שיואו, אתה כותב מה זה יפה

מאז שלמדתי לכתוב לא הפסקתי לעשות את זה. אני מניחה שאם הייתי מוכשרת להביע את עצמי בכל צורה אחרת הייתי בוחרת משהו שונה, אבל לצייר ולפסל אני לא יכולה, כי הידיים שלי נורא טיפשות, אז זה מה שנשאר. אני לא יודעת מתי מילים כתובות הפכו קלות יותר ממילים אמיתיות. אולי כשאבא שלי לימד אותי שמילים שיוצאות מהפה כבר לא שייכות לי, והרגשתי שלעומת מילים שיוצאות מהפה, מילים שיוצאות מהעט תמיד יהיו שלי, ואפשר לשנות אותן או לקחת אותן בחזרה.
לכל אהוביי כתבתי. תשעים אחוזים מהמכתבים ההם מעולם לא נשלחו, אבל עדיין, למרות הצנזורה העצמית, עד היום ערן מחזיק ערמת מכתבים מאוהבים ששלחתי לו בגיל 17, מה שמאפשר לו לסחוט אותי ללא בושה.
כשהיה לי חבר חייל הייתי מאושרת עד אינסוף מהאפשרות לכתוב מכתבים למישהו שמגן על המולדת והצפתי אותו במכתבים ארוכים מלאי פרטי פרטים מהווי חיי המרתק בכיתה י"ב (כמה כאב לי שיעל המורה לספרות נתנה לחגית ציון מגן גבוה יותר משלי, ולמה? "אריאלה רביב, את לוקה בהיבריס, הגיע הזמן שתלמדי ענווה מה היא", זונה!). כשהיינו יחד חצי שנה התגייסתי, ובטירונות כתבתי לו מכתבים מלאי פרטים מרתקים מהווי חיי בבה"ד 12, וטוב, נו, מסכן; למרות שהוא טען שהוא מאוד אוהב לקבל מכתב מדי יום.
המינון שלו היה הרבה יותר נמוך, אבל לא הייתה לי בעיה עם העניין, לא ציפיתי שיהיה גרפומן כמוני, והמילים לא יצאו לו מהעט באותה קלילות. הוא גם לא כתב ממש טוב. לא רע, אבל, כתיבה רגילה כזאת? של מישהו שלא מוציא מקצות אצבעותיו שילובי שילובים מרהיבים של מילים. אבל כשמישהו שכתיבה אינה חלק בסיסי מהאישיות שלו כותב, "שכחת אצלי את האולסטאר שלך, וכשראיתי את הנעליים הקטנות שלך ליד המיטה נורא התגעגעתי אליך", למרות המשפט הלא מהוקצע, התוצאה הייתה מרגשת עד דמעות. הפריע לי שהוא לא כותב נפלא? בכלל לא. זה אמור היה להפריע לי? לא נראה לי. העובדה שהוא לא אשף של מילים כתובות מנעה ממנו לגרום לי אושר? אז זהו, שלא.
לפני שלוש שנים בערך גיליתי את הרשת, ויחד אתה התחלתי סידרה של מערכות יחסים מבוססות כתיבה. רק כתיבה. פתאום התחלתי לפסול אנשים רק כי הם לא יודעים ליצור משפטים שיגרמו לי לצחוק או להפסיק לנשום מרוב יופי. ברור מאליו שבמקום שכל התקשורת בו מבוססת על מילים רק אנשים שיש להם כשרון כתיבה הצליחו למשוך אותי. כשעברתי את תקופת החביון של הצ'אטים והפורומים, אחרי שהתרשמתי מאנשים מוכשרים למדי, התחלתי להיפגש אתם . כמובן, רק עם ג'אגלרים מוצלחים של מילים. מה אני אגיד לכם, מסתבר שרהיטות במילים אינה ערובה לכלום. באותה תקופה התוודעתי, נוסף לכל המניאקים שהבאתי על עצמי בתקופת הפרה האינטרנט, לסוג חדש של מניאקים – מניאקים מהסוג הכותב.
לא רק בנים הכרתי ברשת, כמה מחברותי הטובות ביותר התחילו כשורות טקסט. רובן מתבטאות נפלא בכתב, ורובן, ממש כמוני, הוקסמו רק על ידי אשפי מילים. הן נפלו שדודות לרגלי משוררים, עיתונאים, כותבי סיפורים, מתיימרים למשוררים וסתם כאלה שמתנסחים ברהיטות. אנשים מהישוב, שכתבו סביר, ושנשמעו נחמדים למדי נפסלו בגיחוך כי הכתיבה שלהם לא הרטיבה לנו ת'כוס.
בהתחלה המצב נראה לי טבעי לגמרי. מה פתאום שאני, אני!? אצא עם מישהו עילג? סליחה? Moi? אין מצב. אבל כרגיל, יותר קל להתעורר ולשים לב למגמות בעייתיות אצלי כשאני רואה אותן משתקפות אצל אנשים שאני אוהבת, או נשים שאני אוהבת; לכן כשראיתי את א. היקרה מתייסרת בגלל מנייאק מהסוג הכותב שהתעקש לשבור לה את הלב תוך כדי הפרחת שילובים כה מוצלחים של מילים שגרמו לנו להיאנח באושר ולנשימתנו להיעצר. הוא כתב כל כך נפלא, שאפילו לא שמנו לב שיש לנו כאן עסק עם בן זונה מהסוג הנחות ביותר, כי מה פתאום מישהו שכותב כה יפה יכול להיות כזה בהמה? כה מתמיהה.
היה לי קשה לקבל את הרעיון שעצם העובדה שמישהו כותב יפה אינה מהווה ערובה לכלום, מלבד לעובדה שהבנאדם יודע לכתוב. יכול להיות שיש לי ציפיות גבוהות יותר מאנשים בעלי כשרון מסוים, אבל בעוד שנראה טבעי שרוקרים יהיו זיינים, ציירים משוגעים ומעצבים הומואים, היה לי ברור, אין לי מושג למה, שמי שמפליא לכתוב, יהיה גם רגיש, מקסים ומבין. לפעמים אני מצחיקה רק את עצמי.
מייד עצרתי את המגמה כדי לנסות לחשוב על העניין בצלילות יחסית.
באמת חשוב שמי שאמור להיות בן הזוג שלי ידע לכתוב? זו תכונה חיונית לזוגיות מוצלחת? וכמה מכתבים ארוכים יוצא להחליף במערכת יחסים נורמלית, מעבר לפתקים "אל תשכח להביא סגריות כשאתה חוזר", או, "אתה נורא מתוק, אני שמחה שפגשתי אותך"? הרי אם הייתי פוסלת בעבר על סעיף רהיטות וכושר התבטאות בכתב, הייתי מונעת מעצמי כמה שנים נפלאות. בגלל דבר, שבסופו של דבר, חסר חשיבות לחלוטין.
אני לא יכולה להמעיט בחשיבותן של מילים כתובות לגבי, אני באמת מוצאת שיכולת כתיבה היא אחד הדברים הכי סקסיים שיכולים להיות בגבר. רובנו לא ממש יודעים למה דבר מסוים מושך אותנו ואחר לא (אני מכירה מישהי שנמשכה רק לגברים בעלי צורה מאוד מסוימת של עורף. מזל שהיא מצאה את אבא שלי), אבל אני חושבת שכדאי לא להגזים עם המגמה הזו, כי בסופו של דבר, כשרון כתיבה הוא רק היכולת לסדר אותיות ומילים בצורה שונה, וכל מה שמסתדר, בסופו של יום, הן רק מילים.
אה, וכמעט שכחתי, עצה מעשית שמבוססת על סקר מעמיק, מייצג ורב משתתפות: משוררים מזיינים איום ונורא. שלא תגידו שלא הזהרתי.