"אני אביא איתי צחוקים לאמא. תמיד טוב לצחוק, זה מעמעם את הכאב, אפילו אם זה זמני. אני אמצא כבר משהו. יהיה בסדר"

התכשיט של אלוהים

חשבתי לבוא בלי בן הזוג לארוחת ערב החג אצל אמא שלי. פחות לקיחת אחריות, פחות לחץ, מה שמפנה מקום להתמודדות אך ורק עם הקושי שבבית, אבל המחשבה על המבט המרנטגן של אמא בדלת הכניסה מחקה מייד את הרעיון.

הוא ישב מול החדשות עם הפה הקפוץ שלו והנהן. בסדר. העיקר שהסכים. אז הוא לא מדבר, לא נורא, במילא אין כבר על מה.

אני אביא איתי צחוקים לאמא. תמיד טוב לצחוק, זה מעמעם את הכאב, אפילו אם זה זמני. אני אמצא כבר משהו. יהיה בסדר.

יהיה בסדר.

ברבע לשבע היינו אמורים לצאת מהבית. נכנסתי לחדר העבודה שלו , בטוחה שהוא מוכן, לבוש רחוץ ומתוח – והוא ישן. הערתי אותו, הוא נהם, פער אלי פתאום זוג עיניים נדהמות ולא הבין את פשר הצלילים החורקים שיצאו מהפה שלי אליו. הוא התיישב מבולבל על המיטה, אמר שזה לגמרי פרח לו מהראש ושתוך דקה נצא.

איחרנו לאמא בחצי שעה. היא פתחה את הדלת, חייכה מין חיוך מריונטי, כאילו משכו לה את השפתיים עם שני חוטים למעלה, חבקה אותי ולו היא טפחה על השכם. נחש קטן של כאב חמק בתוכי כשראיתי את גבו מתכרכם.

בואו, בואו, העוף מתייבש בתנור, היא אמרה בקול מאד רם ונכנסה למטבח.

זה בגללנו. עכשיו העוף צפוד .

אחותי ישבה על הספה בסלון. מיהרתי לתת לה נשיקה, לבדוק את הפנים שלה אם היא בסדר, ודילגתי למטבח. בן הזוג נשאר בסלון. הוא לא מרגיש בנוח, חשבתי. הוא צבוט ונוקשה, ובגללי בא. בשבילי. רק שאחותי לא תתחיל לשאול אותו כל מיני שאלות פסיכולוגיסטיות כמו איך היחסים שלך עם אבא שלך .לא הייתי צריכה להעיר אותו בהתזות רעל.

וואו, אמרתי כשראיתי את המגש בתנור עם העוף הצפוד והמצומק , נראה מדהים, הוספתי בהנהון מתפלא. הוא הצטמק, רטנה אמא. חיממתי את התנור כבר כמה פעמים כי חשבתי שכל רגע תגיעו. ערבבתי את החסה בקערה והוספתי רוטב. אמא לא דיברה, עשתה פעולות. אולי יותר טוב ככה, חשבתי.

פתאום אחותי צעקה מהסלון:ציפור, ציפור בתוך הבית!

יצאתי מהר מהמטבח, הנחתי את הקערה על השולחן, ואני רואה בפליאה בהלה ושמחה את הציפור האהובה עלי, יונק הדבש, מתעופפת לה בסלון מהקיר עם הציורים לספרייה ולשולחן האוכל. משהו בקצב שלה היה איטי במקצת מהצפוי . היא נראתה כאילו היא סקרנית , בודקת איך הבית נראה ואיך נראים האנשים שבו, והזכירה לי פתאום מתווך דירות. אז אמרתי משהו על זה. לא זוכרת במדויק וגם לא נעים לי לצטט את עצמי . חשבתי שכולם יצחקו, ושהצחוק ישתלט על הבהלה, אבל אף אחד לא צחק. אחותי ואני פחדנו שהציפור תתנגש במשהו, שהיא תיפצע, עשינו תנועות גדולות לכיוון החלון וצעקנו : הנה החלון! הנה החלון! בואי ! לכאן!!! לכאן!!! , מה שעוד יותר היה אמור להבהיל את הציפור, אבל מי שהיה מבוהל זה בעצם אנחנו . אחותי הציעה שנכבה את האור, שככה לציפור יהיה קל יותר לצאת. אמא כיבתה, והאוצר הקטן המשיך להתעופף בתוך הבית כאילו לא שינה לו כהוא זה אם חושך או אם אור.

נראה היה לי כאילו אלוהים שולח לנו ברכה מיוחדת לראש השנה: יונק הדבש בהופעה חיה, ואנחנו בשורה הראשונה, הגרופיס הצורחים.

עוד כשהייתי קטנה, תמיד חשבתי שאם יש אלוהים זו בעצם בת, אלוהימה, שיש לה המון תכשיטים וגינדורים כמו טווסים, תוכים, דגים מרהיבים וחיות ים שנראות כמו לאס ווגאס , אבל התכשיט שהיא הכי אוהבת זה יונק הדבש הפיצפון, ולכן שולחת אותו יחסית תדיר למין האנושי, כמו ברכה יומית לשפר קצת את מצב הרוח. עלי זה תמיד עבד. גם היום, בכל פעם שאני רואה את היצורון הזוהר עם המקור הדקיק, העדין, על תנועותיו הניאורוטיות הקטנות, ליבי מואר.

אבל אני לא מאמינה באלוהימה או באלוהים. הלא אם יש אלוהים, לא ייתכן שראה את אבא שלי סובל בבית החולים ולא הציל אותו, מה שאומר שאו שהוא לא קיים, או שהוא התגלמות הרוע . אני שומעת את הפה הקפוץ של בן הזוג נוזף בי: תתבגרי כבר, תתבגרי.את בת שלושים! תתאבלי עליו למען השם (מה ? איזה שם בראש שלך? מה אתה מקשקש לי מילים אוטומטיות? תיכף תברך אותי בגמר חתימה טובה! ) ושומעת כנגדו את הקול המרפא של אחותי שאומר לי: למען עצמך, תתאבלי, תבכי, אל תפחדי כל כך לבכות .

חודש עבר מאז הלילה הנוראי ההוא. לא רוצה להיזכר. לא יכולה. אסור לי.

לו רק היה מרחם על עצמו. לו רק התלונן קצת, לו היה מר נפש, היה קל יותר. אבל הוא בשלו, והשילוב שבו, של שמחת חיים, אופטימיות לא מותנית והמחלה שהתנחלה על ליבו הטוב והמיתה אותו בסופו של דבר החשיך לי את חדרי הלב.

אחרי ההתקף לב הראשון, הרופאים נבאו לו שיחיה רק עוד ארבעה חודשים פחות או יותר, אבל הוא חי עוד ארבע עשרה שנה עם לב שעובד רק עשרה אחוז. את התשעים אחוז הנותרים השלימה נשמתו המאוהבת בחיים. תנו לו אשכול ענבים רחוצים , לשים את הרגליים על השולחן, לשמוע באך בשעת בין ערביים ואין מאושר ממנו.

אני לא מבינה למה דווקא הוא. אני שונאת שאין לי תשובות ברורות, זה מכעיס ומתסכל אותי , שלא לדבר על החברים שלו שממשיכים ברוב חוצפתם לחיות , מסתובבים להם בעולם כאילו זה מובן מאליו! מתריסים ונינוחים עם ארשת הפנים ושפת הגוף הבריאה שלהם . זה לא פייר ! אני זועפת כשאני רואה במקרה מישהו מהם ברחוב. הפה הקפוץ לא מבין את האינפנטיליות הזאת: מה את רוצה ממנו תגידי לי . מה את רוצה, להרוג את כולם?

הרמתי את היד ופתאום תפסתי אותה, את הציפורית . אוצר שחור טורקיזי רפרף בכף ידי. בזהירות החזקתי אותה, לא לעשות ממנה קווץ' מרוב אהבה ומיהרתי לחלון כשכולם בהולים אחרי . פתחתי את כף היד, כדי שתוכל לעוף לחופש, אבל היא לא עפה. נעמדה לי על האצבע כאילו אני מרי פופינס והביטה בי. שני חרוזי מתיקות לתוך עיני. אני מביטה בה, מרגע לרגע פליאתי גוברת ופתאום אני מבינה מי היא ולמה באה, ודווקא הערב, ובאותה שנייה שהבנתי היא עפה.

אמא הדליקה את האור בסלון. התיישבנו לאכול. לא יכולתי לאכול אבל לא רציתי להעליב את אמא והעוף הצפוד שלה, אז פתחתי את הפה וניסיתי לאכול. הפיות של כולם, למען האמת, בשלב הזה יכלו להיפתח בקושי ,ורק כדי להכניס לשם אוכל, כי המחשבות היו כל כך עמוסות ומבולבלות שלא היה אפשר לתרגמן לקול ולמילה.

חלפו מספר רגעים ולתדהמתנו התכשיט של אלוהים נכנס שוב לסלון. הפעם לא התעופף ממקום למקום אלא עף ישר בנחת ובנחישות מעל שולחן האוכל. בתנועות קטנות ונאורוטיות הראה לנו מקרוב את יפי הכנפיים שלו, כלומר, שהוא שמח ובריא, בדק אם הכל בסדר ועף חזרה דרך החלון לשמיים.


קישור חדש

על הכותבת נולי עומר

יוצרת רב-תחומית. במשך עשור הופיעה במסגרת הצמד "דבי ונולי". כתבה את ספר הילדים "הקוף שהתאהב בתרנגולת".שיריה וסיפוריה התפרסמו בכתב העת "מאזניים", "גג" ואחרים. עבודותיה (ציורים, פסלים) הוצגו בתערוכות שונות ביניהן בגלריית עמליה ארבל וב"משרד בתל-אביב". כתבה ומופיעה בהצגה "האבירות מתעלפות" שעלתה בתאטרון "קרוב"

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *