פובולה פובולה

חורף 2002.

מאז כיתה ג' אני שונאת את פורים. תמיד כשפורים גשום כל כך, אני נזכרת בחורף ההוא. גם השנה זה יהיה כך. אני כאן. רועי שלי נסע. ניו יורק. כבר ארבעה חודשים.

חורף 1988.

על המיטה מונחת התחפושת שלי למחר. שכמיה אדומה מבריקה שאבא שלי הביא מאמריקה. סוודר לבן. מכנסי ג'ינס. מגפיים אדומים. "השנה," אמרה אמא, "תתחפשי לכבאי." בשנה שעברה התחפשתי לבלרינה. לבשתי בגד גוף כחול וחצאית טול בהירה. על הצווארון הדבקנו כוכבים זוהרים ואימא פיזרה אבקת נוצצים על השיער האסוף ועל הלחיים. את העיניים צבעה אימא באיפור תכול. עצמתי אותן חזק חזק כדי שלא יכנס לי חומר לעיניים. בסוף מרחתי בעצמי את השפתון האדום הישן ואימא עשתה לי מעט תיקונים. רציתי ללבוש את נעלי הבלט הוורודות שלי. אימא אמרה שאי אפשר ללבוש נעליים כל כך דקות בגשם ושאני אלבש נעלי התעמלות או מגפיים, אבל בשום אופן לא נעלי בלט. הייתי צריכה גם ללבוש את המעיל הירוק העבה שקלקל את התחפושת לגמרי. ברגע שהגעתי לבית-הספר, הורדתי אותו והנחתי אותו על הכסא עד סוף היום ובכלל לא היה לי קר. אולי קצת. "השנה," אמרה אימא, "תתחפשי לכבאי." כבאי. זו תחפושת מקורית. ואם תהיה תחרות אולי אפילו אצליח לזכות בפרס. אני לא כל כך אוהבת את פורים. אני תמיד פוחדת שאני לא אקבל משלוח מנות. הלוואי והשנה יעשו הגרלה. סבא בא במיוחד לצלם אותנו מחופשים. הוא עזר לי להכין את המשלוח. יחד לקחנו צלחת קרטון עגולה והעמסנו עליה ממתקים. בסוף הוסיף סבא אוזני המן שאפתה סבתא ועטפנו את הכל בצלופן אדום קשור היטב. כתבתי על פתק "חג פורים שמח" וציירתי פנים של ליצן. מחייכות. מחויכת ונרגשת קמתי בבוקר. לבשתי את התחפושת החדשה וביקשתי מאימא שתאפר אותי קצת, אפילו שזה לא ממש קשור לתחפושת.
"לכי, פובולה פובולה," אומר לי סבא. ביטוי מצחיק יש לסבא שלי, במקום לומר לי ללכת לאט ובזהירות. "פובולה פובולה". יצאתי לבית-הספר, אוחזת חזק את משלוח המנות ועטופה במעיל המבריק. בדרך ניתרתי בחדווה צווחנית ועולצת לתוך השלוליות העכורות. אני מגיעה לבית-הספר. כולם מחופשים. אווירת חג. מנסה ללכוד את תשומת לבו של איתן. הוא מחופש לנינג'ה. המורה רבקה מכריזה על חלוקת משלוחי מנות.
"למה לא התחפשת, מיקה?" שואלת אותי המורה רחל, "פורים היום. מי שלא מחופש לא יכול להשתתף בתחרות הגדולה וחבל." אני מרגישה איך כולם מסתכלים בי. אני מסמיקה. אני שונאת להסמיק. זה כל כך בלתי נשלט. "היא מסמיקה," מלחששת מישהי, מה שגורם לי להאדים עוד ועוד. "התחפשתי לכבאי," אני לוחשת בקול סדוק. כולם צוחקים. אני מרגישה גוש מעליב עולה ומאיים להתפרץ, העיניים כבר מוצפות. אני מצביעה ביד רפה ומבקשת להתפנות. בשניה שאני יוצאת מהכיתה הדמעות מתפרצות. הגשם הפורימי מתערבב עם האיפור, ריח של אקדחי פיקות מתפשט מסביב. אני מכניסה אסימון לתא הטלפון, מתלבטת אם להתקשר לאימא שתבוא לקחת אותי.

חורף 2002.

הן משדלות אותי לבוא איתן למסיבה. אני שולפת את עצמי מהמיטה. מידי פעם כשיש מזג אוויר כזה אני נתקפת געגוע מצמית, מכוות אש שתופסת אותי טוב טוב בבטן. עצבות גדולה ועייפה משתלטת עליי. אני מתלבשת. בגדים שחורים. מפזרת המון אבקה נוצצת סביב העיניים. מתעטפת בצעיף אדום גדול ורך. מתאפרת. מפזרת את השיער. מנסה להתקשר לרועי. תירוץ טוב לדעתי. חג פורים שמח. אין תשובה. אנחנו מגיעות. אני נכנסת לשירותים, מביטה במראה. העיניים שלי נפוחות מחוסר שינה. אני מרגישה קצת חיוורת, בודקת שהפלאפון דולק. מוזיקה סואנת בפנים. אנשים מבוגרים עטויי מסיכות. סוריאליזם בגרוש. אני מרגישה סחרחורת. יוצאת החוצה לשאוף אוויר. סיגריה. מחליטה לחזור הביתה. נכנסת לאוטו. מדליקה את הרדיו. שיריים היתוליים, מערכונים של הגשש. גשם. אני שונאת את המילה היתולי. זה אף פעם לא ממש משעשע. הפלאפון מצלצל. אני משתיקה את המוזיקה ועונה.
"פורים שמח, בובונת." רועי. עם הקול החם והביתי שלו. המוכר. "רועי!" אני נשנקת. יוצא לי קול קצת גבוה וצרוד, מהול בדמעות של ילדה קטנה שמדברת עם ההורים שבחו"ל. אני עוצרת את האוטו בשוליים. "רועיקי, התגעגעתי נורא," המון מחשבות מרצדות לי עכשיו בראש. מה יהיה איתנו. למה לא דיברנו כבר חודש ושבוע. איך אני משתחררת מהאיש הזה שלא נותן לי מנוח, שהשתלט על כל פיסה נורמלית שעוד נותרה לי בנשמה. כמה מורכבים היינו. כמה קרובים אנחנו. כאילו מישהו שם למעלה ניער אותנו טוב טוב. הביא ערבוב רציני לצנצנת הפרטית שלנו. מאז שהוא עזב, אני מרגישה כאילו מקצב הנשימה שלי השתנה. ערפל גדול ולא מוכר. "אתה שומע אותי טוב?" אני מנסה, בקול חנוק. "כן, אני כאן." אני שותקת. מצליחה להזות אפילו ברגעים כאלו. "את איתי, מיקה? אני כאן."
כאן. הוא כאן. רועי שלי. "מה זאת אומרת אתה כאן?" "בדרך אליך, הן אמרו שאת בכביש החוף איפשהו, לא?" "רועיקי…" "מה?" "סע פובולה פובולה , טוב?"
בכי גדול מציף את העיניים הנוצצות שלי. אבקת נוצצים ילדותית נמרחת על לחיים אדומות מקור ודמעות. גשם פורימי נמהל בתנועה הזורמת. פורים שמח. חיבוק. סוף סוף חיבוק.