האלמנה סוהא בלוק שבעה הולם יוצאת נגד דיקטטורת המשקל במזרח התיכון וסוגרת על הדרך חשבון עם קוקו שאנל

שבעה שיק

נשים ערביות ושמלות שחורות קטנות

אחרי שקברנו את הראיס שלי בקבר נייד, חשבתי על לוק שבעה הולם. אחרי הכל, מזמן לא היו לי כל כך הרבה פוטואפורטיויניטיז, ועוד בשחור. חברותיי שלבשו שחור ועמדו בצמתים נראו תמיד יותר כמו פרוצות-על עם וולה -וו קושה- אבק- מואה סה – סואר בעיניים, בטח הרבה יותר מ"נשים בשחור" ושאר תעלולי דראג לוחמניים של מזרח תיכון ישן ומשעמם המוות. אין מה לעשות, החיים הם הפס שמנת שאנחנו שותות איתו את המכה-מקאיטו הכפול שלנו. נכון שאני וערפאתי וזה כבר לא סיפור,אבל מאז שהוא לא סלט הבית שלי, קשה לי בכלל לחשוב על המושג "בית" במשהו שהוא מעבר לקיום סלולרי. אני טובה בהתעמלות מכשירים, אולי, אבל לא בניתוק מכשירים.
עשו אותי מפלצת, כאילו אני המצאתי את העובדה שאדם ללא גופו הוא עדיין בנאדם. הרי חצי מהעולם ואישתו (בתנאי שיש לה חדר משלה ופי.סי משלה) עושים אהבה בלי גוף, באינטרנט, אהבה של מגה-בייטים. מי אתם שתגידו לי מתי גוף של אדם הוא רלוונטי לקיומו הריבוני, ומתי לתת לו ללכת?
אז איפה היינו? נשים בשחור. שחור זה יפה, זה סקסי. נדמה לי שזה השיעור הראשון שאתן ליתומה שלי אחרי שיגמר האבל ושתינו נוכל להתחיל לצאת עם גברים. מה כבר הילדה שלי יודעת על שחור. היא יודעת רק על שחור פלשתיני. שחור של רמאדן. שחור של נכבה. שחור של אבל. והגיע הזמן שהילדה הזו תפנים קצת שחור של קולולולו ושל שמחה. אחרי הכל, זהווה שלי היא כמו אמא, האמת נמצאית בשורשים השחורים, אבל מי מסתכל על השורשים כשאת יכולה להיות בלונדינית ועשירה.
נו, אמרה קוקו שאנל שכל אישה צריכה שמלה שחורה קטנה. כשהיא אמרה את זה היא חשבה בעיקר על השמלה, אבל לא על האישה שצריכה להשתחל לתוכה. אישה גדולה כמוני צריכה שמלה גדולה. אצלי זה קרואסונים ופרמזאן ולא עדר עיזים מהרי יהודה, אבל גדול זה גדול. גבר גבר ישלם עבורי בהרבה מאוד גמלים ואתונות. וזה אולי אחד הדברים היחידים שנעימים בלהיות אישה ערביה גאה. אפשר לאכול בהנאה ולדעת שהצמיגים על גופך יתרגמו את ערכך לזהב טהור, לבארות נפט, ולצי של אוהלים עם תשעה כיווני אוויר. בנות, רק על זה הייתי ממליצה לכן להתאסלם. באיסלם אין הפרעות אכילה. כמעט. מצד שני, קוקו שאנל לא שמעה על נשים בגודל אוהל שמזמינות לבנים מיוחדים. כמו שהיא לא שמעה על אוהלים, ואם כן, היא ראתה אותם בסרטים של לורנס איש ערב ושל ולנטינו. כמה ימים בגלבייה היו מוציאות ממנה ליין חדש, "כל אישה צריכה שמלת אוהל גדולה בצבעי מדבר". אפשר לעשות עם זה המון דברים, עם צבעי המזרח התיכון החדש שלנו. אבל ממני לא מצפים להרבה מעוף. גם ככה מספיק גבות התרוממו בגללי, ולכן בתקופת המספד עליי לספק את הסחורה הישנה של המוקטעה-שיק, כלומר, גלימה שתפורה מבד של אוהל, עם ריצ'רץ שנפתח ומתוכו תמיד אפשר לשלוף טאבון בשביל פיתות ואיזו דרבוקה וסיפורים קשים על ברית מילה לבנות. בסורבון קראו לזה "אקזוטיקה של הגזע". זה משהו שרואים אצלכם בעיקר בפרסומות לחומוס של צבר. ערבים זה חומוס וסולחה ואיזו דבקה מקומית שהולכת עם צנוברים. והאישה, חס וחלילה אם יש עליה שמלה שחורה קטנה, היא חייבת להעמיק את מוט האוהל ולהתנהג כאילו זה עתה נתנו לה שורה ב"שיר אהבה בדואי" לצד קלפטר או ברוזה. יום בא ויום הולך, ואת נשארת פלשתינית שכמותך.

להתנער מהדיקטטורה של המשקל

חוץ מזה, כבר ראיתי את כושר החריזה של העיתונות שלכם, "סוהא ערפאת איז האפי אנד פאט". הכל על המשקל. אתם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שתופרת לנשים חליפות צרות שאי אפשר להשתחל לתוכן. מזרח תיכון חדש צריך להתנער מהדיקטטורה של המשקל. אי אפשר להיפטר מהכיבוש לפני שנפטרים קודם כל מהסרט מדידת מתניים שהולך איתנו לכל מקום מהרגע שאנחנו יוצאים מעבר לקו הירוק, שהוא קו הגבול של גיזרת הלוחמה האמיתית של האישה המערבית. אתם רוצים להבעיר צמיגים? קודם כל תבדקו מה אתם עושים לנשים שמעזות לגדל צמיג יפה, ישר שולחים אותן למגישת חדשות בלונדינית, שההישג הכי עיתונאי שלה הוא לבדוק למה טעים יותר לאכול פרוסה עם שוקולד מאשר עם קוטג' אפס אחוז בטעם חצי אחוז, בשביל זה עשינו נשים לוחמות עם כריות בכתפיים? שההישג הכי עיתונאי שלהן יהיה להישקל? בשביל זה עברנו לערוץ עשר? הרי אפילו התחזית היא הישג עיתונאי יותר מזה של להיכנס לג'ינס מתקופת התיכון. אז נכון, להיות אישה פלשתינאית זה לא קל, בואו נגיד, שבשיר אהבה בדואי שרה יעל לוי מילים של יונתן גפן "וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל היא על היריעות והחוטים בצבעים מילים רקמה" אבל מצד שני, בתור אוהדת גדולה של זמר עברי, שמתן לב בוודאי שאותו יונתן גפן ואותה יעל לוי ב"בלדה לנאיבית" מתעסקים באישה שהיא כנראה לגמרי מערבית, וגם היא, מה עושה? רוקמת ומחכה לגבר. "יושבת ליד התנור ורושמת צלבים וקוים לחולצה של הילד, הגבר שלך מי יודע היכן הוא, שותה ובורח כמו אליהו…יום בא ויום הולך, ואת נשארת נאיבית שכמותך". אז מה התקדמנו כאן? אותה ריקמה, בעיקרון. והגבר, על סוס או על חמוריקו או על מיניבוס של העיריה, הגבר המזרח תיכוני החדש, מי יודע היכן הוא, שותה ובורח כמו אליהו.

ולפני השלושים

ואני, לפחות אני יודעת היכן הגבר שלי. לא יודעת איפה יהיה מחר, ככה זה שהקבר נייד, הוא נשאר ככה קול קורא לנדוד לנדוד גם כשהוא לגמרי מת, אבל אני לפחות ידעתי איפה הוא, ואני ידעתי ללחוץ לו על הכפתורים הנכונים, וקיבלתי קוד של כספומט, שיבטיח לי ולזהבה פואה גרא ווולוו קושה אבק מוא כל החיים. אז נכון שבכל מה שקשור בניתוק מכשירים, אני די על הפנים. אבל שילעיזו, מה איכפת לי. אבל זה באנו לדבר על קשר, ואני עוד לא כל כך בנויה לקשר, למרות ששחור זה הצבע של הבליינד דייטס הכי מוצלחים שיש, ובכלל, הרעלה היא הדבר הכי חכם שהמציאו לפגישה עיוורת, זה פרט הכרחי. אבל דקה לפני שאני מדברת על הרעלגזם (אורזגמה מרעלות, בפרפרזה על השוגזם של קארי ברדשוו), אני חייבת לחזור לכווץ את האף הסקסי שלי לכדי משהו שדומה לבכי. נדבר כשאהיה רשמית אלמנה נחשקת, ואז אני מפתיחה להביא לכם דברים שלידם אפילו ג'קי אונסיס והגברת קורטני לאב ייראו כמו משחק מחשב.
שלכן
באהבה
סוהא, מתגעגעת לסוהו.


התובנה השבועית:
עוד מעט מסתיימים השידורים החוזרים של "סקס והעיר הגדולה" ומאז שברנדה נעלמה מ"עמוק באדמה" והחולפה על-ידי המדונה של תפרחות החיתולים וקיש הקישואים הזו, אין לנו אף אחת ממש סקסית תוצרת חוץ להאחז בה. בצר לנו נאחז באם כל המאחזים, אודטה, שכל נענוע כתף שלה הוא מופת של שמחת חיים עסיסית ומבורכת. איפה היא היתה כשהיינו נערות מים חיוורות, מדממות, ובעיקר, רעבות? אודטה, המדונה העוגבת על הלחמניות ויודעת לצבוט את החיים במקומות הנכונים: אוהבים אותך המון, את שקולה לאלף נשים בהרמון, ואל תתני לאף אחד לשפוך עלייך שירי ארס. זו בחורה ששווה עשרים ושניים מיליון דולר לעונה. איפה מוחמד רשיד שיקנה אותה בשביל אל ג'זירה?

תגובות

  1. לא ברור
    על מה את מקוננת? שבעה? או בעיית משקל?
    anyway, לא ממש קראתי עד הסוף
    אבל, אם את מתאוננת על בעיית משקל – תעשי דיאטה ו..צאי מזה
    (עודף משקל כבר לא בעייה בתפיסה הסוציאלית כי אם בעייה בריאותית.. עברנו את זה..)

    • נאיבית

      זה בכלל לא זה, זה סתם ניסיון לבדוק למה מכל הנשים המזרחיות יש ציפיה שיהיו שמנות ויתהנגו כמו נניח באמת באיזה פרסומת לשוארמה.
      אם ראיתם את הפרסומת לשוארמה של שימי תבורי תראו ששום דבר לא התשתנה בקטע של ציפיה מהמזרחי להיות מזרחי וגורמטאי. וככה לדעתי מה פתאום שסוהא עראפת תחיה בצרפת ותהנה ממנעמים של חיים מערביים? לכי לך לבשל גדיים ופיתות, וזהו. כאילו, משהו ביחס אליה מקומם נורא. אם את ערבייה, לכי עם הגבר שלך עד סוף העולם ואל תעזי לחשוב על עצמך ועל חיים ועל אושר ובטח שלא על עושר. שימו לב שהאישה שמדברת על כסף תמיד תמיד נתפסת ככלבה. וזה מה שעשו לסוהא. וזה נורא בעיני, והעיתונות הישראלית עם הקודים המערבים ממשיכה לעשות את זה, ולהיות מגעילה ושובינסטית וגם גזענית. כי לאישה אסור לדבר על כסף ועל בטחון כלכלי וחלילה לא על פריז. מה פתאום.

      וזה בדיוק מה שהקטע בא להגיד, שכולם צבועים. ולנשים, משרי אריסון ועד סוהא ערפת, אבל במיוחד נשים מזרחיות, בכלל אסור לדבר על כסף. בטח שלא להרויח כזה.
      וכלום לא השתנה. פשוט כלום. מאה ומשהו שנה, נשארו אותם נבערים .

      קי.די

      • כשאשת נשיא, שבני עמו חיים ברעב, חיה בצורה ראוותנית, ללא כל קשר למוצאה, זה מקומם.
        עוד יותר מקומם כמובן, הוא מי שנתן לה את הכסף. בני עמו העניים היו יכולים לשפר מאוד את מצבם בעזרת חשבונות מיליארדי הדולרים שלוץ

        אבל בהתייחס לסוהא- אדם נצלן, מכל סוג ומין ראוי לגינוי.
        לא הייתי חורטת את מישנתה על הדגל הפמיניסטי- יש מטרות טובות יותר להאבק עבורן מאשר שופינג נצלני.

        זה באשר לתגובתה של נאיבית.

        חוץ מזה- רזון מוגזם הוא לא בריא, אבל השמנה מרכזית- דהיינו כזו שמרוכזת במותניים ('צמיגים') לא בריאה אף היא.

      • לשנוא ולהתנגד לכל מה שהפלשתינאים אומרים חושבים או חשים, אבל באמת לא הייתי רץ לסנגר על סוהא באופן כזה.

        קשר של זוגיות לא נמדד רק בניתוק מהמכונות ובניצול זכויות פרטיות על פי החוקה הצרפתית.

        אם כך בזגויות גרידא, הרי בזוגיות של מנהיג, יש לעם מה לומר. וסוהא כמי שכשלה במבחן הרעות והסולידריות – מוטב היה לו המשיכה להחבא אל הכלים בפריז הרחוקה.

  2. עפר סק

    ברוך שובך בוגד, אחוז היטב במוט האוהל
    כי גם אותי סופה נודדת סחפה

    ואווההה, קול קורא לנדוד לנדוד

    מענין אם יעל לוי חשבה בעצמה על שתי המקבילות האלה, ומענין אם יונתן גפן התכווןו שיצא לו ככה, ממש שני שירים שמתכתבים זה עם זה, ועם המבצעת.

    אבל המסקנה הסופית היא, גם של סוהא וגם של יעל לוי היא "אל תקנה לי ורד עם עטיפה של פרגמנט, כי מי שמביא לי ורד הוא האיש הלא נכון".
    ומי האיש הנכון? רוב הסיכויים שאם הוא נכון הוא לא נמצא, ואם הוא נמצא הוא לא נכון, או שהיגלו אותו לאי ירוק בים………

    וכל הכבוד על אודטה, אני אישית ממש שנאתי את מה שעושים לה, לאנשים לא נוח עם בנאדם בעל שמחת חיים. מה פתאום אישה שטוב לה? שנהנית? לא על המסך שלנו. לא יודעים להתמודד עם סיפורי הצלחה ועם אנשים מאושרים. לא יודעים לפרגן. אם את ויקי כנפו, קורעים אותך, ואם את אודטה, קורעים אותך. ואם את סוהא ערפאת, גם קורעים אותך.

  3. וחשוב שנדע מאיפה הן באו, איך מנשים עם אידואלוגיה הן הפכו לדמויות ב"דיינטסי", עם אג'נדה שבה הנעליים שלהן חשובות להן יותר מאשר העם. העם הוא משהו שנמצא ככה, מתחת למרפסת.

    רק שבניגוד לאימלדה, לג'קי, לאויטה, נור, ושאר החברותסוהא מעולם לא היתה חביבת הקהל, והיא מכוערת, ורעת מזג. היא אישה עם לוק של חנאן עשרוי בתוך תבנית של זוהר שהולמת באמת את אויטה. וזה לא מסתדר.
    ומתוך הבילבול הזה בא משהו חיוני מאוד

  4. אלמוני

    סוהא, הכתיבה שלך יפהפיה.
    יונת המלחמה ובניו לא קשורים רגשית למשפחת ערפאת, אבל קשורים בלב ובנפש למעמיקי מחשבה ולזו הרוקמת דברי שנינה.

    ועוד משהו: האם מוט האוהל הוא פאלוס? סתם שאלה.

  5. חסוי

    סתמו ת'פה ,טמבלים שלא יודעים שום דבר ומדברים בולשיט !

  6. חסוי

    סתמו ת'פה ,טמבלים שלא יודעים שום דבר ומדברים בולשיט !

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *