שוקולד מנטה מסטיק

אני רוצה ששוקולד בטעם תפוז יחבק אותי. אני רוצה להתנשק עם פסק זמן, ושמרס יגיד לי שהוא אוהב אותי. מה יותר טבעי בשביל בחורה מאשר לרצות מערכת יחסים מחייבת עם דבר מתיקה? שוקולד לא מזיין מהצד, ותמיד שם בשביל לאהוב אותך במתיקות.
נשים ואוכל. אני ניגשת למקרר, פותחת אותו בשביל רגשות, ושוב סוגרת. ואחרי חמש דקות שוב. אני לא אוכלת בגלל שאני רעבה, קונספט כל כך טיפשי שמשמש רק את המין הגברי. אני אוכלת בשביל שיאהבו אותי, בגלל שאני עצובה או שמחה, כשאני נדרשת למאמץ חשיבתי מעבר לזה של לראות פליסיטי, וכשאני קוראת ספר עצוב.
ככה זה, כשאני משאירה הודעה ש'יצאתי לחפש אהבה, תיכף אשוב' חפשו אותי במקרר. אולי איפשהו בין הדני למילקי מסתתר מישהו שיאהב אותי, אם אפשר שיהיה מתוק.
בכל הסדרות האמריקאיות יושבות בחורות שדופות מול קערת ענק מלאת גלידה, שופכות לתוכה כמויות של סירופ שוקולד ופיצפוצים, ואוכלות בכף. ככה זה, האוכל הוא הפתרון. באמריקה יש יותר טעמים של גלידות, ככה שאפשר להתאים כל רגש על קשת הרגשות המגוונת לסוג של גלידה. קרם עוגיות המופלא אך הבנאלי הוא סיום של מערכת יחסים בין חצי שנה לשנה. בין שנה לשנה וחצי עוברים לריבת חלב, ומעל שנה וחצי זה כבר מקדמיה. מנטה עם צ'וקלט צ'יפ זה כשלון במבחן, שוקולד עם בראוניז וחתיכות שוקולד זה אכזבה מחבר קרוב. פונטש בננה פרווה זה סתם התקף בולמיה, שנובע מייאוש תהומי אך מתמשך. רק למשברים פוליטיים עוד אין טעם, אבל חכו חכו, עוד ימציאו.
זה נורא מטריד, אבל חייבים לבדוק למה אצל גברים זה לא ככה. אולי כי גברים עצבניים מוציאים את הכעס על הנשים, ונשים על המקרר. אולי כי בולימית נשמע הרבה יותר חינני מבולימי. אולי כי להם יש כל כך הרבה מגרעות אחרות, אז אותנו צ'יפרו בהרגלי אכילה מעוותים.
כשהיינו קטנים, ההורים שלנו אמרו לנו בתמימות של הורים צעירים, שממתקים זה רק למי שגומר את האוכל. במקום להתנות לנו ב either or, ולהכין אותנו לחיים על ידי הגבלת מספר הקלוריות היומי שלנו, הם הכריחו אותנו – אני חוזרת, הכריחו, לאכול, בשביל לקבל מנה אחרונה. ככה שיצא שילדה תמימה, שהייתה מסתפקת רק בבמבה, הייתה צריכה לטחון ערימה של שניצלים ופירה, בשביל משהו באמת טעים.
אחר כך קיבלנו גלידה כשהיינו מצליחים במבחנים, שוקולד אם היינו עושים שיעורי בית, ומסטיק עגול בשביל לא להפסיד בית ספר. בסוף השגנו ציונים מספיק טובים בשביל להתקבל לפסיכולוגיה, ולנתח במשך חמש שנים את הפרעות האכילה שלנו.
אבל אני לא מאשימה רק את ההורים. אני מאשימה גם את יצרני הממתקים, את הוגה איסוף עטיפות המסטיקים, את המבצעים במקלות של ארטיק – אני מאשימה את כולם חוץ מאת עצמי, כי אם אני אאשים את עצמי אני אצטרך וניל פרלין של האגן דאז (מיוחד לרגשות אשמה), והפריזר שלי ריק לגמרי.