סוף עידן התמימות

שבע-עשרה מתוק

את ספרה "שלום לך, עצבות" כתבה הסופרת הצרפתייה, פרנסואז סגאן, כאשר הייתה בת שבע עשרה שנים בלבד. היה זה רומן ביכוריה, אשר יצא לאור בשנת 1954, והסעיר את קהל הקוראים בצרפת ובעולם המערבי כולו. הספר תויג מיד כשערורייתי וכפורץ גבולות יחסית לזמנו, אך יחד עם זאת, ואולי בגלל זאת, הפך בתורו לאחד מרבי המכר של התקופה.
במרכז ספרה של סגאן עומדת הגיבורה ססיל, נערה בת שבע עשרה, אשר גדלה ובגרה במנזר. מזה שנתיים היא חיה עם אביה ההולל ועם מאהבותיו המתחלפות בפריז. בניגוד לציפיות, ססיל אינה מואסת בחיים הבלתי שיגרתים שלה עם אביה. היא מאמצת את דפוס חייו, ובהשפעתו אף גוזרת תיאוריות משלה על אודות נשים ורגשי אהבה. לחופשת הקיץ שהם מבלים בווילה שכורה בריביירה הצרפתית, מצטרפת אליהם בחורה צעירה, אֶלְזָה, כיבושו הנוכחי של האב. שלוות חייהם של האב ובתו עתידה להיות מופרת, כאשר אל הווילה מגיעה אישה נוספת, אַן. אן היא אשת קריירה המקרינה תחכום, אלגנטיות ויופי המהול באיפוק. בקסמיה הנשיים היא מצליחה לכבוש את האב ואת בתו גם יחד. אך עד מהרה, ססיל מבינה כי עם שחזור המבנה המשפחתי ואימוץ השקפותיה של אן בכל התחומים, חייה הקלילים, וחסרי הדאגות עם אביה נידונו לעבור מן העולם.

ערוץ החיים הטובים הצרפתי

בין לבין תיאורי הים הכחול השוצף, רחש הגלים, השמש היוקדת וסירות המפרשים, מכניסה אותנו סגאן אל עולמה של ססיל. היא פותחת בפנינו צוהר אל תוך נבכי ליבה של הנערה המתבגרת הזו, כאילו היינו קוראים את יומנה. הגיבורה ססיל, ספק בת דמותה של סגאן עצמה, לכל אורך הדרך אוחזת במושכות העלילה. סגאן מעניקה לה כוח רב בתומתה ובדמותה הנערית, אשר ברצותה מקדמת את העלילה וברצותה תוקעת מקלות בגלגליה.
מעניינת, חידתית ומטרידה כאחת, בסיפור זה, היא גם דמותו של האב. זאת מפני שדווקא האב, אשר אמור לעמוד בבסיסה של המשפחה ולתת את הטון, מתגלה כאן כמי שמטיף לבתו על חשיבות האהבה החופשית והפורקן המוחלט של התאוות. כאשר נוצר המשולש הרומנטי בין האב, אלזה ואן, ססיל מבינה שעלולה להיווצר כאן תסבוכת ואף מעידה כי: "כל מרכיבי הדרמה כבר התקבצו להם יחד: גבר פתיין, בחורה קלת דעת ואישה בשלה דעתנית." (עמוד 34).
ככל שעוברים ימי הקיץ, המשולש הרומנטי, אשר במקורו היה צמד (ססיל ואביה) הופך למרובע ואף למחומש. זאת עם הופעתו של סִירִיל, מושא אהבתה של ססיל הצעירה. סיריל הוא סטודנט בחופשה מן הלימודים, אשר מתאהב לחלוטין בססיל. אך ססיל שאינה סובלת את השיוך הזוגי או את מסגרת החיים הבורגניים, מעדיפה לתת לו להמשיך לחלום, בעוד היא נעה ללא הרף בין דחפים מנוגדים.
מצד אחד, רצונה הגובר של ססיל, לדבוק ב"חיים הטובים": לרקוד בנשפים, ללבוש שמלות מפוארות ולנהל שיחות אל תוך הלילה עם גברים מבוגרים, עשירים וקולניים. ומצד שני, ההרגשה המקננת בה כי חיים כאלו הם ביטוי אגואיסטי וילדותי של אהבה עצמית. של מי שמבדיל את עצמו מחברת בני אדם או כמי שמתנהג עימם כאילו היה, בהכרח, טוב יותר מהם. נוסף על כן, היא חוששת כי חיים שכאלה נועדו למי שנעדר כל שיקול מוסרי או חברתי, ובכך למעשה, מסרבת להכיר בסדקים ההולכים ומתרחבים באישיותה.

ההצגה חייבת להימשך

הסכסוכים, הריבים והמרירות המשפחתית, אשר בדרך כלל מוסתרים מעין הציבור, מוצגים לראווה של ממש בספרה של סגאן. האמירות שלה הן נועזות, מוקצנות, פורצות מחסומים ומסרבות, פעם אחר פעם, להיכנע לתבנית הסיפור הקלאסית. ניתן רק לשער כי הזעזוע והטלטול שיצר הטקסט הזה, על רקע תפיסת העולם השמרנית של שנות ה-50', הם אשר שבו את לבותיהם של המוני קוראים ברחבי העולם.
המאבק העיקש אשר נבנה לאורך הסיפור, בין שתי השקפות העולם המנוגדות, מתייחס בדיוק לשינוי המחשבתי שהתרחש בתקופתה של סגאן. במקרה זה, האם החורגת, אשר "חורגת" גם מתפקידה הספרותי המסורתי, מתגלה כנציגת ערכי המוסר, המציאות והסדר. לעומתה ניצבים האב ובתו, המייצגים את חיי הנהנתנות, מרד הנעורים והתשוקות.
כאשר ססיל מרחיקה לכת וטוענת כי אביה בוגד בה כאשר הוא מחליט להינשא לאן: "אתה כבר לא אוהב אותי כמו פעם, אתה בוגד בי." (עמוד 59), ברור כי סגאן מציגה בפנינו מערכת יחסים שאינה בדיוק תקנית. אם כן, מדוע היא עושה זאת? משום שהיא מעוניינת לצייר בפנינו עולם משוחרר מן העכבות המוסריות, בדרך קיצונית, שהיא חושבת אותה לנכונה. עולם שבו היא מתירה לדמויותיה לשחק בפניה, חופשיות ומאושרות, ולרדוף אחרי מה שהן חושבות שהן רוצות.

סה טו

הספר מוגש כעת בתרגום חדש לעברית, בהוצאת הספרים "אחוזת בית". התרגום מצרפתית הוא מובן ונהיר, ועצם החוויה לקרוא את סגאן בעברית היא כדאית ומומלצת. נוסף על כך, המהדורה החדשה גם כוללת אחרית דבר מאת נורית גרץ ושלומציון קינן. הן מנסות לפענח את סוד קסמו של הרומן, על רקע המהפכות התרבותיות והחברתיות שהתחוללו בתקופתה של הסופרת. מסקנתן היא כי הספר מוצלח דווקא מפני שאינו מתעניין בייצור מהפכות, או בכתיבה בסגנון חדשני. כוחו של הרומן הוא דווקא בחוסר היומרות, וביכולתו לשלב מתכונות ספרותיות מוכרות באופן כה סוחף, אשר אינו מרפה לרגע מקוראיו.
העין מדלגת בין שורה לשורה, המשפטים מתחברים באופן הגיוני, העלילה ברורה והדמויות מעניינות. הספר, כמו גיבוריו הראשיים, אינו מאמין במחויבות מסוג כלשהי, וגם לא, כך נראה, במחויבות ז'אנרית, ומסרב להתאים עצמו לקטגוריה ספציפית. האם זו מלודרמה סוחפת? סיפור אגדה? אמירה תקופתית ביקורתית? סיפור התבגרות על השלמה עצמית וקבלה? הספר הוא כל זאת ועוד. מה שחשוב, בסופו של דבר, זה ליהנות מהעולם אליו מכניסה אותנו סגאן, ולעקוב, באמת ובתמים אחר הניסיון שלה לייצר סיפור טוב, סיפור פשוט.

‏‎|"שלום לך, עצבות" מאת פרנסואז סגאן, מצרפתית: דורי מנור, אחרית דבר: שלומציון קינן ונורית גרץ, אחוזת בית הוצאה לאור, 2009 (תוספת הערות ביוגרפיות אודות פרנסואז סגאן).|

1 תגובות

  1. אביתר

    אבוי! סוף עידן התמימות, ותחילתה של עידן הנאיביות.

    לא לטעות! יש שוני עצום בין התמימות לנאיביות. תמימות זה יום נאיביות זה לילה. ובמקום אחר תמימות זה זה האור ונאיביות זה האפלה.
    ובמקום אחר תמימות זה הזוהר, הוד, תפארת, והדר הנעלה שבנעלה.
    הנאיביות זה השלילי שבשלילי, הגועל והצחנה. הנמוך שבנמוך.

    התבוננו היטב מסביב ראו ושמעו. לטמון את הראש בחול זה הנאיביות, השנינות והפיקחות תמיד מלווים אותה.

    התמימות לעולם עומדת לבדה ללא מלווים בזוהרה.

    דוד המלך אמר: "אני תמים עם יהוה"  

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *