ניטשה והדובה הקטנה

אולי זה עניין של גיל וניסיון, אולי זה הציניות שלי – יש לי מינימום חיבה ואפס סבלנות לשרלטנים. לכן הטרנד החדש הזה של להיות ספונטנית ולזרום מעורר בי חשדנות מיידית. לזרום לאן? מה בכלל הקטע הזה עם ספונטניות? איזה יתרון יש לדברים שעושים מתוך דחף על דברים שעושים מתוך היגיון? כשאני מתלבשת כדי לצאת לבית קפה, עם שמלה קצרה ועקבים שני מטר, הדבר האחרון שבא לי אחר כך זה טיול ספונטני לים, ששם אני אוכל לדדות בספונטניות ולקפוא מקור.
באמצע הלילה, כשאני עם טרנינג ובמיטה, אחרי יום של עבודה ולימודים, הדבר האחרון שבא לי זה יציאה ספונטנית לקפה. Spontaneity is overrated, חברים.
כשזה מגיע לסקס, השמיים הם הגבול. אין שטיק עלוב ונדוש שלא נוסה בשם הספונטניות כדי להתדפק על חומות התבונה וההיגיון המפוארות שבניתי לי בעמל רב, ולנסות להפוך "לא" ל-"כן", או אפילו ל-"אולי".

לפני שנתיים נסעתי לטיול ממקום העבודה. יום וחצי של גיבוש דביק ומרגש. לאורך כל הטיול צירפו אלינו מדריך טיולים אחד, לתכלית עלומה כלשהי, מאחר ולא ממש טיילנו לשום מקום. הבחור רק נסע איתנו באוטובוס ופיזר כל מיני משפטים כמו- מימינכם הר, ומשמאלכם נהר.
בלילה היתה לנו מסיבת ריקודים, עמוסה ברקדניות ברזילאיות, הקפצת מבחנות וגימיקים אחרים. וכך, שיכורה מגובשת וחברותית להפליא, יצא לי להכיר את הבחור קצת יותר מקרוב. בהתחלה דיברנו ורקדנו, וכשהוא הציע לי לעשות טיול, כבר הייתי שתויה ועליזה מדי מכדי לפתח חוש ביקורת. לא יותר מדי, מסתבר, שכן הצלחתי להבחין בחושיי המעורפלים בניצנים ראשונים של זיון מוח על פי הספר. הספר הזה היה כנראה להיט היסטרי, כי את השטנץ העלוב הקבוע הזה שהוא זמזם לי באוזן, כבר שמעתי לא פעם ולא פעמים. זה מתחיל מהסברים על הכוכבים, העגלה הגדולה והדובה הקטנה, ככה בשביל האווירה הרומנטית, ומסתיים בציטוט סופרים/משוררים/פילוסופים. פגשתי המון אנשים חכמים בחיים שלי, שקראו המון ספרים, ואין להם את הצורך הזה לצטט מהמקורות כל פעם שהם רוצים להרשים מישהי. לעומת זאת כשבחור מצטט לי את ניטשה, מיד אחרי שהוא מחפש לי את כוכב הצפון כאילו שם נמצא האושר- יש לי יסוד סביר להניח שזה הספר היחיד שהוא קרא. בסיטואציה כזאת, לצטט את ניטשה זה כמו להגיד- אני אולי נראה לך טמבל, אבל הנה תראי מה קראתי. אז אצלי או אצלך?
וכדי שלא יאשימו אותי שאני לא מבחינה בין הגיגים פילוסופיים לפיק אפ ליינס עלובים, מיד אחרי הפאזה האינטלקטואלית הוא עבר להצעות מפורשות להמשך הערב. מיותר לציין שלא ממש נפלתי מהרגליים, וסירבתי. אולי בעדינות, אבל בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
ואז הגיע הנאום. הוא אמר לי שאני צריכה להיות פחות כבדה ויותר ספונטנית, שאני צריכה לקחת את החיים בקלות, שהחיים קצרים וחיים רק פעם אחת, ולכן צריך למצות אותם וליהנות ולזרום, ועוד כל מיני פילוסופיות שקשורות לארעיותם של חיינו בני החלוף.
בעד אותו כסף (או מלל, לצורך העניין) הוא היה יכול לחזור למסיבה ולמצוא מישהי שיכורה יותר, אינטליגנטית פחות, או סתם מישהי שהוא היה מוצא חן בעיניה יותר, אבל במקום זה הוא ניסה לשכנע אותי שמשהו איתי לא בסדר. שאם הייתי יותר זורמת וספונטנית הייתי רוצה לעשות את זה איתו, במקום לשחק לו את הבתולה הקדושה מריה.
לא בתולה ולא מריה, אבל את הסיפור הזה כבר שמעתי כל כך הרבה פעמים, בהבדלי ניואנסים קלים בלבד.
מה שבאמת מעצבן אותי הוא לא העובדה שהתחכום חלף מן העולם בטרם עת, וחבל. מעצבן אותי השימוש המניפולטיבי שעושים בספונטניות כדי לנהל משא ומתן עלוב על דברים שצריכים לבוא באופן טבעי, שלא לומר הדדי.
אם מישהי לא רוצה, כנראה שזה לא נובע מכך שלא נעים לה להזדיין עכשיו עם המצב הביטחוני, והפיגועים, וכל זה. או שהיא עדיין חושבת שאם היא תזדיין בפגישה הראשונה יגידו עליה שהיא נותנת, ולעומת זאת אם היא תחכה לפגישה השנייה או השלישית היא תזכה להכשר של הרבנות.
כבר הבנו שכשבחורה אומרת לא היא מתכוונת לא. עכשיו רק נשאר להסביר לה למה ולתהות על אישיותה הבעייתית והמרובעת?
לא זה לא. לא בשם הספונטניות ולא בשביל נקודות בפיוריטי טסט.

מה זה "ספונטני וזורם"? "קחי את החיים בקלות"? מה זה אם לא להגיד- עזבי אותך, בא לך, לא בא לך, מרגישה מספיק נוח, לא מרגישה מספיק נוח, בואי נעשה מה שבא לי עכשיו.
איך בכלל הצליח המשפט "תהיי ספונטנית" לשנות את משמעותו ולהפוך בשיח שבין המינים בעצם לתחליף זול למשפט "אולי בכל זאת"?
להיות ספונטני פירושו לפעול מתוך מניעים פנימיים ודחיפה עצמית ולא מתוך גורמים חיצוניים (אבן שושן, עמ' 932). ואם כך הדבר, הרי שהסירוב הראשוני שלי, מכל סיבה שלא היה, היה הדבר הכי ספונטני שיש, וכל מה שבא אחריו, היה במקרה הטוב סתם סחטנות רגשית מטופשת.