יצרים קדומים ובובות ברבי

פרולוג
אם טרנטינו היה עד ראייה, היה אומר ששני דברים הניעו את העלילה: האישיות של כל אחת מהדמויות והנסיבות. כתסריטאית חובבת של החיים, אני מצליחה לראות כל סיטואציה כמו שני אנשים: כשחקנית הראשית שמרגישה, מביעה ונוטרת וכקהל ביקורתי שמדרג בסולם אורשר את המשחק, הבימוי, הסצינות. לפעמים זה יוצר סכיזופרניה קלה, אבל הרופאים אמרו שזה נורמלי.
מעבר לכך, אני לא מאמינה גדולה בגורל, אלא בהשתלשלות אירועים- השרשרת נקרעה, החרוז התגלגל, האישה החליקה על הכביש, התנועה נעצרה ובאמצע הפקק נפגשנו. וגם אם נפגשנו, אז מה? דקה לפני הכותרות נפרדנו ומסלול חיינו לא השתנה בגלל חרוז.
כל מה שהתרחש באותו ערב הוא מעין דרמה בשני רבדים: מתחת לפני השטח היו מבטים שהסגירו סודות, ומעל שולחן הביליארד היה ויכוח על המשחק.

אקספוזיציה

דמות אחת, נכנסת לפאב השכונתי שלה, שם למדה להחזיק מקל ביליארד ואהבה להזמין בירה זולה ואיכותית. היא משדרת "חתולה על גג פח לוהט" או בעצם כל אחת מהדמויות שז'סיקה לאנג היתה מלוהקת עבורן בצעירותה. היא סוקרת את הסביבה במבט אדיש, אוזניה מתרגלות ל"רוק המתבגרים", ניגשת ישירות ללוח הממתינים למשחק ורושמת את שמה. היא מעיפה מבט בשעון ומחייכת, מחכה למישהו שהמחשבה עליו עושה לה טוב.
היא הולכת לכיוון שולחן פינתי וריק, כשהיא נתקלת בבחור שחום שלבוש כמו חצי מהזוג האופנתי. מלווה בכמה סטטיסטים, הוא משהה מבט בוחן וחיוך. משהו בחיוך שלו מתנשא וזה הטריגר שלה.

מערכה ראשונה
היא מזהה אותו כבחור שיצאה איתו פעם וזרקה אותו אחרי שתי פגישות. היא מחייכת אליו חיוך בלתי מזיק, מסתכלת לו ישר בעיניים ואומרת לו "שלום, מה שלומך?" כל דמות שעברה בחייה היא ציון דרך עבורה והיא, שמחה על כך שזו כבר לא דרכה, מעניקה לו תשומת לב. הבחור בוחר לא לזהות אותה. הבחירה שלו לא משנה לה, שנייה של מבוכה, משיכת כתפיים והיא כבר בדרכה לשולחן הצדדי.

מערכה שנייה
לאחר שהתיישבה, היא מתקשרת לבחור לו היא מחכה: "איפה אתה?" בנימה נוטפת דבש. "מחפש חנייה", היא מצחקקת ומנתקת. מדליקה סיגריה, כשעדת החברים של הבחור מעברה ממלאת את שני המקומות הפנויים. אחת הבחורות מגלגלת ז'ויינט, אחד הבחורים כופה עליה היכרות ומלהג על ניפלאות הקוק שמישהו הביא לו אתמול.
אולי היא היתה צריכה להשתמש בטון תקיף יותר, כשהיא אומרת "אני מחכה פה למישהו", אבל החבורה העליזה כבר השתלטה על המרחב והיא לא יכולה לקום או לסלק אותם מבלי להיראות חצופה מידי לאווירה של פאב שכונתי. אז במקום, היא לוקחת שאכטה מהז'ויינט וזורמת בשיחה מאולצת ומאוד, מאוד שטחית.

ההסתבכות
החבורה העליזה בכלל ואותו בחור בפרט, מזמינים אותה להצטרף אליהם למשחק זוגות והיא, שוב בטון שעדיין לא תקיף מספיק, מסבירה ש"יש לה פרטנר למשחק". הם מתקדמים אל השולחן והיא נגררת אחריהם בכוח בלתי מוסבר, אולי לחץ חברתי מתון. הבחור שלה מתמהמה וזה גורם לה לחוסר נוחות, מתוך שנים של ציפייה לאוטובוסים. ואז, כמובן, הבחור שלה מגיע ואין שום דבר מזויף בשמחה הספונטנית שלה כשהיא רואה אותו ונותנת לו חיבוק, אלא הלוואי שהיתה יכולה למחוק את פיסת העבר הזו שדוקרת את גבה במבטים או בעצם נוכחותה. היא אומרת לו מתוך טקס קבלת הפנים שהם הבאים בתור ואז היא ניגשת לשולחן כדי לעשות קצת סדר בעניינים.

השיא
היא לא מצפה להתנגדות העיקשת כשהם מודיעים לה שהיא וה"פרטנר" שלה ישחקו נגד המנצחים במשחק הנוכחי. היא אומרת שהם רוצים לשחק ביחד, אבל מרגישה חלשה מול המבטים שלהם, הגיחוך שלהם כשהיא מוותרת על פוזת הרווקה. הם מנפנפים אותה בטענה שהם קובעים את החוקים ואז, מסיבות השמורות איתו, הבחור שלה נחלץ לעזרתה.
הוא מתחיל להתווכח עם הבחור שיצאה איתו והיא היתה נותנת הרבה כדי שלא ישלוף עכשיו את הקלף המנצח, את העובדה שהוא מכיר אותה יותר טוב ממה שנראה. אבל הוא נוקב בשמה, והסיטואציה הופכת לקרב תרנגולים, כל אחד מנפח שרירים, עוד רגע הם יתחילו ללכת מכות.

הפתרון
ידה נוגעת ברכות בזרועו של החבר שלה והיא אומרת את המשפט שהחזיר את התהילה לקוטז' של תנובה "בוא הביתה". הם פונים ללכת וכל מה שהיא רוצה זה לפייס אותו, אחרי שהבין שלא קל להיות חבר של בחורה מסעירה שמושכת אליה סרטים, כמו זבובים. והקטרזיס – אצלה במיטה.

אפילוג
גם אם כל הנוגעים בדבר לא נשארו אדישים ולו חצי שעה אחרי, גם אם הם הרגישו כמו במערבון לא מתוחכם, מה כבר התרחש שם? מהומה רבה על לא דבר. עדיין אלו הסיפורים הקטנים שעושים את החיים כל כך מעניינים, אלו המקרים שמאלצים אותנו לעשות בחירות קטנות שמצטברות להתנהגות שלנו, לאופי שלנו, לגבריות, לנשיות, לאינדיבידואל שבעדר. בסוף נשאר לנו להתמודד עם מי שאנחנו ועם האחריות על המעשים שלנו. במרכיבים של חיי היום-יום נמצאים המרכיבים של הדראמה- אלימות ואהבה, תחרות וחמלה, נשיקות ודמעות ובסוף אנחנו עוד רצים לשלם 30 ש"ח לסרט.