למה ברשעות?

באחד מהלילות הקרים, לאחר קרב קשה עם המשטרה הצ'כית במהלך ניסיון כושל למהפכה מחודשת, התהפכתי במיטתי והגעתי לרחוב שינקין בתל-אביב. הבטתי ברחוב הצר והאהוב, בן דמותו של Ehrenstrasse המקומי, והתפלאתי על המצב המוזר שנקלעתי אליו. הייתי מודע לכך ששהותי בישראל אינה אפשרית או נורמלית, שהרי אתה באירופה הזכיר המודע הישנוני שלי לתת מודע. התת מודע נאלץ להסכים שבנקודה הזאת עד כמה שידוע לו הוא מסכים, בפעם האחרונה שבדקנו היינו באירופה. ובכל זאת, כיצד זאת שפתאום אנחנו בישראל באמצע רחוב שינקין? לרגע שוכח מקיום החלומות בעולמנו וסקרן כל כך לבדוק כיצד אירע הפלא הזה הגעתי לרחוב שינקין, שקלתי בדעתי להתרכז חזק ולצאת מהאשליה. אולם משהו, אינטואיציה (גברית? נשית?) אמר לי שהפתרון שאמצא לא ישמח אותי, ושאם אמשיך להרהר עוד רגע בטבע התופעה המוזרה שנקלעתי אליה אני עלול עוד חלילה להזרק ממנה לעולם ללא דרך חזרה (לפחות עד הביקור הבא בישראל). לא היה טעם לבדוק בציציות של תופעה חשודה אך עם זאת כה משמחת כמו זו.
השעה הייתה שמונה, שמח וטוב לב על שבחרתי בבחירה הנכונה יצאתי לטיול ברחוב שינקין היפה. התנועה המועטה שעברה ברחוב הקרינה אורות נוגים על הבתים הקטנים. בפינת הרחוב ראיתי את פיצה 'עגבניה' האהובה. החלטתי לצאת לרחוב ברנר לביתו של חבר יקר. והנה כשהגעתי לחצר ביתו התפלאתי לגלות, ישובים על ספסלי אבן קטנטנים שמעולם לא הבחנתי בהם, קבוצה של בחורים ובחורות.
מלא בנונשלנטיות חלומית ולהוט לפנות לאחת מבנות העם הנבחר בשפת הקודש לאחר זמן ארוך כל כך, פניתי לאחת הבנות בדברים: "אני מרגיש כל כך מנותק מהארץ", אמרתי, "לא מהמישור הפוליטי, פשוט…"
"אתה יודע", אמרה לי הבחורה בחלום בפנים מתריסות, "זה מה זה לא מעניין אותי!"
התעוררתי מבוהל. האכזריות הארצישראלית רודפת אותי לכל מקום, גם למיטתי המרוחקת. אולם מה שורשה של האכזריות הזו? ובמילים אחרות, למה החלום הזה היה מציאותי עד הפרט האחרון שבו?

משבר חריף בין הצדדים

רבות נאמר על הברוטאליות הישראלית הגברית, ובצדק. בין דפי האתר הזה זכורים לי כמובן 'רשמים מרשמים מן המחתרת: מיומנו של שוביניסט ארכיאולוגי', מפרי עטו של מר מיקי יובב הידוע לשמצה (שהיה כידוע היום, לא אחר מאשר אני) ולאחרונה הסיפור 'אהבה בימי כולרה' מאת מר גיורא הוד. שתי מעשיות האלף לילה ולילה הללו סופרו מנקודת מבט של שני אולטרא-שוביניסטים מתוך ראיה ביקורתית של הכוחניות והאלימות הגברית, ועם זאת השתמשו באמצעים, וזאת לא ניתן להכחיש, שנראו לרבות מהקוראות כאלימים וכוחניים בזכות עצמם, כמתבקש מהתרבות הכוחנית שאנחנו חיים בה.
מטאפורה נחמדה במיוחד התפתחה בין הקוראים לבין הקוראות במאמרו של מר הוד. מר הוד, שגיבורו הבדיוני (או לא) ר' טוען שהוא מעמיד מראה שבורה בפניה של הנשיות הישראלית, קיבל מהקוראות את ההאשמה שהוא עצמו אינו מביט במראה שהקוראות מעמידות בפניו על צורות חשיבתו וכתיבתו המפוקפקות. תמונת התקשורת השבורה שהתפתחה בין הכותב והקוראות דימתה למעשה את תמונתה של התקשורת הנשית-גברית הישראלית של השנים האחרונות, בה הגבר פותח בברוטאליות והנשים (במיוחד בחלקו הראשון של הסיפור) משיבות לו בברוטאליות לא פחותה משלהן, כשאחת הקוראות התריעה בגיורא הוד שלא יצפה לקבל תשובה נעימה למראתו השבורה ומילותיו התוקפניות. שני הצדדים ניסו אולי להציג בפני הצד השני מראה של ברוטאליות הצד השני, שני הצדדים נכשלו במבטם, נעלבו, ונכשלו בהכרת הברוטאליות שלהם עצמם.

המודל החדש של האישה הישראלית

אך מהיכן נובעת הברוטאליות הזו של הכותבות הנשיות? כמובן שלא מדובר פה בתופעה אינטרנטית בלבד. הרי מדובר בתופעה שמתחילה ברחוב, בבחורות שמגיבות לכל משפט כאילו מדובר בחילול כבודן וכבוד משפחתן, בחשד בסיסי לכל זכר ונכונות לחשוף במהירות את ציפורני החתולה ולשרוט עד אובדן הכרה. הבחורות הישראליות ידועות בעולם הרחב כיהירות במיוחד, קשות וביקורתיות. הן לא רעות, הן פשוט מפוחדות. הן נוטות לחשוב שמישהו מנסה לצחוק עליהן, לנצל אותן, להתחיל איתן, לבצע בהן פיגוע – מה לא?! להתחיל שיחה ידידותית עם בחורה ישראלית נדמה לפעמים כמשימה כמעט בלתי אפשרית.
ההתחלה, הייתי מהמר, הגיעה כרגיל מהעולם הגברי. מצ'ואים, ערסים ושאר ירקות מפוקפקים מאלה הגדלים בגינה הגברית הקשו את חייה של הבחורה הישראלית. הם אכן צחקו עליה, ניצלו אותה, התחילו איתה, ביצעו בה פיגועים ומה לא?
השנים עוברות, הפרחות באות לעולם, התנועה הפמיניסטית באה איתן. הנשים בכל העולם נקראות לשחרר חרצובות לשונן ולהתנקם בגברים על מיליון שנות דיכוי גברי בשם אלוהי הואגינה. הפמיניזם הגברי (כלומר זה המאופיין בדפוסי מחשבה גבריים) קורא לנשים להתקיף חזרה, והן מפתחות את הגישה. גברת הקסטבל מתעמרת בבעלה חסר הישע והמזדקן, הרופא ביל הקסטבל, ויורדת לחייו; תופעות של הכאות והשפלות גברים הומוריסטיות מתרבות על המסך (מה שכמובן לא היה מתקבל כהומוריסטי כלל וכלל במקרים בהם היה המשפיל והמכה הגבר); נשים אסרטיביות נותנות בסרטים בעיטה בביצים לגברים בוגדניים והדבר מתקבל כתשובה הולמת ואף הומוריסטית לגברים כולם. הנשים קיבלו רישיון מהסוג הגרוע ביותר להרוג. שנות התשעים מגיעות, איליין מכה את ג'ורג' קוסטנזה השמנמוך ומשפילה אותו בפומבי; לוסי לו האסיאתית רומסת את הגברים ב"אלי מקביל" באכזריות של אומן ספוקו יפני; המסך מתמלא בנשים מסרסות וגברים מסורסים. והשיא: חבורת הסופר גיבורות, סופר מסרסות, בעלות עור הפיל וציפורני הלביאה של "סקס והעיר הגדולה". ארבעת החברות העסוקות יומם ולילה בתחבולות וקשרים אנטי גבריים שלא היו מביישים את זקני ציון. היחס לגבר הוא אינסטרומנטלי לחלוטין, מהסוג של השוביניזם הגרוע ביותר שהוצג לנו במהלך השנים. וכל זה נחגג כהמהפכה הפמיניסטית הטלוויזיונית. אבוי לנו! וכאן נכנסות הנשים הישראליות ולוקחות את כל הבליל חסר ההיגיון הזה של אנטי-גבריות ברוטאלית מעורבת עם הומור הוליוודי מעוות ויוצרות ממנו את המודל החדש של האישה הישראלית.
וכמובן שאימוץ זה של תווי חשיבה גבריים אלימים אינו רק אנטי גברי, אלא פועל בראש ובראשונה כנגד הנשים עצמן והיכולת שלהן לתקשר עם בני זוגן ובינן לבין עצמן בפרמטרים כנים ואמיתיים.

שמישהו יפטר מהגישה

כמובן שהמצב מוחמר מיום ליום, מושפע מתופעות פוליטיות וחברתיות שליליות במדינה. להיות נחמד/ה זו כבר כמעט משימה בלתי אפשרית בארצנו הקטנה, בלי קשר למין, גזע או דת.
אני בספק כבד אם המאמר הזה יתחיל את הדיאלוג המקווה בין שני המינים. כולי תקווה שהוא לא יוסיף עוד שמן למדורה הבוערת גם ככה. ואולי בכל זאת זה יגרום לכמה אנשים לחשוב מעט על יחסים בין אדם לסביבתו, כי אם הקצין ר' צדק במשהו, הרי היה זה בקריאתו להפטר מהגישה. ואם צד אחד יפטר מהגישה, לא ייתמסר לטיפוסים מסוגו של ר' חס וחלילה, אלא פשוט יפטר מהגישה, אולי יהיו פחות טיפוסים כאלו. הם בטח לא ייעלמו כולם, אבל פחות גברים, מפוחדים מהנשים הישראליות, יהפכו לבני דמותו של ר', והמלחמה המטופשת הזאת תרגע קצת ותתן לנו את האנרגיות להשקיע במלחמה האמיתית (;