יצאתי לפגישה עסקית

בעידן האינטרנט, כפי שידוע, תעשיית הבליינדייטס פורחת. אם מישהו ינסה להגדיר מהו בדיוק בליינדייט, אפשר לומר, הכי בצמצום, שמדובר בפגישה בין אנשים שמעולם לא נפגשו פנים מול פנים. לא מדובר בפגישה אקראית, אלא בפגישה מתוכננת בין גבר ואישה שעניינה בחינת האפשרות להגיע לסוג של קיום רגשי לטווחי זמן בלתי צפויים מראש.

כאן המקום לציין, שאף אחד ממש לא אוהב את הבליינדייט. גם הוא וגם היא מתייחסים אליה כאל רע הכרחי, מהמורה בדרך לקיום הרגשי הנחשק. הבליינדייט הוא סוג של מבחן אישיותי, ומי אוהב מבחנים? המבחן בנוי משלושה חלקים עקריים: שאלון אישי, שאלון עיוור ושאלון כללי. משהו כמו המבחן המסיים לקראת קבלת התואר. שאלות כמו: האם אזכה לקבל ציון הולם כעבור 2 הדקות הראשונות והקובעות? האם אצליח להבליט את מלוא כובד כשרונותיי במבט הראשון? האם הצד השני ישלים את הקלסתרון של מושא תשוקותי? מאפיינות את השאלון האישי.
האם התמונה שפיתחתי בחדר החושך של מוחי תזכיר את המועמד/ת? האם המידע שהועבר בטרם הפגישה יתממש במציאות? והשאלה הכללית: האם הבליינדייט הזה יהיה אכן האחרון בחיי, ואז יגיע התואר המיוחל (בת/בן זוג) ונתחיל כבר לחיות?

רוב האנשים שדברתי איתם (והיו לא מעטים, חלקם הגדול גברים שפגשתי בעיוורון חביב, וחלקם הקטן נשים, בנות כל גיל) פשוט שונאים את הקטע הטרחני הזה שנקרא בליינדייט. נו, אתם יודעים: אשה שהציגה את עצמה בת 45, התגלתה כבת 59 עוד מעט 60. גבר ששיווק עצמו כנחשק ובעלת פוטנציאל לרגעים מעוררים במיוחד, התגלה כגוש קרח נורדי יבש. וכו' וכו' וכו'.

מיד לאחר שהתגרשתי, זומנתי לבליינדייט ראשון בחיי באמצעות מאמן הטניס שלי שבחר עבורי ספורטאי מצויין, שחקן טניס מופלא, עם פוטנציאל ענק להיות בן זוגי על המגרש ומחוץ לו. התרגשתי בעליל, כמובן שלא ידעתי את החוקים. אחרי עשרות שנות נישואין בליינדייט עם בחור בעל פוטנציאל רחב אופקים כל כך, מי אני ומה אני. שעות התחבטתי אם לספר לו מה אני באמת חושבת על עצמי בתור שחקנית טניס, וכמה יש עוד לשפר בבקהנד הבינוני משהו שלי. הסתכלתי על כמה משחקי טניס בטי.וי, חיפשתי אחר תוצאות אחרונות של משחקים חשובים בעיתון והבנתי שכל ניסיון שלי להפוך את הטניס למרכזי בחיי, נידון מראש לכשלון. אי אפשר להגיע למבחן התואר עם כל כך מעט הכנה. אל הקפה הגעתי בזמן. הבחור שהגיע היה רחוק ממשאת נפש. את המובן מאליו (כשמדובר בשחקן טניס) דהיינו: בחור חסון, שרירי עם מבט של מנצח בעיניים החליף בחור חיוור, עגלגל משהו, קרח וכן, די דוחה, עם ידיעות מאוד מוגבלות בטניס, שלא לומר על שאר הבלי עולם. את הדרך הביתה עשיתי ברגל מתאמצת בכל כוחי לדחות את פרץ הבכי למפתן דירתי. אשה בת 45 מרגישה כמו ילדה בת 8 שהבטיחו לה בובה שווה ובמקומה קבלה בקושי מיץ פטל. כבר בתום אותו דייט החלטתי שאת נושא העיוורת אני חייבת ללמוד. שחקן הטניס יתגלגל כצפוי בגלגולים שונים בעוד המון דייטים. אני חייבת לעלות על שיטה שתאפשר לי להתייחס אל העיוורת בדרך שתאפשר לי להנות מהפגישה. על פניו משימה דומה לגמרי לזו שייעדה איתור האחד.

בשלב ראשון החלטתי לעקר את העיוורון מתוכן. שיטה בדוקה לעקר את המונח היא ללכת עם עניין העיוור עד הסוף ולהיפגש כשעינינו מכוסות. כל העניין הזה של הבליינדייט הופך כנראה לסיוט טרחני פשוט בגלל שהנפגשים רואים. ומי שקרא לפגישה עיוורת התכוון למשהו אחר, והוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. כך או כך, ערב בהיר אחד בהסכמה ובתכנון מוקדמים, הופיע בפתח דלתי המועמד הכי ראוי לבליינדייט. על פי כללי העיוורון הידועים הוא עצם את עיניו. אני, סקרנית נטולת בושה, מצאתי במגירה את מכסה העיניים שקבלתי במחלקה הנכונה בחברת התעופה הנכונה ומיד הנחתי אותו על עיניי תוך שאני נשבעת לא להציץ. פתחתי את הדלת, האיש היה גבוה בעליל (נדבקתי אליו, הראש שלי בקושי הגיע למפתח הלב), החזיק בידו בקבוק יין (מצוין, כפי שהתברר מאוחר יותר) ופנינו לחדר השינה. מקובל להניח שהכי נוח לעיוורים זמניים לשכב זה ליד זו (בעיות שיווי משקל וככה). ההיכרות המישושית ארכה עת ארוכה. סיכמנו עוד לפני הדייט שלא מוציאים מילה, כי עיוורים קולטים הכל דרך המישוש, דיבורים סתם מפריעים לראות בעלטה. את הפגישה עצמה, אחרי פרק המישוש, עשינו בעירום מלא, גומאים מהיין המשובח כשאנו מגלגלים שיחה עסקית לגמרי על אהבה ועל יחסים. נזכרנו בחברים משותפים, הוספנו עוד הא ודא, והיה ברור לגמרי שעסקה לא תיהיה כאן. הכל בחביבות אינקץ, עם בטחון מלא של שניים שסמכו מאוד אחד על השני. שנינו הסכמנו שגילינו מידה גדושה של חוסר אחריות, ולילדים ממש לא נמליץ לבדוק את נושא העיוורון. נספר להם מנסיוננו, ונעביר אותם ישר למסקנות. במקום פגישה עיוורת יש לומר פגישה עסקית על אהבה ויחסים ולהיפגש כאילו אנחנו הולכים להציע למישהו עסק או מוצר.

ברור לכל שלפגישה עסקית יש להגיע עם מצב רוח טוב עד מצוין. אם אין מצב רוח לעסקים יש לבטל את הפגישה או לדחות אותה לאלתר. להתלבש כמו שמתלבשים לפגישה עסקית (Power Dressing קראו למופע באייטיז). לחשוב על הצגה נאותה של עמדתנו בנושא העסקה, לברר בשביל עצמנו מה אנחנו מוכרים ולמה, ולהשתחל לדמות עם ההתלהבות הדרושה להצלחת הפגישה. ברור לכל, שפגישה עסקית ראשונה נועדה ליצור עניין. אף אחד עוד לא שלף פנקס שיקים, כולם רוצים לעכל את המידע, לבדוק את החברה, לשאול כמה אנשים, להתייעץ אולי עם הבוס, לעשות איזה בדיקת שוק שטחית ורק אז להמשיך בתהליך.
ואני רוצה להזכיר לכן בנות, לא מדובר בראיון עבודה, מדובר בפגישה עסקית. אין מבחנים מיותרים, יש איזה עסק באוויר, שני הצדדים בודקים את הכימיה בין הפרטנרים, התרשמות ראשונית כזאת , עוד לא עלעלנו בתוכנית העסקית, וגם לא בדקנו מאזנים. רק רגע! אנחנו בפרק הסמול טוק שמעיקרו חסר מעורבות רגשית. אני מסכימה לגמרי שלפרק הסמול טוק יש להקדיש מאמר מומחה נפרד, אבל בהנחה ששני הנפגשים בפגישה הנ"ל הם משופשפי שיחות בעלמא אפשר לסגור את הפגישה, ולהפרד ברוח טובה, ולאמץ את אמרתו המפורסמת של דון קורליאונה:
Nothing personal, strictly business.