סבבה בבה.

סוף טוב?

לא עוברים יומיים והיא מרימה אלי טלפון היסטרי: "הוא אומר שניסית להתחיל איתו. איך העזת? רע לך שטוב לי? חמש עשרה שנה אנחנו מכירות וזה מה שאני מקבלת?" לכו תסבירו לה שאני הקורבן ולא הוא. אבל זה רק עניין של זמן עד שהוא מתקתק אותה עם עוד כמה מחברותייה והיא מבינה שהוא סידרתי, שהיא טעתה ובפעם הבאה שאנחנו נפגשים, אני היא והחדש, אחרי סליחות ותחנונים: מצטערת מצטערת את החברה הכי טובה שלי. אני לא מאמינה שזה קרה לנו! שהוא עמד בינינו! ולחדש אני אפילו לא מסתכלת בעיניים, לבושת סחבות ומגהקת. עדיף שיחשוב שאני דוחה מאשר שווה.
הרי מה זה משנה, כשהם ייפרדו היא תחזור אלי. העיקר שכל אחד יודע בחיים את המקום שלו. ואנחנו תמיד במקום השני, גם אם אנחנו החברות הכי טובות.