נועה ואמנות הקפצת הקטנוע

רכיבה על אופנוע נחשבה תמיד לעניין גברי משהו. אולי בגלל מבנה האופנוע שמזכיר רכיבה על סוס מימי המערב הפרוע. האופנוע מהיר, פראי והרכיבה עליו היא לעיתים בלתי צפויה. הקטנוע, שהוא אופנוע קטן שמגיע לכל היותר למאה קמ"ש, הפך בעשור האחרון לידידה הטוב של הבחורה הישראלית. יותר ויותר בננות חובקות את ה"כלי" בין רגליהן. מה לעשות? עם עובדות אי אפשר להתווכח. הקטנוע מהיר, זריז, קומפקטי ונוח. במיוחד בעיר צפופה ופקוקה כמו תל-אביב, שסובלת מבעיות חניה חמורות.

אז מה לי ולקטנוע? את הרשיון עשיתי בגיל עשרים ומאז יש לי קטנוע שממנו אני לא נפרדת. את הקטנוע הראשון שלי קניתי מחבר לעבודה, סאן יאנג אלפא, 150 סמ"ק, שנת 92, דגם שהלך לעולמו מזמן. העברתי איתו מספר שנים עד שהתחילו בעיות. ניסיתי לתקנו במוסך אבל שום דבר לא עזר. בנות הצעה ממני, ברגע שהקטנוע מתחיל לעשות בעיות רציניות, אל תנסו לתקנו. או שתמכרו אותו, או שפשוט תזרקו אותו באיזה חור.
הקטנוע השני שקניתי היה סאן יאנג דיוק 150 סמ"ק, ממוסך טרייד אין, למרות שידעתי שהדגם בעייתי. נסעתי עליו כמה שנים עד שגם הוא התחיל לעשות בעיות. לצערי, לא למדתי לקח מהמקרה הקודם וגם ניסיתי לתקנו בכל מיני דרכים. למזלי הקטנוע נגנב, ואז גמלה בליבי המחשבה לקנות קטנוע חדש. את הקטנוע, דרך אגב, מצאו יום אחרי, למרות שלא דיווחתי למשטרה, התקשרו אלי וביקשו שאבוא. הגעתי, ראיתי שהמצב בלתי הפיך, וגם אם המצב הפיך זה יעלה לי הרבה כסף. כמה ילדים עזרו לי לפרק את הארגז ואני השארתי להם את הקטנוע. איזו נשמה אני, הא? בפעם האחרונה שרציתי להחליף את הקטנוע, חלפה בראשי המחשבה לקנות מכונית קטנה, אבל אימי, תיבדל לחיים ארוכים, שכנעה אותי לא לעשות זאת. אתן קולטות? אפילו אימא שלי, שבהתחלה התנגדה לעניין, שכנעה אותי לקנות קטנוע ולא מכונית.

במשך השנים שבהן רכבתי על קטנוע (9 שנים לספירת הקטנוע), גיליתי מספר דברים מעצבנים לגבי הכלי והרכיבה עליו. להלן רשימה חלקית:

1. שליחים
– להם אני קוראת המתאבדים. לא משנה מה יהיה, הם חייבים להיות ראשונים גם במחיר של קיפוח חיים. היזהרי מהם כמו מאש. תני להם לעבור, אל תנסי לעקוף או להתחרות בהם. זה בזבוז זמן ואף סכנת חיים.

2. נהגי מוניות
– תמיד הייתה בי שנאה צרופה כלפי העם הזה שנקרא נהגי מוניות. מעבר לכך שהם מייצגים את הישראלי המכוער והדוחה ביותר שהכרתי אי פעם, הם שונאים אותנו, רוכבות הקטנוע יותר מכל. הם גם שומרים טינה ואם עקפת אותם במקרה אל תתפלאי אם תשמעי צרור קללות וצפצופים שמופנה כלפיך, אם תפגשי בהם ברמזור שאלוהים יעזור לך.

3. אוטובוסים ומשאיות
– האוטובוסים והמשאיות פולטים מאגזוזיהם זרם אויר חם, מהביל ומסריח. מילא בחורף כשקר אפשר להתחמם, זה אפילו נחמד ונעים. אבל בקיץ זה כמו לקפוץ לגיהינום ובחזרה. התרחקי מהם או תעקפי אותם כמה שיותר מהר.

4. מוסכי קטנועים
– ידוע שמוסכניקים הם עם תחמן ושקרן, על אחת כמה וכמה אם בבחורה עסקינן. לי יש מוסכניק קבוע, הרצל שמו. גם אם הוא תיחמן אותי כמה פעמים, גיליתי שיש הבדל בין תרגילים שעושים ללקוח חדש לבין תרגילים שעושים ללקוח קבוע. לקוח חדש תמיד משלם יותר בגלל תמימותו. לכן השתדלי להישאר צמודה לאותו מוסכניק לאורך זמן. זה משתלם! מניסיון!

5. רכיבה בחצאית
– לא מומלץ! הרוח נוטה להעיף את החצאית למעלה ואז בזמן שאת מנסה להחזיק את החצאית בין ברכייך, שזה מחזה מצחיק כשלעצמו, את מאבדת את הריכוז בנסיעה.

אחד הדברים המרגיזים ביותר ברכיבה על קטנוע, במיוחד אם את בחורה, הוא הגבר הישראלי, בדרך כלל ערס בגיל העמידה, שמתקשה לעכל את התופעה. בעיקר נתקלים בתופעה בפקק תנועה, או ברמזור אדום. אז לנהג הישראלי יש הזדמנות לבדוק את ה"סחורה" ולהעיר הערות בהתאם. להלן מבחר פנינים שבהם נתקלתי:

1. "אוח, הלוואי שהייתי הכיסא"
– ביטוי נפוץ שמבטא את שאיפתו הכמוסה ביותר של הגבר הישראלי להריח את ערוותך. ואולי שחררתי איזו נפיחה הרגע? גם אז היית רוצה להיות הכיסא?

2."בואי נתחלף"
– ביטוי נפוץ אף יותר בקרב נהגים התקועים בפקק. באמת בוא נתחלף, סך הכל מה רע? הרכב שלך שווה הרבה יותר משלי, לך יש מיזוג ולי אין. בעצם אולי לא?

3. "אולי תרכיבי אותי?"
– כן בטח.

4. "פתחי, פתחי ת'קסדה, תני חיוך. אה, היא חייכה ראית?"
– עוד ביטוי שמטרתו להוציא אותך משלוותך ולחייך בכל מחיר לעבר גבר שלא היית רוצה בטובתו.

5. "מוכרת? כמה?"
– ואם הייתי מוכרת, היית קונה?

ההבדל בין מכונית לקטנוע הוא שהקטנוע פתוח וחשוף יותר לסביבה. חשיפה זו מהווה סיכון לא רק בזמן תאונה, אלא גם בעת עמידה תמימה ברמזור. הנהג הישראלי יכול לבחון לא רק את פנייך (בעצם קשה לו לבחון את פנייך כשהן מכוסות בקסדה), אלא את כל גופך. ההערות המעצבנות ביותר הן ההערות המופנות כלפי מבנה גופך, הישיבה על הקטנוע לא עושה עמנו חסד. לי יש כרס קטנה, ניסיתי להעלים אותה בדרכים שונות אך ללא הועיל, בסופו של דבר למדתי לחיות אתה בשלום. מסתבר שיש אנשים שלא מסוגלים לקבל את זה. נהג מכוער עם שיניים צהובות, עצר לידי ברמזור וצעק לי: "אם היית מרזה קצת היית פצצה". אם יש איבר בגופך שבורכת בו מעבר לממוצע – שדיים, רגליים או אפילו תחת, אין סיכוי שתעמדי ברמזור בלי לשמוע איזו הערה ארסית המופנית כלפיך. הקיץ האכזרי בארצנו לא מותיר לנו, נהגות הקטנוע, הרבה ברירות, אנחנו מקלפות מעלינו כל שכבה מיותרת, לא על מנת לחרמן אתכם הנהגים, פשוט חם לנו. חברתי נועה בורכה ברגליים שלא נגמרות. כמות הצפצופים וההערות שהיא מקבלת גובלת בטירוף. לא כל הנהגים מעירים הערות, יש כאלה ש"רק" מסתכלים עליך מלמעלה למטה ומחייכים לעצמם. מה שלפעמים הרבה יותר מרתיח מהנהגים שפולטים הערות מפגרות.
אסכם בדבר אחד חיובי שאפשר לומר על הנהג הישראלי. במקרה של תאונה תמיד הוא יעצור לעזור בניגוד לנשים נהגות. הן יכולות עוד לצפצף לך שתקומי כבר מהכביש ותאפשרי להן להמשיך לנסוע. לא אשכח את היום בו החלקתי בירידה מבר אילן לכביש גהה. עצר לי נהג נחמד, עזר לי לקום, נתן לי לשתות מים ואף הסיע אותי הביתה. באמת כל הכבוד. אז יש כאן איזושהי נקודת אור אצל הנהג הישראלי. אולי הוא לא מנומס או אדיב, ואולי הוא לא מסוגל לסתום את הפה וחייב לומר מה הוא חושב על כל דבר, גם אם הוא יודע שזה מעצבן. אבל כשמגיעים לרגע האמת, הוא יודע לצאת מעצמו ולעזור כשצריך. ובזה אי אפשר לזלזל.