למה לא רק אחד?

בכל פעם שאני מתאהבת, אני מיד מחפשת איך לנהל מערכות יחסים אחרות במקביל. מיוליוס קיסר למדתי את התמרון האסטרטגי העתיק: "הפרד ומשול". כך אני מפרידה ומחלקת את רגשותיי באופן קר ומחושב ומפזרת אותם במוקדי בעירה שונים על מנת שאשיג שליטה מוחלטת על המערכה העקובה מדם, דמעות וזרע שקרויה אהבה. לזכותי יאמר, או שמא לחובתי, שאני לא מוכנה לעשות זאת בסתר או מאחורי גבו של אף אחד, אלא רק בגלוי ולאור היום.
מה זה אומר עלי? לדעתי: א. זה אומר ששטח הפנים של האגו שלי הוא בגודל של מדבר מואהבי ועוד חצי האי סיני. ב. שעם חרדת הנטישה שלי אפשר להאכיל את כל הרעבים באפריקה.

בתיאוריה אני מונוגמית, הכי מונוגמית שאפשר. כשאני מתאהבת, ואלוהים עדי שזה קורה לי הרבה, יש לי נטייה לרצות להתמסר באופן טוטאלי. אני מוכנה להפסיק לעבוד ולזנוח את כל חברי מילדות בדיוק באותה השנייה שבה מכה בי הרגש. אין לי שום בעיה לחתום לאלתר על מסמכי ויתור שיובילו מיידית למסירת כל השטחים הכבושים ושטחים אחרים שבחזקתי.
ובכלל, באופן כללי, תשוקתי הבסיסית היא להתחייב שלא לראות את העולם ממטר, חוץ מאשר את מושא אהבתי הנשגב והשווה, שלו אני משתוקקת להקדיש את כל משאביי, כשרונותיי, מרצי וזמני הפנוי, עד שהמוות יפריד בינינו.
מאחר שהתנהלות שכזאת היא לכל הדעות מקרה קלאסי של התנהגות תחת השפעה של אי שפיות זמנית בעליל, כבר מגיל צעיר ידעתי שעלי למנות מבעוד מועד את הארמייה הרציונאלית שלי על כל יחידות הציניות המיוחדות שבה, ועל המחלקות הסקפטיות והסרקסטיות המבצעיות שלה, על מנת שיסופק גיבוי אחראי ושפוי אשר ימנע בעתיד את המחדלים והשואות שהאמוציות שלי עשויות לזרוע.

הסיבה לצורך העז שלי בכינון שלטון דיקטטורי על האספסוף הרגשי המתלהם שבתוכי היא ההכרה המאוד מוקדמת שלי בנתוני המציאות. ראשית: שלא כמו באגדות או בספרוני הרומן הרומנטי בהוצאת "שלגי" ודומיהם, עדיין לא נולד הגבר שיכול לשאת על כתפיו הרחבות, השזופות והחסונות את העומס של להוות תחליף אולטימטיבי לכל ההיצע, הריגוש והחידוש שיש לעולם להגיש לי, אלא אם כן חיל המודיעין שברשותי התרשל במשימות ההתרעה והדיווח שלו למטה המפקדה הראשי. שנית: מה אני דבילית? שאני אשים את כל הביצים שלי בסל אחד, מה פתאום? ומה אני אעשה אם הן ישברו לי כולן, חס וחלילה? אני אלך לפתוח עץ מיוסר ומעורר רחמים בפורום של 'בננות'? מצטערת מאוד, אני יש לי גאווה!
והגאווה הזאת היא עזר כנגדי במקרים רבים בחיים ואולם לפעמים, אבל רק לפעמים, בא לי ללכת לאיזה וטרינר שייתן לי חיסון נגד הגאווה הזאת, נגד האגו המוגדל הזה ונגד חרדת הנטישה המתישה הזאת אשר הופכים אותי אומנם לבן אדם ידידותי שמתמסר בקלות לכל הכיוונים ולו רק בעבור חיבוק, חיוך, או מילה טובה, אלא שאותה התמסרות היא מין אחיזת עיניים בעירבון מוגבל בהחלט.

באהבה כמו במלחמה – הכל עניין של אסטרטגיה

יש לי קו אדום של רגש וחשיפה אישיים שממנו ופנימה השערים נעולים הרמטית ושמה אני שוחה רק עם עצמי בלבד. לשחות לבד יכולה להיות חוויה מענגת, רק שלעיתים קרובות מדי אני נתקלת במערבולות של הבדידות שכפיתי על עצמי ושם כבר כישורי השחייה שלי לא עומדים לצדי ואני טובעת וטובעת. ואולי זהו מין תהליך שכזה, ממש כמו ביחסים המעורערים של נציב המים עם מפלס הכינרת. בכל פעם שאני מתאהבת מחדש והבצורת של חצי האי סיני ומדבר מואהבי מבצבצת מתוכי, ועולה על פני השטח, יורד המפלס של היובש והפחד שלי מחשיפה בעוד סנטימטר וכך אני יכולה להכריז על קו אדום חדש ומרוחק יותר, שמרחיב את תחומי הגישה והחדירה עבור אהובי התורן אשר מעוניין לשחות במקומות הרטובים של נשמתי. עובדה מעודדת זאת גורמת לי לפנטז באופטימיות על עצמי, סוף סוף פתוחה וחסרת מחסומים רגשיים, בגיל מאה ועשרים, מתגלגלת יד ביד עם בחיר ליבי החדש על כסאות הגלגלים שלנו והקטטר המשותף לעבר השקיעה שבאופק.

ייתכן מאוד שטכניקת הגידור של קו גבול מסביב ללבי ביחד עם הצבת שלטי מתכת צהובים בראש חודי התיל עם הכיתוב: "היזהר אהובי, מוקשים לפניך!" וגם: "אני אוהבת אותך, אבל אני שוכבת עם אחרים", הנם בחזקת שכלול שיטותיהן הקדומות של הנסיכות מן האגדות, אשר היו שולחות את מחזריהן להרוג דרקון או שניים, או להלחם בשדים משורייני קשקשים, בטרם שהן תסכמנה לקבל אותם כבחירי ליבן המיועדים אשר איתם הן יחיו באושר ובעושר עד קץ הימים.

ותמיד גם קיימת האפשרות שכל האבק הפסיכולוגי שפיזרתי בדברי שלמעלה, נובע מראייה סובייקטיבית צרה, חסרת כל ביסוס מדעי ושבעצם ניתן לספק להתנהגות הפוליגמית שלי הסבר ביולוגי פשוט: מתוך הגיון ותכנות מוקדם לגידול וטיפוח צאצאי העתידיים, יש לי נטייה להיות בררנית על פי קודים מובנים של קינון משותף והתמסרות לבן זוג אחד, יחיד ומיוחד. ואולם אז, בעורמה ביולוגית טיפוסית, אני משלבת את השימוש בטקטיקה אבולוציונית אחרת, אשר עיקר תיחכומה מתאפיין בקיום מפגשים מיניים מחוץ ל"בית". הביולוגים מכנים זאת: "אסטרטגיה של זיווגים מעורבים" או: "הזדווגות חוץ זוגית". כך יוצא שגם אני, ממש כמו ארבעים אחוז מתוך שלל מיני הציפורים שמגדלים צאצאים בזוגיות מונוגמית, לא בוחלת באמצעים על מנת לשרת את המטרה הנעלה מכל: להרחיב את מגוון ההזדמנויות ולשפר את הסיכויים ליצור שילובים גנטיים אשר ישביחו את הגזע כולו. ואני בכלל חשבתי שאני לא מעוניינת בצאצאים נוספים. אז אולי מישהו יודע איך מסירים את התוכנות האבולוציוניות עתיקות היומין הללו בשביל שיהיה אפשר כבר לאהוב שלא לשם מניע ביולוגי נסתר אלא לשם אהבת אדם טהורה?