חיי האומללים

פתאום הגעתי למסקנה שאני צריכה תחביב. זה התחיל בעקבות איזה סקר מטומטם שערכו בעבודה על שביעות רצון העובד בו נשאלה השאלה: מה אתה עושה אחרי שעות העבודה. לרגע ריצדו במוחי חיי האומללים: סדרות טלוויזיה שחוקות על בלשים והמאהבות שלהם, בליינד דייטים גרועים עם אנשים ששלחו תמונה לאתר שידוכים, שיחות סרק עם חברות על גלוסים ודיאטות, פה ושם ביקורים משפחתיים טפלים לוודא שסבתא לא התחלקה באמבטיה. אלוהים, למה אני כל כך לא מקורית ומיוחדת? אלו שאיתי ציינו כדורגל, כדור עף, ריקודי סלסה, סנוקר ומה אני עושה בקביעות? הולכת לפארק עם הכלבה של השכנה בתקווה לפגוש כלב שהבעלים שלו רווק. בסוף כתבתי: קריאה, שינה ואוכל. זה נראה לי הכי הגיוני ואמין. סך הכל כשקיבלו אותי ידעו שאני לא מציאה.
כעבור שבוע זומנתי בהול לאחת היועצות בחברה. הדלדולים שלה הביטו בי בעצב (ככה כנראה יראה עולמי עד הפנסיה) וזעקה: "את מבזבזת כאן את החיים שלך. העבודה מדכאת אותך? מעייפת ומנוונת אותך עד שאת לא יכולה לעשות כלום? השמנת כתוצאה מלחצים? המשכורת שלך לא מספיקה גם לבילויים? ועודדה אותי – "תגידי לי, תגידי לי למה את רק אוכלת קוראת וישנה כל הזמן?"
כשיצאתי ממנה כבר היה לי ייעוד בחיים. אני אמצא לעצמי תחביב ואעשה משהו מועיל עם עצמי. בזבזתי יותר מדי שנים במקרר, בסיפרייה ובמיטה. הגיע הזמן להשתנות. כבר למחרת התייצבתי בסדנת קדרות, זה תמיד היה נראה לי משהו מאוד סקסי מאז שדמי מור ופטריק סוויזי מעכו חימר.
אני ועוד כמה יאפיות מותשות מהקריירה ניסינו להפעיל אבניים בעוד המדריכה מעודדת אותנו: גברים אוהבים לחצוב אבל אנחנו הנשים אוהבות לגעת, לחוש ולהרגיש. חבל רק שכל מה שאני הרגשתי זה את החימר נדבק לי לידיים, חודר לשיער ובין הבהונות וגם הכד שעשיתי, שבועיים של עבודה מאומצת, נראה כמו איבר פנימי. "מאוד מעניין, סופר פוסטמודרניסטי!" ניסתה המדריכה להחמיא, אבל אני לא מאלו שמשלות את עצמן. הבנתי שהאמנות היחידה שאני אמצא בגלגול הנוכחי תהיה רק בהדבקת טפטים על הקירות בשירותים.
יצאתי אם כך לדרך חדשה לאתר לי ריגוש אחר ונזכרתי שפעם ניצחתי באיזשהי תחרות וזכיתי בקורס בישול שלא ממשתי עד היום, אולי בשל העובדה שאני עדיין מתקשה בהדלקת הכיריים. אבל כבר מזמן רציתי לדעת איך יוצרים סופלה או לפחות מה עושים כדי לא לשרוף חביתה.
יחד עם כמה עקרות בית משועממות וגבר אחד שמנסה לרצות את אשתו ישבתי וכתבתי מתכונים מפי שף מהולל וטעמתי את כל מה שהוא הכין במקום. היה דווקא נחמד, ארוחת גורמה חינם אבל כשהגיע השלב המעשי ולא הצלחתי אפילו לפתוח את בקבוק הבלסמי – נכנעתי.
"אולי התעמלות? הירכיים שלך הן כבר לא מה שהיו פעם", אמרה לי חברה וסחבה אותי אתה למכון כושר. רק על בגד הגוף הלכה לי חצי משכורת. ההשקעה לא השתלמה כצפוי. רבע שעה סביב גברים עם קוביות ובחורות חצי ערומות ומשקולת שריסקה לי את הרגל וטיפת זיעה שגלשה מהמצח – ואמרתי שדי, נמאס. כשהייתי ילדה רקדתי ג'ז וחלמתי להיות רקדנית, גם שיחקתי קצת בתאטרון וזימרתי המון להיטים של אבבא במקלחת, היו לי שאיפות גדולות אומנם "אבל", אמרתי נחושה ליועצת, "הכי מהכל אני נהנית מהפסטרמה היבשה שאני קונה בסופר, וממצעי הכיתן כשהם יוצאים רכים מהכביסה וגם לעיין בעטיפות של הספרים שאני רוצה לקרוא ולא מספיקה ואני לא סובלת משום הרגל אני פשוט מאושרת. מאושרת לחיות את החיים הקטנים שלי".
היא כמובן לא האמינה אבל אני שכנעתי את עצמי ובשבילי זה די והותר. עכשיו אני בפארק והשגתי טלפון ממישהו עם כוונות רציניות ובולדוג מתוק. אם זה ילך, אולי אני אתחיל לאסוף בולים.