חצי הגבר הוא אשה

המדריך מעוניין לפנות תחילה לכל מלעיזיו באשר הם, כל זורקי הביצים על מעונו המרופט בטענה ובשאלה מדוע המדריך הוא ל"ננטשת" ולא כמקובל בעיברית שפת אימנו ל"ננטש". כיוון שנהיר וברור לו למדריך שהציבור הרחב עדיין לא מכיר בו כאוטוריטה לדיני נטישות ופרידות, והאנשים צמאי דם המה, השקיע המדריך שעות תחקיר רבות לעניין.
רבותיי הננטשות, ילדיה החורגים של משפחת השכול, המדריך סר ממנהגו ומקדיש לכם פרק בעבור טעותכם הנפוצה וטענתכם הלא משכנעת.
פרק הגותי זה יסתמך על כמה מבני מינכם שעל אף בינתכם המצומצמת (כתוב בתנ"ך, כתוב בתנ"ך), יצאו דופן מבין חילותיכם והיטבו לנסח משנתם.
לא תוכלו להאשים את המדריך בהתחברות לטרנד שיחות הנשים, אין זוהי הוקעת שימכם למרחקים בעזרת כישופים מצחקקים בעוון מרמור המין הנשי- הכל כתוב, שחור על גבי לבן- שחור על גבי קאנון.

2

והנה באשמורת השנייה, קול עולה מכיוון בית העלמין, רחש עצמות, אבנים מוסטות, הו! שלום לך ידידנו ורתר! מה רבה ההפתעה! ורתר, שחיבתו אל הטבע יצאה ברבים מעדיף לנהל את השיחה באחו.
הוא טוען- למי ששכח- שהוא ההוכחה הניצחת לשברון לב הגברים, לנחת זרועה של האהבה.
שרלוטה זאת! להחריב את עמל המדריך היא רוצה?
דויטשלנד אובר אלס? לא עוד.

קריירה מפוארת עשית לך ורתר מכיסופייך לשארלוטה, המדריך סולח לך על הפאתוס, על התרגום, ועל כי לעיתים אתה חוטא בניג'וס, מודה המדריך בפניך שריגשת אותו לפרקים-
|
"הה חלל זה! חלל איום זה שאני מרגיש פה, בחובי! לעיתים אחשוב, לוא אך פעם אחת יכולתי, אך פעם א ח ת, ללחוץ אותה אל לבב זה, מיד היה מתמלא כל החלל."
|
אך האם אתה נטוש וננטש?
ספק קל מבצבץ, אתה עורג לדבר שלעולם לא יהיה לך, שארלוטה שלך היא פנטזיה מוחשית בדמות בתולה ארית, מראש ידעת שהיא מיועדת לאחר, האם לתוך ההגינות וגינוניך הייקים מבצבצות קרנייך, משחיזות עצמן לקראת התנגחות עם מיועדה של אהובתך, כבמסורת הקדמונים? – |
"יש ואינני תופס היאך אדם אחר יכול לאהוב אותה, רשאי לאהוב אותה…"
|
האם נטישה חווית או שמא אהבה נכזבת וקנאה עזה?
המשותף לך ולננטשות מלבד התייפחויותיך החוזרות ונשנות היא ההרגשה שהינך חסר ערך בעיניי הסובייקט הנאהב, כפי שהיטבת לנסח- |
"כהבל פה בחדר"
|, שאתה נטמע בין הרהיטים.
|
"ואני ביקשתי את עיניה, הה, הן שוטטו מאיש אל איש! אבל אליי! אליי! אליי לא הגיעו…"
|
באותה המידה בה אתה חי הינך גם יכול למות.
אבל היום ורתר כמאמר המשורר כבר לא מתים מאהבה.
באותו האופן שאין אנו יוצאים עוד במחול של שמיניות או יושבים על תרכוסים.
|
"…ועכשיו (הנפש) היא מוטלת תשושה ועלובה, עיניה נטויות לשמיים, חדלות רגש, וזיעת שכיב-מרע מבצבצת לסירוגין במצח החיוור, ואתה ניצב לפני המיטה כאיש מנודח, ובקרבך ההרגשה, שכל אונך לא להועיל, והאימה תעוות כליותיך…"
|
|
"…ולפעמים בשעה שחפץ הייתי לירות כדור בראשי! התעייה והחשיכה שבנפשי מתפזרות, ומייד ירווח לי."
|
סתום רגע, המדריך על אף חיבתו לאיזוטריה, לא יכול להמליץ עלייך כעל דוגמא ומופת לננטשת, שנות האלפיים הגיעו ורתר, לתופעות החידלון הקיומי שחשת המציאו את פרויד ואת הפרוזאק. ואת ספרי ההדרכה (משווקים בכל רשתות הספרים המובחרות והמובחרות פחות)

|
ולהלן:
|
המדריך יאמץ את המסורת הז'אנרית של אותם ספרי הדרכה, יחשוף בלעדית פרגמנט מתוך ספרו החדש "מי אכל את הנשמה שלי" (בקרוב בבתי המרקחת, ובקופות החולים) ויעלה באוב את י' שלצורך העיניין נקרא לו ג'ון שהיה פוקד בשעתו את ספתו של המדריך בשכיבה, אותו ג'ון, תהה והפך במהותה של האהבה, במקורותיה הנואשים והמדבקים.
אותו ג'ון שתהה כיצד הופך צורך פיזי לשלימות רוחנית, ניתן היה לכנותו מאוהב, על כל פנים פיתח כאביו הרוחני המוזכר לעיל את תסמיניי המחלה, ייאוש רב לצד אושר נטול פשר. משנזנח על ידי העלמה (שם בדוי) מרתה, משלא הצליח לאלף את הסוררת, נקלע ג'ון לתוך מערבולת רגשות אלימה. את נעלי הבית המיותמות שהשאירה מרתה מאחוריה חנט ופיחלץ. להפתעתו לא רק שלא זכה לעידוד מצד חבריו לנשק אלא שהם גם החלו לכנותו בשמות גנאי דוגמת "קוקסינל".
לפגישה הבאה ג'ון הגיע תשוש נפשית באופן יוצא דופן הן מתקופת התאהבותו והן מאקט זניחתו "האם אינני מסוקס דיי?" שאל, "מדוע חבריי מטילים את גבריותי בספק?" חייך המדריך והמהם, זו הייתה הזדמנות חד פעמית לעשות שימוש בספרייתו המאובקת, המקנה לו אמנם ניחוח אינטלקטואלי וסמכות חסרי בסיס ושחר- ולעיתים אף הרפתקאות אהבהבים, אך אלא אינם עומדים אל מול ארומת הטחב הקבועה, ובהזדמנות פז זו ריענן את רולאן בארת מתוכה, נשף את האבק והחרקים החוצה, והקריא לג'ון את הדברים הבאים:
"מבחינה הסטורית, האשה היא שנוקטת לשון היעדרות: האשה היא יושבת אוהל, הגבר הוא צייד, נוסע: האשה נאמנה (היא מחכה), הגבר רץ, רודף שמלות.
האשה היא הצרה צורה להיעדרות, מעבדת את דמיונה, שהרי יש לה הזמן לכך: היא טווה ושרה: הטווות, שירי הארג, אומרים באחת את חוסר התנועה (באמצעות זמזום הכישור)
ואת ההיעדרות (במרחק- מקצבי מסע, נחשולי הים, דהירות סוסים).
מכאן נובע שבכל גבר המדבר על היעדרותו של האחר
יש משהו מן הנשי: "הגבר המצפה והסובל מכך נעשה באורח פלא נשי. גבר אינו נשי על שום שנתהפך בו מינו, אלא על שום היותו מאוהב."

(רולאן בארת'- "שיח אהבה" ).

ואם אין די בכך, לשם ההנאה שבענין בלבד, שיר שלעולם לא היה יכול להיכתב בידי אישה:

|
"לא אני…" / אלכסנדר פן.
|

"לא אני, לא אני הוא האיש-
אל בואו מרחוק מצפה את.
צרור קורות נדודיי הישנים
לך הבאתי במקום טבעת…

…אל תבכי, תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני-
לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את."

(1929 שנה טובה לדגים -אלכסנדר פן- לא בנוי לקשר)

ולנטושות- (זכרים ונקבות גם יחד) שעדיין בחדר האטום- השארו שם עד להודעה חדשה.