פורנו מחאה?

הסרטון הפורנוגרפי של ויקי קנפו נחת בתיבת המייל שלי. כשהצטלמה לסרטון הודיעה קנפו שזוהי דרך הביטוי והחשיפה היחידה שנותרה לה על מנת להעביר את המסר שלה. על פניה, בהצהרה הזו היו כמה וכמה דברים מתקבלים על דעתי, שהותירו אותי מהורהרת לגבי עמדותיי ותחושותיי בעניין. הלא היא וחברותיה למאבק אכן הוקטנו והושתקו, וכשהן לא זכו להתעלמות, הן זכו לחיבוק ממסדי חונק, שהתגלה כהחלפת טכניקת השתקה אחת באחרת ותו-לא. ואם התרבות שלנו מודדת נשים קודם כל לפי גופן, אז מדוע לא להשתמש בנכס הגוף הנשי ומיניותו בשביל להעביר מסר חשוב שהושתק כאשר הדיבור היה מהצוואר ומעלה?

מלבד זאת, המדינה עצמה (בדמות הביטוח הלאומי המשלם לאימהות חד-הוריות) מתייחסת למיניותן כשאלת-השאלות הגורלית. בביקורות חודרניות ומשפילות כגון ביקורי פתע ובדיקה בתחתונים ממש (סל הכביסה, מברשות השיניים), אם נמצא ולו רמז ליחסים זוגיים שהאם החד-הורית מקיימת, זכאותה תיפסק באחת. על המדינה כמובן לבדוק זכאותם של מבוטחים, ויש רמאויות, אבל כזו להיטות וחריצות לחפש בציצ(יות) של זכאי ביטוח לאומי אין כלפי זכאים בקטגוריות אחרות: נכי עבודה, מובטלים, וכו'.
אז אולי באמת יש סיכוי למדיום הזה של התצלום בעירום? האם לסרט כזה יש פוטנציאל חתרני להתריס, ולשמש מעין הוכחה מי הבוס על מיניותה של קנפו ועל גופה; לא ביטוח לאומי, לא מדינת ישראל, אלא אך ורק היא והמסר שלה?

לפני שאפרט את הרגשתי כצופה, הערה על עצם המעשה של הצפייה בסרטון. בשורת הנושא באי-מייל שהגיע אלי היה כתוב רק "ויקי קנפו". לא ידעתי מה הולך להיות בקובץ המצורף בטרם פתחתי אותו. אין ספק שהיתה בכך הדחקה רצינית. לפני שפתחתי את הקובץ, היתה צריכה לחדור להכרתי ההבנה שמה שהולך לצוץ על המסך הוא הסרטון המתוקשר (הייתי צריכה לדעת שהמסר היחיד של קנפו שהיה מועבר ברשת בתפוצת נאט"ו כה יסודית הוא צילומי עירום). אבל משנפתח הקובץ, בבחירה שלי להישאר מול המסך היתה לא רק מציצנות. גם זו היתה שם במידת-מה, כנראה, ואני אומרת את זה לא בגאווה גדולה. אבל בעיקר היה שם הרצון לברר לעצמי את שאלת הסיכוי של המסר של קנפו לעבור במדיום של צילום פורנוגרפי, כפי שקיוותה.

האם כך קורה? האם הסרטון מצליח להעביר את המחאה שעומדת מאחוריו? אחת הכתובות על גופה של קנפו בסרט היא "הממסד דפק אותי". לא צריך להיות מבקרת קולנוע מקצועית בשביל לקבוע, אם להתנסח בישירות, מי דופק פה את מי. לא ויקי את משרד האוצר, זה בטוח. המצלמה בסרטון, ודרכה אנחנו, בוחנת ומעריכה את קנפו ביסודיות: את התחת שלה (כן, תחת ולא ישבן), את כל האיברים המוצנעים מלפנים ומאחור, והיא עושה את זה בתנועות של התקרבות והתרחקות, עלייה וירידה איטית מעלה ומטה לאורך גופה. קנפו עומדת שם, שעונה על גרוטאה בשדה נטוש, והמצלמה, ושוב סליחה על הישירות, דופקת את המצולמת מאחור ואחר כך מלפנים. הכתובות שעל גופה ("המאבק חי", "המאבק על גופתי") הופכות לא רק שוליות, אלא נגועות באירוניה עצובה לאור העובדה שהמדינה, הפעם כל המדינה, דופקת אותה דרך עיני המצלמה.

אין לי עניין להוכיח את קנפו באיזו התנשאות צדקנית של פמיניסטית שאמורה לכאורה לשנוא סקס או ייצוגים שלו. השאלה שלי לעצמי כששמעתי על הסרט היתה שאלה כנה; האם יש לפרוייקט כזה סיכוי לעבוד? בתום הצפייה נותרתי עם תחושת חמיצות ותסכול. את המסקנות שלי מן הצפייה אני כותבת כאן בצער על עוד נתיב מוחמץ (מאוד, וכנראה מוחמץ מראש) במאבק בעל מטרות חברתיות כה חשובות וצודקות.

ישנה גם העובדה שמה שהופץ בתפוצה גדולה במייל הוא רק קטעי העירום. כשחיפשתי עוד אינפורמציה על הסרט ברשת, קראתי כי בחלקים אחרים שלו מספרת קנפו את סיפור חייה ואתגריה. מה שנשאר מזה והופץ כאייטם הלוהט היה, כמובן, רק חלקי העירום. הרבה טקסט מפיה של כנפו לא היה שם. עוד עולה ממה שקראתי ברשת שכסף משמעותי היא כנראה לא תראה מהסרט הזה. תקנו אותי אם אני טועה. מההיכרות שלי עם האופן שבו מנוצלות בדרך כלל כוכבות פורנו, ועם אחריתן העצובה, אני לא טועה.

אפשר שהאלמנט החתרני היחיד (והחשוב כשלעצמו) בסרט הזה הוא הגוף האמיתי כל כך של קנפו. גוף אשה שנראה בגילו הכרונולוגי, גוף שילד, שהניק, שעבד, שחי חיי-מעשה. לא גוף סיליקון, ניתוחים ומכוני כושר שהורגלנו לחשוב שהוא האפשרות היחידה לגוף נשי נחשק. זה כנראה איננו אפקט מודע או מכוון של הסרט. ובכל זאת, אולי איזושהי נחמה.