כל חייה אשת ההיי-טק לחצה על כפתור אחד יצא לה א', כפתור נוסף יצא לה ב'. מהיכן היא תפתח רגישות של אמהות?

גם לאשת ההיי-טק מגיע

"זה לא קול להיות רגישה. בטח לא בעסקי היי-טק. את צריכה להיות קשוחה, נמרצת, מהירה, יעילה, חכמה, אחרת לא תהיי. ככה זה"

אני? אימא?

בימים אלו או יותר נכון, ביום בהיר אחד לפני כחודש וחצי, נוסף על כל התפקידים שכבר היו לי בחיים קיבלתי על עצמי תפקיד נוסף: אמהות. כן, כן, בימים אלו הפכתי לאם טרייה. אני. אימא. אני? אימא? הרי לפני שנים ספורות בלבד הטחתי בהורים שלי שלהבדיל מהם, אין בכוונתי להעביר את הגנים הדפוקים שלנו הלאה ולאמלל עוד דור, אין בכוונתי להשאיר עוד חותם עלוב שלי בעולם אכזר ומנוכר. אני, שהייתי מסתכלת במבט של עצב מהול ברחמנות באימהות היושבות בגינה עם עולליהן הטריים ומקנחות את אפיהם הקטנים. טוב, הם חמודים כמובן. אבל רק לחצי שעה. בידיים של ההורים.
אני, שראיתי את הפרצופים המופתעים תמיד של הבוסים שלי כשהם חיפשו את עמיתיי שהפכו זה עתה לאימהות: "אה, היא כבר הלכה? מה קרה? אה, הילד שלה שוב חולה?". אני לא אהיה כמותן, לא ארשה לעצמי לשים את הקריירה שלי בצד למען איזה פרצוף חמוד שיעיר אותי באמצע הלילה בשביל שאנגב לו את הטוסיק הקטן והמלוכלך שלו. לא ולא. לי יש שאיפות משלי בחיים, אני רוצה להגיע רחוק. לי יש חלומות.
וחוץ מזה, אני עדיין לומדת לתואר ראשון, אי אפשר עכשיו. אה, כבר סיימתי את התואר. נכון, אבל עכשיו אני עובדת קשה, זה לא הזמן. אימא צריכה לפנות זמן לילד שלה, אחרת מה הטעם להביא ילדים? בן הזוג שלי לומד לתואר שני ועובד קשה, הוא לא יוכל לעזור לי. וחוץ מזה, עוד לא עשיתי תואר שני. אבל עזבו אתכן תואר שני, עוד לא קנינו דירה. ומה עם ריהוט? לא יהיה לנו זמן לרהט את הבית ולגדל תינוק. ולמה לי ילדים בכלל? רק בשביל לספק איזו רוח של משפחתיות המנשבת על פני הארץ? אני לא נכנעת לנורמות מטופשות. זה בכלל לא מובן מאליו שכל אחד חייב שיהיו לו ילדים. מי אמר? זה צורך שאמור לנבוע מפנים.
אני כבר לא מדברת על סוגיית האיכות. מי אמר שאהיה אימא טובה? כל חיי התעסקתי עם מחשבים. שם הכל ברור: את לוחצת על כפתור אחד – יוצא לך א', את לוחצת על כפתור שני – יוצא לך ב'. ילדים זה מסובך: הם בוכים, הם כל הזמן רוצים דברים, צריך לדעת איך לדבר איתם, מה להגיד להם, מתי להיות קשובה ומתי להיות קשוחה, צריך לפתח רגישות. מה לי ולרגישות?

טיול צהריים

היום בצהרים, כמו בכל יום שבו מזג האוויר מאפשר זאת, אני ובתי יצאנו לטיול. יום רגיל של אמצע שבוע, מזג אוויר סתווי נהדר: לא קר מדי, לא חם מדי, השמש מחממת אותנו בדיוק במידה הרצויה, הרוח מלטפת את לחיינו בנעימות. אמצע שבוע, צהרי היום ואני מטיילת. אני דווקא מאוד אוהבת לטייל, מי היה יכול לחלום על זה קודם? הבת שלי שוכבת לה שלווה בעגלה, ישנה. היא אוהבת את הטיולים שלנו, בעיקר כשאנחנו הולכות על המדרכה המרוצפת ולא החלקה. היום היא בכלל לא העירה אותי בלילה. אני קמתי לבד בשש בבוקר, מבוהלת, ממהרת להסתכל בעריסה: איך הילדה לא ביקשה לאכול כל הלילה? אבל היא ישנה שם, עטויה הילת מרגוע, פורשת את ידיה לצד ראשה. היא כבר אפילו התחילה לחייך אליי. דווקא לא כאלה גרועים הגנים שלנו. והעולם לא נראה לי כזה זר ומנוכר, צריך רק להתרגל אליו, להשלים עם מה שלא תמיד לרוחך, עם חולשות של אנשים, עם חולשות של עצמך. להתפייס. לסלוח. לסגור את הטלוויזיה. את המחשב. לשכוח אותם. הקריירה המזהירה שלי לא בורחת לשום מקום, והחלומות? אני נזכרת בהם מדי פעם, ממששת לבדוק שהם עדיין שם. כן. הם לא ברחו. עדיין מנצנצים. יש רעיונות חדשים לספר אפילו. אני מסתכלת במתנה היפה שקיבלתי, היא מתחילה להתעורר. עוד מעט נגיע הביתה ואני אניק אותה. אני אמא, או לא?

מה לבשביס-זינגר ולאמהות?

נזכרתי פתאום בדיון שהתפתח בכיתה שלנו בחטיבת הביניים בשיעור ספרות, כאשר למדנו את ספרו של בשביס-זינגר "העבד". דיברנו אז על מקומם של הספיקות באמונה הדתית ועד כמה הם מחזקים או מחלישים אותה. יעקוב, היה יהודי אדוק מאוד, שלא נכנע לזוועות שפוקדות אותו ונצמד לדתו. אבל אפילו הוא שאל את עצמו לא פעם מדוע עליו להישאר נאמן ליהדותו. הטלת הספקות הללו הולידה אצלו תשובות בכל פעם מחדש, והתשובות שקיבל חיזקו את הבחירה שלו באמונה. האמונה הזאת חזקה הרבה יותר מקבלת הדת כנורמה המקובלת באותה תקופה. מצאתי את עצמי משווה את הספיקות שלו לגבי האמונה לספיקות שלי לגבי האמהות. טוב, ברור שבהטלת ספיקות קיימת הסכנה של וויתור על הבחירה הנוכחית. וברור שלהבדיל מאמונה דתית, ילדים זה לא משהו שאת יכולה פשוט להזדכות עליו יום אחד. אבל בשבילי הטלת הספיקות היתה הכרחית, כי התשובות שקיבלתי, ואני מקבלת, רק מחזקות את הבחירה שלי.

אמא עם בטחון אמיתי

לא נכנסתי להריון כי צריך והגיע הזמן, כי כל החברות מסביבי עשו זאת, כי אמא שלי כבר רוצה נכדים. את התשובות התחלתי לקבל ברגע שנכנסתי להריון. הם חיכו לי בפנים, מקופלות יפה-יפה בתוך התת-מודע, מחכות לשעת כושר בשביל לפרוץ ולהציף אותי בביטחון שהייתי זקוקה לו בשביל להפוך לאם. קודם הגיעה ההבנה שהורות איננה מבטלת את האינדיווידואליזם שלי ואינה דוחקת את הצרכים שלי לחלוטין. היא מצריכה הקרבה מסוימת, אך איננה מבטלת אותי כליל. המינון נמצא בידיי. עובדה: מצאתי לי את הזמן הדרוש בשביל להעלות הגיגים אלו לכתב. אחר-כך הבנתי שיש בי יכולות אימהיות לא רעות בכלל. אני אפילו אדם די רגיש, פשוט היה לי נוח להדחיק את זה, ולא פלא. היום זה לא קול להיות רגישה. בטח לא בעסקי היי-טק: את צריכה להיות קשוחה, נמרצת, מהירה, יעילה, חכמה, אחרת לא תהיי. ככה זה.
את התשובות אני ממשיכה לקבל בכל יום מחדש, משתקפות במעמקי עיניה התכולות-אפורות של בתי כשהיא יונקת משדיי, רפויה, נינוחה, נאנחת בהתרצות בתום הארוחה. ובקצות האצבעות שלה שנשלחות לעברי כשאנחנו משחקות ביחד בתום הארוחה. ובחצי החיוך שכבר מבצבץ על פניה כאשר היא רואה את פניי או את פני אביה. וזאת רק ההתחלה. ברור לי שהורות זה מסע, והספיקות עוד יבואו ויגיחו וגם תשובות נוספות, חדשות, יזחלו לעברי, יעמדו לראשונה על רגליהן, יזרקו לעברי כדור ויגידו לי "אמא". כן. נעים מאוד, אני אמא.

על הכותבתאנה ליפשיץ-אגמון

עליתי לארץ לפני שבע עשרה שנה ומהיום בו למדתי עברית דבק בי הצורך לכתוב בשפה הזאת. משלבת קריירה של תוכניתנית, תואר ראשון בביולוגיה ומדעי המחשב, עם התשוקה עזה לכתיבה, בעיקר שירה. פירסמתי באתרי אינטרנט כמו ``במה חדשה``, "ליטרטורה" ובאנתולוגיה ``שושנת הרוחות`` של כותבים דוברי רוסית הכותבים בעברית, ב"מאזניים" ו"הליקון". בוגרת בכיתת השירה של "הליקון" 2008.

1 תגובות

  1. לא ידעתי מה זה אושר ואהבה גדולה עד שהקטנה שלי הגיעה, נכון.. יש את הרגעים הפחות קלים אבל הטובים גוברים עליהם

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*