הוא קם והלך ואת נשארת עם הרצון לכפיות וחיבוקים חמים בלילה. אם היית זוכרת כמה זה יכול לכאוב, אולי היית מוותרת. שירה רובינשטיין, דקה אחרי, מעכלת

אאוץ’

איפה כואב כשהאהבה נשברת?

משום מה המוסכמה המקובלת היא שאהבה שבורה כואבת בלב. אני לא יודעת, אצלי היא כואבת בבטן, ובריאות, ולא נותנת לי לנשום. טוב, זה לא שהנזלת שנובעת מהבכי הבלתי פוסק עוזרת לפתוח את מעברי הנשימה, ובסופו של דבר אני הופכת לארנבת וורודת עיניים ונוטפת ריר. לא מחזה משובב נפש, אני חייבת להודות.
לא שזכרתי איך זה. ערמומית הנפש שלנו, לא זוכרת כאבים, או כמו שאמרה לי מישהי שעומדת ללדת את ילדה השני: “את חושבת שאם הייתי זוכרת כמה כאב לי בלידה הראשונה הייתי נכנסת שוב להריון?” זאת אומרת, אני זוכרת ברמה אקדמית את עצמי לפני המון שנים, שמונה, שוכבת במיטה ומייבבת, ואני זוכרת איך הכרחתי את עצמי לקום וללמוד, רק להמשיך לזוז, אבל לא זכרתי את התחושות. כנראה זה טוב. גם אני, אם הייתי זוכרת שזה יכול לכאוב כך, אולי הייתי מוותרת.

קם והלך

איך זה התחיל? במייל, “את נורא מצחיקה, אני כזה וכזה, מה את אומרת, אולי ניפגש?”, ועוד מייל, ועוד אחד, ואז טלפונים, שיחות ארוכות כאלה לתוך הלילה, ואחרי חודש נפגשנו. היה מצחיק. חשוב שיהיה מצחיק. אולי הכי חשוב שיהיה מצחיק. אבל היה גם חכם, ורהוט, ובריא בנפשו. בריא בנפשו זה מצוין, זה אומר שהוא לא ישגע אותך עם “תראי, אני לא בנוי לקשר” או, “תראי, אני נורא פוחד ממחויבות”, או, “אם היינו נפגשים בתקופה אחרת…”.
בדייט השני התנשקנו, אחר כך טסתי לשבוע, חזרתי, דייט שלישי, ואז הוא כבר נשאר אצלי, עד אתמול. חשבתי שכבר אין אהבות כאלה, הייתה לי הסכמה כזו עם החברות, שבגילנו זה לא כמו בגיל הנעורים, שהכול זורם כל כך יפה. טעיתי, מסתבר שגם עכשיו דברים יכולים לזרום בטבעיות, לא באמת כל הטובים תפוסים, צריך פשוט לדעת לחכות לטוב שמתאים לך, סביר להניח שהוא לא יהיה תפוס. בעצם, מה אני מבלבלת את השכל, לאור הסיום העגום כנראה זה לא היה הטוב שמתאים לי.
קודם גרנו בדירה שלי, ואז עברנו לדירה משותפת, באמצע הדרך בין העבודה שלי ללימודים שלו. היה נעים בצורה יוצאת דופן. דירה זעירה, עיצבנו את רובה בגווני כחול ועץ בהיר, המון ספרים, רובם שלי, המון דיסקים, רובם שלו, ארוחות צהריים ביום שבת אצל המשפחה שלו, מאוד נחמדים ההורים. ואני החלקתי לנעימות הזו בקלות מפעימה, כי הרי בסוף כל הסערות מה שרציתי זה מישהו לאהוב, ושיאהב, ולהתחבק בלילה גם כשכבר הסקס לא יומיומי, שיצחיק אותי, ושאשמח לחזור הביתה בלילה.
כמה זמן התעלמתי מהסדקים? הוא אומר שהוא התחיל להרגיש שנגמר לו בשבועות האחרונים, אבל אני, לפי מדד החרדה שלי, ידעתי עוד קודם שמשהו לא בסדר. ניסתי לטייח, לטייח זה יופי, וכשהוא אמר שהוא טרוד, והלימודים, והעבודה, היה יותר נוח להאמין לו. אין ספק שלהאמין היה הרבה יותר נוח מאשר להאזין לכדור הקטן הזה בבטן, שצעק שמשהו כאן לא בסדר.
אתמול הוא אסף את האומץ הדרוש, ובלי לקחת איתו כלום עזב את הבית. וכשהוא יצא מהדלת חשבתי לעצמי שאפילו תחתונים להחלפה אין לו בבית של ההורים. ומה הוא יעשה עכשיו, ולמה הוא לא לוקח את המחשב, איך הוא יסתדר בלי המחשב? ואז רציתי שתהיה לו תאונה. כן, מגעיל, וחברה שלי אמרה שחס וחלילה, ואם באמת יקרה לו משהו איך אני ארגיש? “דווקא מצוין” חשבתי לעצמי, אבל התעשתי, בכל זאת, אני בחורה בוגרת ולא לעניין להרוג כל מי ששבר לי את הלב.

תחזירו לי את האהבה

ההורים שלי באו לקחת אותי, אין לי בית עכשיו, אני אצלם, וכל החלוקת רכוש המעצבנת הזו על הראש – שלך, שלי, שלנו, לזה נפרטת האהבה שלי? מי ייקח את השולחנון לטלוויזיה של איקאה, ומי יקבל את הספה הקטנה הלבנה?
והוא הכי בסדר בעולם, זה עוד יותר מרגיז. הייתי רוצה שיהיה לי על מי לצעוק, ואת מי לקלל, ולהטיח בו דברים קשים, אבל אין במי, נגמר לו, הוא הלך. הוא מוכן שאני אמשיך לגור בדירה שלנו ולשלם את שכר הדירה, קיימת אצילות גדולה מזו?
ועכשיו אני צריכה שוב ללמוד לבד, ואני לא רוצה, נעים לי להיות ביחד. אני אוהבת שיש לי עם מי להתחבק בלילה, ומי שחושב, או חשב, שאני הכי מצחיקה בעולם. אבל אין לי הרבה ברירה, זה שאני אנשך לעצמי את היד בכוח לא יועיל.


פורום בננות

תגובות

  1. הכאב הזה שלא זוכרים כמה הוא עמוק אבל מצד שני גם אף פעם לא שוכחים אותו קצת עבר בי כשקראתי את זה.

    זה באמת לא בלב, זה ריקנות כזאת גדולה בבטן התחתונה שאי אפשר להשקיט אותה על ידי שום עזרים טקטיים והכי כואב זה שכשבאמת פשוט האהבה מתה, אין מה לעשות, לא טיפול נמרץ ולא החייאה. פשוט מתה.

    וגם, כמה דק הגבול בין שנאה לאהבה. כשאת שומעת למשל שהחברה החדשה שלו, שנה וחצי אחרי בהריון ממנו והם מאושרים, ואת פשוט שונאת אותו. ואותה.

    והגעגוע.

  2. מתוקה, קחי נשימה עמוקה. יש לפנייך ימים לא קלים. רק תקפידי לזכור ולדעת כל הזמן שאחרי שיעבור קצת זמן (לא ברור כמה, אבל בטוח פחות ממה שנדמה לך) את תוכלי לנשום. ואחר כך תוכלי סתם לנהל את היומיום בלי להרגיש יותר מדי רע. ואחר כך כבר תוכלי לשמוח ולכייף ולהרגיש שוב כמו עצמך. עם קצת מזל תפגשי משהו והפעם זה ייגמר טוב. בעצם,זה פשוט לא ייגמר.
    רננה

  3. בלונדה

    אני תמיד הרגשתי הקלה גדולה כשאהבותי נגמרו.
    אני ממילא זוכרת רק את הרע ושמחה להמשיך הלאה

  4. יהואש

    הטוסיק כן.

  5. כואב מאד אני יכולה לספר על עצמי שאחרי הפעם הראשונה שזה קרה לי פרידה כזאת כואבת …הפכתי ליהיות נוטשת סידרתית התנקמתי בגברים אחרים וזה הכי גרוע .צריך להבין כמה דברים:
    1.גבר שמכירים דרך האינטרנט הוא אדם שבאיזשהו שלב ירצה לחזור ולחפש באינטרנט כי זה נורא זמין מפתה ומכניס ריגושים חדשים
    2.האהבה לא מתה אבל מוסד הנישואים מתחיל להראות סימנים כאלה ולכן באיזה שהוא שלב הדברים לא מתקדמים לפי הקודים הפנימיים הידועים
    3.יש מצבים שבהם הזוגיות ממצה את עצמה והגיע זמן היצירה הווה אומר ילד,המשכיות.
    4.כל הקטע של זוגיות הוא מורכב ומסובך כמה כבר אפשר ללכת להורים שלו ביום שבת??
    5.יהיה בסדר-רק אהבה מביאה אהבה

    • ערס פואטי

      כשכתבת את המשפט “גבר שמכירים דרך האינטרנט הוא אדם שבאיזה שהוא שלב ירצה לחזור ולחפש באינטרנט כי זה נורא מזמין מפתה ומכניס ריגושים חדשים”, גם חשבת קודם?

      • אני שומעת פעמונים

        שוב אתה לוקח הכל אישית.

      • נראו לך הגיוניים? 1 די מחוויר לידם.

      • ערס פואטי…..מה לא הבנת?

          • הקביעות שלי הם מסקנות אישיות שלי מכל תהליך החופש שהבאנו על עצמנו מתוך ניסיון להתמרד במוסכמות החברתיות הישנות אני מדברת מתוך ניסיון אישי , מחיר החופש שלנו שבתוכו נמצאת גם האופציה לחתוך מתי שרק רוצים
            כשדיברתי על גברים באינטרנט התכוונתי גם לנשים זה שוק נורא נוח אני יכולה להיות דלוקה חודשים על מישהו מחוץ לאינטרנט ויקח לי הרבה יותר זמן להגיע אליו כי בעולם החיצוני יש מסכות ופה באינטרנט הכל שקוף והתהליך הרבה יותר מהיר ולכן דורש פחות מאמץ מצד אחד אבל מצד שני יש פה את אלמנט החתול בשק ..מה שרציתי להגיד זה שהאינטרנט גורם לנו ליהיות יותר תזזיתיים במערכות יחסים מניסיון אישי היו לי דייטים שהייתי לחוצה כבר לחזור הביתה ולפתוח את המחשב לקבל הודעות מקופידון או מהצ’ט וכו..זה קורה גם בחוץ אבל האינטרנט עשה את זה בעוצמות הרבה יותר חזקות..

        • לי מה שכתבת על האינטרנט לא הפריע. אבל תרשי לי לשאול אותך – מהם הקודים הפנימיים הידועים שכבר לא הולכים לפיהם בשל מות הנישואין? כי לי זה נשמע כמו מסר אבסרקטי שאין מאחוריו ממש – אלא אם כן תסבירי.

          עוד משהו – כשהזוגיות ממצה את עצמה זה הזמן לעזוב ובטח שלא לעשות ילד. לא עושים ילד כי משועממים אחד מהשני.

          אחרון אחרון חביב – הקטע של הזוגיות הוא אכן מורכב ומסובך אבל השבתות בבית של ההורים שלו לא נראות לי העניין המרכזי. אם את רוצה לבקר את הוריך מן הסתם אך הוגן הוא שתבקרו את הוריו.

          • גם מה שכתבת על הגבר המחפש באינטרנט בעייתי. מה שאת אומרת בעצם זה שאם מישהו חיפש פעם, הוא תמיד יחפש, לא משנה מה הוא מצא.
            ועם האמירה הגורפת הזאת קשה לי להסכים.

      • אלמוני

        :(((
        אויש ענק אתה..

    • blue fire

      אני נוטה להסכים עם הפואטיקה של הערס.
      ואגיב לדברייך בנקודות, בהתאמה:
      1. את החבר הנוכחי הכרתי באינטרנט, ואנחנו חיים באושר ובשמחה. החיבור ביננו מדהים, אנחנו משלימים אחד את המשפטים של השניה (ולהיפך:), אנחנו החברים הכי טובים והמאהבים הכי טובים שיכולנו לאחל לעצמנו ואחד לשניה (וכמובן, והיפך;).
      אז אולי זה בזכות ההיכרות המעמיקה שהחלה עוד בשלב האינטרנטי של הקשר, ואולי זה פשוט בגלל שאנחנו באמת מתאימים- אבל הוא בהחלט לא נכנס יותר לצ’טים, והוא בהחלט לא חש צורך לחפש ריגושים, כנראה שאני מרגשת מספיק עבורו, וכנ”ל לגבי.
      2. קודים פנימיים ידועים?
      מוסד הנישואין מת? מה, באמת? ולא הודיעו לי על הלוויה?!
      נו באמת יקירתי, אל תגזימי. זה נכון, והתכחש לעובדות יהיה כמו לטמון את הראש בחול, שהיחס כלפי מוסד הנישואין הולך מדחי אל דחי. אין ספק…
      עתה, הגירושין הם עניין של מה בכך, וזוגות רבים מוצאים עצמם על מדרגות הרבנות פעמיים- בחתונתם, ובגירושיהם. אבל עם זאת, עובדה היא שאנשים ממשיכים להתחתן, ומקווים באמת ובתמים לאהוב “עד שהמוות יפריד בינהם”, ויש כאלה שאפילו נשבעים לאהוב בעולם הבא, אבל לא ניכנס לזה כעת.
      מוסד הנישואין חיי. הוא אולי נתקל בקשיים נשימה, אבל הוא חיי.
      3. כאשר הזוגיות ממצה את עצמה, ילד יחריף את המצב ולא בהכרח יחבר בין בני הזוג. אסור להביא ילד לעולם במצב שבו הקשר נמצא בתהליכי גסיסה. זה נשמע לך הוגן כלפי הילד?!
      ובכלל, תינוק אמור לבוא לעולם מאהבה ולא להדביק סדקים.
      4. “כל הקטע של זוגיות הוא מורכב ומסובך”- וואו. עלית על זה לגמרי לבד?
      אבל מה הקשר לשבתות אצל ההורים?
      זה חלק ממערכת יחסים של אנשים בוגרים. הרי יש צורך לבקר את ההורים, לא? ובכלל, הכותבת העלתה את העניין הזה כדוגמא לכך שהיו לה ולבן זוגה הרגלים קבועים, שיגרה (ובניגוד לסברה הרווחת, שיגרה זה לא רע! לא רע! טוב…! שיגרה זה טוב!).
      אני בטוחה שהיו גם אירועים ספונטניים בחיי הזוגיות שלהם.
      משהו לא עבד שם, זה סיפור אחר, אבל מה הקשר לשבתות אצל ההורים!?!?!?
      5. סוף סוף משהו שאנחנו מסכימות עליו.
      🙂
      באמת, יהיה בסדר…

    • ?? ?? ?? ?? ?? ??

      הייתי מוסיף עוד המון כאילו אבל לא נעים לי להיות מואשם בזריקת חול לעיניי הקוראים.
      כאילו למה לכתוב כאילו דברים ועוד לתת להם מספרים כאילו זה משהו נורא רציני.

      הצינים לא מתה, היא נרצחה על מזבח השטויות.

  6. אופטימוס פריים

    סיפורך העצוב נגע עמוק בליבי, באיזהשהו עצב שכמותו לא הכרתי, משהו החמיץ לי בבטן, וגם הריח היה לא יתואר. פירכסתי. כן פירכסתי מרוב חרדה, על אהבות שנגמרות סתם כך, על כך שישנם גברים בריאים בנפשם, על סקס לא יומיומי (אני לא לבד במערכה!), ועל רהיטים עזובים של איקאה. “איך הוא מעז” יללתי והטחתי אגרופים בקיר” נבל שכזה!”, כי הוא הרגיז אותי. ממש הרגיז אותי, ככה עוזבים בחורה? נותנים לאהבה לדעוך ובג’נטלמניות מתקפלים. אפילו אני שאינני בריא בנפשי, ואינני רהוט או חכם (די עילג וטיפש כך אומרת אימי)ף, יודע שכשאתה עוזב בחורה, לפחות שיהיה לך את הביצים לתת לה משהו לשנוא אותך. 90 אחוז מהגברים לא באמת רוצים לצאת מאניאקים או חלאות כשנפרדים מהחברה, אז אנחנו שולים אסאמאס “שלום חבר” או ששוכבים עם החברה הכי טובה ,או צובטים לסבתה בישבן, מה שלא יהיה למרות שזה מנוגד לטבעינו, כי אנחנו מוסריים. אבל בלב אנחנו יודעים שזה יקל את הפרידה, שהיא תוכל להתייפח ולקלל אותנו יחד עם חברותייה או אימה, וכך תתגבר בקלות, אז אנחנו עושים את הקורבן הזה, ונושאים בשקט את הצלב.
    אבל אלה, הבחורים ה”בריאים בנפשם” שמנהלים “שיחות נפש אל תוך הלילה” או “מתכתבים כל היום במייל” ויש לכן “כל כך הרבה במשותף איתם”, ובעיקר בעיקר “לא מפחדים מקשר”
    מאלה חארות צריך להיזהר, אלה הגברים הכי מסוכנים.
    אפילו שנאה הוא לא השאיר לך הבן זונה.
    שוב כואבת לי הבטן, חייב להפסיק לנגב ענבים בחומוס

    • היי מותק, השמועה מספרת שיש בתפוז איזה פורום נשכח שבו עדיין לא שמת לינק לתגובה הזו ההו-כה-שנונה והסו-משעשעת שלך.

    • אני שומעת פעמונים

      מי שקהו חושיו מחפש דם. סתם כאב לא מספיק לו, זה צריך להיות קינקי. ובכן, חשבנו על אנשים כמוך, ובשבוע הבא יפורסם כאן הטור “וידוייה של טורפת גברים הגונבת כרטיסי אשראי, כיצד התנצרה לאחר שעברה ברחוב של הכנסייה הניגרית וכיצד נחטפה לאוקראינה בפעולת תגמול סודית”. מנויים יקבלו זמזם, עליו יוכלו ללחוץ כשכאבה של הכותבת יתחיל לשעמם אותם. מצד שני, הרי אתה לא משלם גרוש. *פחחחח* (זה היה פעם אופנתי, ועכשיו רטרו).

      • אופטימוס פריים

        לא הבנתי מה את רוצה, למה את חותרת, ולמה את מתכוונת לכל הרוחות.
        אכן קראתי בעיתונים על הכשלים בהבנת הנקרא שפושים בקרב הנוער, והנה לפניי עדות ראשונה. תקראי שוב את מה שכתבתי, הייתי רציני לחלוטין. שום דם, שום כאב.
        הבחור יצא מניאוק, עדיף לא להשלות בחורות כלל, מאשר להשלות אותן ואז לפגוע.
        זו דעתי.
        (מקווה שתביני למרות שאין ניקוד)

        • אני שומעת פעמונים

          1. נוער אחותך.
          2. אם להיפרד זה לפגוע, לשיטתך אין מה להיכנס לאף מערכת יחסים, לעולם, כי תמיד זה ייגמר בפרידה (אלא אם מישהו ימות קודם). קשה לי להאמין שקבעת קביעה כזו ברצינות, ולכן בחרתי לראות סרקאזם בתגובתך. מצד שני, מה אני יודעת – גם במתימטיקה הדור שלך לא יצא משהו.

          • אופטימוס פריים

            מדברים הרבה על האלימות של בני התשחורת, ואיש לא נותן דעתו על האלימות המילולית שלהם, ויי, ויי.
            בוודאי שלטענתי אין כלל צורך להתחיל קשרים, הרי לזה אני מטיף כל הזמן, ואם כבר קשר, או פרידה, אז מדוע לא לקחת אותה רגוע? מה זה כל שיחות ופורומי הפרידות, השיח האינסופי על מערכות יחסים, ההזדהות שיש או אין, וההשוואה בין רמת העצב או השמחה?, למה לא להקדיש את אותה אנרגיה לשיחות ומחשבות מועילות יותר; ספורט, אקטואליה, ביזנס,
            הרי אלה נושאים מושכים מאין כמוהם.
            מקווה שעזרתי חמודה, ותרשי לי להמליץ על קייטנה נחמדה לחופש הגדול, קייטנת “כהנא חי” בניצוחו של נעם פדרמן.
            כל טוב.

            • למחזר דאחקות שחוקות ועוד להתפעל מהניחוח העבש שלהן כנראה שזה משפיע גם על הבנת הנקרא.
              אין כאן שיח-מערכות יחסים יש כאן שיתוף בתחושת כאב.
              דקויות, לא משהו שאתה מכיר.

              תרשה לי לאחל לך: תזרום.

              • אופטימוס פריים

                הסכיתי, מה זה שם הצליל הזה? נכון זהו דנדון פעמון, הפרות חוזרות מהמרעה חזרה לכפר.
                זה הזמן ליטול מזלג, סכין ולעוט אחר בן בקר שמן במיוחד,
                ב ת א ב ו ן
                (יש לנו גם עסקית)

                • blue fire

                  בחיי, הייתי רוצה לראות תמונה שלך!!!
                  אתה כל כך שרמנטי שאתה מרשה לעצמך לבקר נשים בצורה כזאת?
                  i think not.
                  ותקן אותי אם אני טועה.
                  ובעצם…
                  גם אם אתה שרמנטי (מפאת חוסר עדויות לכאן או לכאן, אני מתייחסת גם לאופצייה כזו)- זה לא מחפה על רמת המשכל הנמוכה שלך, המסתתרת מאחורי ארשת החשיבות העצמית שלך.
                  או על היותך חזיר חסר רגש.

                  • אופטימוס

                    כל הזמן מתחילות איתי פה,אני כבר ממש נבוך, וזאתי האחרונה עם הכינוי מתוכנית של ערוץ פלייבוי חושבת שתעשה לי את זה עם קילוסים ומלים גסות, שיחות מלוכלכות זה לא איתי זיסעלה,
                    זאת איננה הדרך לליבי,

                  • אלקטרה

                    תזהרי ממה שאת מבקשת
                    ממבט חטוף ביצור אוכל לשתף אותך בעובדה הידועה מראש שנובלמן/אופטימוס פריים/אקס מן ועוד כינויים כאלו ואחרים הינו בחור הלוקה במראה “המפגר בשיכלו” סטייל עומר ברנע בתוספת כמה קילוגרמים……. אם את מבינה למה אני מתכוונת, וכל הכתיבה השנונה כביכול שלו באה כדי להדוף את תשומת הלב ממה שהוא באמת – שקרן פאטתי המחפש תשומת לב ללא הפסקה.

                    • אופטימוס

                      הנה עוד כמה נקודות שאותן שכחת להדגיש כשאת באה לתאר אותי:
                      1 הטעם שלי: דל וחלול אך פרוע, כמו מעיל ישן שלוחץ לפעמים עם קורטוב נצנוצי תעתוע
                      2 מאחר להשכים קום: אוכל ארוחת בוקר בארבע ושלושים וארוחת ערב מחרתיים
                      3 הומור איטי
                      4 אוהב סוכות חוף שאותן אני לוקח הבייתה
                      5 שאפתן

                      כל הכבוד על המעקב, והתיאור המדויק. חוץ משקרן “פתאטי”, אני שקרן מוצלח מאוד.

            • אני שומעת פעמונים

              היי, אתה צודק, השיח האינסופי הזה באמת מעצבן. אני מניחה שאתה שורץ פה עד שייפתח מדור הספורט. ואם כך, אין תימה שכבודו משעשע את עצמו בינתיים במיני הא ודא, עד לביאתו המיוחלת של מאיר איינשטיין. גם אני, אגב – כאילו קוראת פה, אבל בעצם סופרת את הדקות עד שיחזקו את שורות האתר בכמה ענקי רוח מהפקולטה לפיזיקה. אומרים שזה או-טו-טו.

              • אופטימוס פריים

                תרשי לי להמליץ לך על נרות מצויינים להקלת כאבי העצירות, (במקרה שלך הייתי הולך על נרות הבדלה, פחות מזה לא תרגישי).
                החלמה מהירה

                • אריאלה

                  נובלמן, למה שלא תלך לכתוב לעצמך עוד כמה תגובות ותפסיק לבלבל כאן במוח?

                • קלאופטרה

                  היי אופטימוס אל תקשיב להן ,אתה דווקא מצחיק אותי וזה ממש נכון מה שאמרת לגבי הנרות נגד עצירות

                  • דנה המתלהבת

                    הוא שוב מדבר עם עצמו!!! אבל למה הוא לא עונה לעצמו!!!

                    • דנה המיתלהבת

                      ועכשיו הוא אפילו מאשים את עצמו
                      נמאס לו מהסכיזופרניה שלו

                    • אסתי הלא מכוערת

                      די בננות, תירגעו, נראה כאילו פתחתן מסע צלב נגד נובלמן.

                      ואני חושבת שהוא דווקא די מצחיק

                    • אלקטרה

                      מצחיק…… וחמוד אבל בסוף – פיפי על הריפוד !!!!!

                • אופטי, יא מצחיק אחד, עזוב את הבחורולות האלו, שתאמת פשוט לא יודעות על מי הן נפלו.

                  וזה כולל גם את רקטומיהן.

                  תודה מראש
                  🙂

            • הבחורה בסך הכל אמרה שאתה רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו מה שכתבת ודואג לכך. אפילו אתה לא יכול להכחיש את זה. המשקל שלה, בדיוק כמו המראה שלך, ממש לא רלוונטיים לדיון.

              לא מתאים לך להיות במערכת יחסים – בסדר גמור. אבל אל תנסה לשכנע את כולם שמערכות יחסים הן דבר מיותר שעבר זמנו. זה נשמע קצת כמו שנכה ינסה לשכנע אחרים שהליכה זה דבר מיותר ולא נח. (תסלח לי אתה ויסלחו לי הנכים על הדוגמא הזאת.).

    • טריניטי

      מצטערת שלא מגיבה באופן קונקרטי,
      רק חייבת להגיד: אופטימוס, אתה ממש משב רוח רענן וריחני
      נהניתי (-:

  7. מרי הארורה

    אני נורא מיזדהה עם הסיפור שלך, ואת יודעת, חשוב לי לומר לך-
    מותר לך ליכעוס עליו, גם אם הוא היתנהג באצילות, וגם אם לא רבתם, וגם אם אין את מי לקלל, או על מה לקלל, מותר לך ליכעוס.
    אל תחפשי הגיון בכל דבר, לפעמים פשוט אין, קורים דברים בלי שום סיבה ניראת לעין…
    וליפעמים היו כל כך הרבה סיבות שמרוב סיבות לא ראינו. אבל זה לא חשוב, מה שחשוב זה שתרשי לעצמך לחוות את הפרידה, לכעוס, לכאוב, להיתגעגע… כי רק ככה הכאב הזה בחזה (בלב או בדרכי הנשימה.. לא יודעת- לי כאב כל הגוף) עובר.

  8. את אהבת אותו?
    תחפשי טוב בפנים את התשובה ותעני לעצמך בכנות, כי בטקסט שלך לא מצאתי אהבה. מצאתי נעימות וכייף של ביחד וכאב של פרידה ובאסה של -לחזור שוב להיות לבד, ושוב הכל מהתחלה וכל זה, אבל לא מצאתי את הכאב החריף הזה והמשתק של אהבה שנגמרה.
    ואם באמת על אף הנעימות והשייכות והביחד זאת לא היתה אהבה ענקית, “ה”אהבה הענקית אז אחותי, זאת פרידה נכונה.
    כואבת ככל שתהיה, חותכת שורפת מבאסת,היא לטובתך.
    תיהי חזקה.

    • “אהבה ענקית”? וגם אם את יזמת? וגם אם זה באמת באמת מת?
      אבל זה לא ממש משנה, נכון? היא חולקת כאב.

      ריפרפתי על התגובות, ואת היחידה שבדקת את ההתייחסות שלה לאהבה. מוזר איך לא שמנו לב. האמפתיה שלך יפה בעיני.
      וכמה קל לשקוע בכאב-תום-קשר גם כשאינו “הענקית”.

      • שירה רובינשטיין

        קלרה, לא אישה של אהבות ענקיות אני. כל מה שאני רוצה הוא נעימות ושקט, ואהבה, אבל אהבה רגועה, לא כזו שתשרוף אותי, אלא שתזין אותי ללא הרף. אני יכולה להבין אנשים שרוצים אהבה ענקית, אבל אחרי הסערות, אחרי הכאב, אני רוצה שקט, נעימות, נחמה, את האהבות השורפות אני מעדיפה להשאיר לאנשים שיכולים להתמודד אתן.

        • לא, לא השורפת שירה. את זאת שמזינה ונותנת ובעיקר הכי- גורמת לך לתת. נדמה לי שמשהי דברה על זה בפורום, על הנתינה לא מתוך רצון לקבל חזרה. עד לפני שנה הייתי אומרת – יאללה, יאללה עם הרוחניות, אבל יש כזאת.
          אני יודעת ששום דבר לא בטוח אבל אני לחלוטין בטוחה שאם האהבה שלי תיגמר, שאם התא הקטן הזה שהקמנו לנו יתפרק פתאום, אני עוזבת את השולחן מאיקאה ואת המחשב ואת התחתונים ולא נועלת אפילו את הדלת ופשוט הולכת והולכת והולכת כי לא יהיה מקום שבו אני אוכל להיות, את מבינה?…יצאה לי קצת דרמה אבל ככה זה מרגיש לי ונשבעת לך שירה שאין פה שום דבר שורף. יש חום ונעימות וכייף וכל הדברים שעליהם דברת בכתבה, פלוס עוד משהו.
          אל תוותרי על זה! תבטיחי טוב? זה קורה מתי שהוא למי שלא מוותר ולא מתפשר (כן, כן, תשתקו, צריך להתפשר. אז תתפשרי על צבע הספה ועל השם של הכלב. לא על האהבה! על זה אסור!).
          זה כואב עכשיו והרבה בדידות וכל זה ולהתחיל מחדש כל פעם כמו במונופול ולמי יש כח אבל דברים לא קורים סתם, ככה אני מאמינה ולמרבה הבאסה בד”כ אי אפשר לראות את הסיבה בתוך כדי, צריך שיעבור זמן ואז את פתאום יכולה להסתכל מאחורי הכתף וקצת לחייך לעצמך ולהגיד…ווואיי עשיתי דרך…
          מסע נעים…

  9. חמדתי,
    מניסיון העבר הכואב מאד שלי (שעליו שפכתי הרבה קיתונות של דמעות בפורום פה ועל כתיפיהן של חברותיי התומכות) זה גהינום נוראי, ואת ממש לא יודעת מאין יבוא עזרך.

    ובסוף, זה עובר. לפעמים זה לוקח המון המון זמן (לי לקח יותר משנה, ואפילו עכשיו, כשיש מישהו אחר, נפלא ומתוק ונהדר) אני עדיין לפעמים מוצאת את עצמי חושבת על ההוא.

    רק לפני שלושה שבועות שרפתי את הפתקים שההוא כתב לי, וקראתי אותם שוב, ונדהמתי איך זה , כל הרגש הזה, עובר למישהו, סתם ככה, יום בהיר אחר, איך זה יכול להיות?!

    והעובדה היא שזה פשוט קורה, ואין מה לעשות, חוץ מלבכות, ולהתאבל, ולהמשיך הלאה.

    ודרך אגב, בענין הדירה – אני נשארתי בדירה המשותפת שלנו כמה חודשים אחרי הפרידה ונורא שמחתי על זה, למרות שבהתחלה היה מאד קשה כי הכל היה “שלנו”,בדיעבד, הבנתי שהתקופה שלי שם לבד היתה בעצם תקופת האבל שלי על הזוגיות שלנו, וה”בועה” שבמסגרתה אני מתחילה חיים חדשים בלעדיו. וזה ממש בסדר.

    חיבוק וירטואלי

  10. שירה,
    מותר לך לכעוס (וכן גם לקוות שתהיה לו תאונה ושתקום פה מישהי שלא עברו לה מחשבות כאלו בראש…)
    לפני שלוש שנים אני עברתי פרדה לא קלה, התחושה הזאת שכרתו לך יד פתאום ואתה צריך ללמוד לחיות בלעדיה, וכולם נורא מעודדים ואומרים לך שטוב לפעמים להיות לבד ושעוד שבועיים כבר תרגישי טוב יותר, מה הם מבינים?
    אז זהו שמבינים די טוב מסתבר… לאט לאט את נזכרת בדברים האלה שגרמו לקשר שלכם להיות רחוק ממושלם (איך שהוא ביקר כל דבר שלבשתי, איך שכשפתאום אני 5 ק”ג יותר כבר אני לא מושכת, איך הוא לא ידע לענג אותי באמת, איך הוא היה קמצן מסריח ו…אני בטוחה שתמצאי דוגמאות) לאט לאט את כבר לא זוכרת את הריח שלו – זה היה הסימן הראשון שלי שזה מאחורי ואז פתאום הכל לא נראה כזה נורא את לומדת לאהוב את עצמך שוב ולמצוא מישהו שיאהב אותך כמו שאת.
    אני בטוחה שאם את קוראת את השורות האלה את לא בטוחה שהפעם תצאי מזה, אבל את מיסתורי המוח האנושי עדיין לא לגמרי פיצחו ואני מבטיחה לך שעוד שנה כבר בקושי תזהי אותו ברחוב.
    וסיפור קטן לסיום – לפני שבוע הלכתי עם החבר שלי ברחוב ופתאום אני קולטת את האקס המיתולוגי בזווית העין עומד ומחבק את חברתו החדשה, בשנייה הראשונה משהו בי רעד, ואז נזכרתי כמה אני נראית טוב, כמה אני מאושרת, כמה החמוד שלציד הרבה יותר טוב לי.
    ניגשתי ואמרתי שלום, ובצד השני היתה חצי התעלפות (אני מודה שנגד כל הסיכויים וחוקי מרפי נראיתי והרגשתי ממש טוב באותו היום) ואני מדברת איתו ופתאום חושבת על איך יכולתי להימשך אליו? איך עשיתי את זה לעצמי? לפעמים אתה חושש להיות לבד ואתה מתפשר כל כך הרבה… אז תרימי את הראש תקחי את עצמך תצאי עם חברות לקנות בגדים, תשתוללי קצת, תרקדי ותאהבי את עצמך ואז יום אחד פשוט תצא ממך אנחת רווחה ותאמרי לעצמך תודה.

  11. קראתי גם אני את התגובה האחרונה, גם לי זה עשה טוב, לשמוע את כל העידוד הזה, שיום אחד יגיע ובאמת זה ירגיש עבר בזמן עבר.
    שירה, אני נפרדתי מחבר שלי לפני 5 שבועות, אחרי שנתיים, גם אצלנו זה דעך עד שנגמר ואולי אני זו שלקחה את היוזמה לפרידה אבל זה היה בלתי נמנע, גם אני אהבתי את הביחד והחום וההרגל שבזה וגם את הבחור, אהבתי.
    סופרים את השבועות, שבועיים ראשונים כל יום את סופרת, אחר כך משבת לשבת, מעבר לזה אין לי לומר לי כי גם אני שם. ככל שהזמן עובר רק מרגישה איך האהבה הבאה שלי עוד מאוד רחוקה, מרגישה איך אני קצת מחלימה כל יום, ותאמיני לי שגם אני לא זוכרת איך עברתי את זה פעם, איך שכחתי שזה כואב כלכך? את חושבת שגם אם זוכרים יש ברירה?
    כשהאהבה נגמרת היא פשוט נגמרת, כשלא מסתדרים אז אין מה לעשות, ואהבה לא נגמרת הרי סתם ככה, אני זוכרת שגם אנחנו פירקנו דירה, כמה קשה שזה היה, לכן עד היום אני יודעת שלא מהר כלכך אכנס לגור עם גבר, כמו גירושין, רק חסר היו לכם גם שני חתולים…
    אני מסתובבת עם אמונה שהכל יהיה בסדר, שצריך להרוג קצת זמן עד שאפשר יהיה להרגיש שוב טוב בתוך המקום הזה שנקרא אני, אני לבד, רווקה וואלה – לא רוצה גברים.
    כמו שניהלתי מערכת יחסים עם אותו חבר במשך שנתיים עכשיו הזמן לנהל איזו מערכת יחסים עם עצמך, זה זמן שיתרום רק לך, בהתבגרות שלך ועם הזמן ועם ההבנות – גם במציאת הבן זוג שלך.
    מושכים לאט לאט, תהיי חזקה.
    וזה תמיד מעודד לדעת שלא רק את עוברת סרט כזה, יש עוד בחורות עם אותן הרגשות ותמיד זה אותו בחור חמוד ואהבה גדולה… זה לא סוף העולם והאמת היא: זו התחלה חדשה, טובה יותר ומאושרת יותר.
    תחייכי כמה שיותר!

  12. עוד גבר

    בתור רווק, אני לא בטוח שאני בעמדה של לתת עצות לנושא
    זוגיות… אבל בכל זאת, נקודה אחת. רובנו (הפנויים/ות
    שבינינו) רוצים מאד להכנס לקשר ואולי, שוכחים לפעמים,
    שצריך לתת ל”קשר” להתחמם לאט (מה שנקרא תקופת חיזור)
    בה ניתן, אולי, לתהות קצת על תכונותיו/ה של בן/בת-הזוג.
    שווה, לפעמים, ל”בזבז” עוד כמה חודשים של “חיזור” על
    פני מצב שמגלים אחרי שנתיים שזה “לא זה”.
    מצד שני, גם צריך לתת צ’אנס לבן/בת-זוג שנראה מתאים/ה
    כי לא תמיד יש הרבה כאלה. כן, אני יודע החיים מורכבים…
    מאחל לך שתמצאי בבוא הזמן את המתאים (המתאים באמת)
    ועד אז (ולפני) שהכאב יחלוף…

    • גוסטב

      היא לא שאתה רווק. היא שאתה טרחן משעמם. וזאת למרות שהצלחת לאבחן שהחיים אכן מורכבים.

    • לי נראה,(ואני יודעת שזה לא רלוונטי כ”כ והפרידה בכ”ז כואבת) שהתקדמתם מהר מדי(דייט שני-נשיקה,שלישי-סקס…) לדעתי,(ויש אפילו פתגם כזה..)מה שבא בקלות הולך בקלות (ובמהירות!) ולכן אני מסכימה עם עוד גבר בנושא החיזור שצריך לתת לו זמן בטרם עוברים לדירה משותפת וכו וכו

      ובכל זאת,לבי עלייך…!
      חזקי ואמצי!

      • blue fire

        אין דבר כזה מהר מדי!
        לכל אדם ולכל זוג יש את הקצב שלו, ואם היא רצתה להתנשק איתו, אז טוב מאוד!
        אני נישקתי את האהוב שלי לא בפגישה השניה, אלא בראשונה.
        כל החוקים והכללים הטיפשיים האלה תקפים רק לגבי אנשים שזקוקים לחוקים וכללים טיפשיים.

        • שוב אני אומרת:זה באופן כללי ולא אני המצאתי את זה ולמרות זאת אני מוצאת בזה הגיון רב!
          ותתפלאי אבל זה עובד ועדיף לתת לזה זמן (ויש גם מקרים להיפך וגם זה טוב)

      • לילוש

        סיוי, אני מסכימה איתך ב-100%. מי ששוכבת עם גבר שרק הכירה ועוד דרך האינטרנט צריכה לצפות שמשהו כזה יקרה. צריך להיות חכמות ולא למהר.

  13. אשת חיל

    אני מקווה שאת עוד צעירה, והעובדה שפשוט לא ידעת שאין מושלם ואין חלק וחייבים לדבר ובמיוחד שקשה קשורה יותר לגיל ופחות לתרגיל.
    די ברור ששניכם ממש לא מעל הממוצע ביכולת שיש לכם לנהל קשר. אולי עדיף לומר, הייתה.
    כואב כואב שנגמר והדמעות והנזלת אבל אולי תחכימי מזה ותביני שעם הבחור הבא, כן או לא דרך האינטרנט, תשימי לב לבעיות ולקשיים אפילו לפני שהן מתחילות לצוץ. אם בכלל הוא יהיה ראוי מבחינת פתחיות ועומק רגשי לתשומת ליבך.
    כי לא כל הנוצץ זהב הוא

  14. שירה,
    כ”כ אמיתי וכ”כ כואב. נראה לי שחלק לא מבוטל מאיתנו עבר חוויה כזאת או לפחות דומה לה..
    מנסיוני וכמה שזה נשמע קלישאה, שימרי על החיוך !!!!!!!!!!

  15. אולי עכשיו דרור נודלמן יפסיק לכתוב תגובות למאמר שלו…

    אבל לא בטוח…

  16. מהורהרת

    אני זוכרת שהדבר הכי קשה היה שרציתי ש*הוא* יעזור לי לעבור את המשבר.
    כי הוא ידע בדיוק איזה עצות לתת.
    כי הוא ידע לגעת בדיוק במקומות שאף אחד אחר לא הצליח.
    כי הוא יכול היה לחייך ולהגיד לי שיהיה טוב, ולו באמת האמנתי.

    כל הקלישאות נכונות. בנוגע לזמן, לחברים, למשפחה.

    תהי חזקה ותזכרי שאחרי כל ירידה יש עלייה.

    🙂

    • הדבר שאני הכי רציתי זה לספר לו מה קורה.
      ז”א עובר עלי איזשהו סרט, ואני נורא רוצה לספר לו עליו, רק שהסרט זה הוא.

      אוי זה היה מתסכל.

      וכמו לשירה גם אני הפסקתי לנשום, וזה היה בדיעבד קצת מצחיק כי הוא רץ בבית כמו מטורף לחפש לי את הוונטולין, כל זה 5 דקות אחרי שהוא אמר לי שדי ויאללה בי

  17. שירה רובינשטיין

    לכל המגיבים והמגיבות, המון תודה, אמנם כמעט כל תגובה גוררת אחריה עוד התקף בכי (חוץ משל אופטימוס פריים, אבל כנראה הוא ערפד כזה שניזון מסבל) אבל אני צריכה לזכור שזה באמת עובר.

    • מאד מאד יפה המאמר שלך שירה. אני מזדהה מאד, ואני בטוחה שרובנו יכולים להזדהות.
      תתעודדי, אולי זו קלישאה, אבל היא נכונה – הזמן עושה את שלו.
      שיהיה לך המון בהצלחה!

    • שלא בכית אחרי שקראת מה שהוא
      כתב לך, זה אופטימוס !
      חיוך, צחוק, וגבר שווה חדש,
      אולי אופטימוס??
      (-:

      • אופטימוס

        עכשיו אני לבד.
        היא הייתה חלק ממני. תמיד הייתה. מאז שהזיכרון מאפשר לי לזכור
        מרגישים את אותם דברים חושבים את אותם מחשבות
        חיים יחד. יחד. לאחרים זה נראה מוזר לפעמים הצמידות הזאת
        “זה לא מעיק?”
        “זה לא צפוף מדי?” כפייתי?”
        הם טועים. טוב לנו
        לפחות היה לנו טוב
        עד שהחברה הפעילה לחץ שניפרד, ומה הם בכלל מבינים? אבל החברה לחצה
        ונכנענו.
        זה היה תהליך מאוד קשה. כל כך מסובך להתנתק ממישהי שקשורים אליה ככה.
        ועכשיו היא איננה. אני לבד
        כל כך לבד. עם כאב עצום שמהדהד בראשי. בוכה לעצמי, איפה את?
        יקירתי, אהובתי, חמדתי.
        לא הזמנתי אבל קיבלתי משלוח של רגשות כמותם לא הכרתי, געגועים. כיסופים. ערגה.
        ואפילו יגון, זה רגש חדש, טרי טרי, זיל הזול, במבצע.
        אז אל תרגזו אבל תבינו שהכאב שלכם קטן עליי, קטן עליי, קטן עליי.
        לעולם לא תבינו מה היא פרידה אמיתית. ממישהי שבאמת קשורים אלייה. אינכן יודעות מהו כאב.
        א י פ ה א ת ?! ת ח ז ר י א ל י !!!!!!!!!!!!!!
        עכשיו אני לבד.

        (את החיבור כתבה לאלי בי’גאני והוא מוקדש לתאומתה הסיאמית לאדן ביג’אני שנפטרה הבוקר על שולחן הניתוחים)

        • ינשוף

          העולם היה פחות מרושע וציני.

          בלעדיך- העלולם היה פחות מגעיל ואנטי.

          בלעדיך- העולם היה יותר אנושי ומתחשב.

          אבל בלעדיך- הוא היה הרבה פחות משעשע.
          🙂

        • אסתי הלא מכוערת

          אופטימוס. גם התאומה השניה מתה.

          לא מזכיר לכם את ההסתלבטויות על אילן רמון לפני?

        • מה לא עשיתי כדי שהוא יזרוק אותי,
          נכנסתי איתו לפאב, יצאתי עם אחר,
          שכבתי עם החבר הכי טוב שלו,
          טיפחתי את השפמפם הבלונדיני שלי,
          ניסיתי את כל השיטות, וכלום.
          זה תהליך מאד קשה. כל כך מסובך
          להתנתק ממישהו שנקשר אלי ככה.
          ועכשיו אני לבד. יש ! סוף סוף לבד!

          מוקדש לכל מי שמישהו/י עזב אותם
          ועכשיו ליבם פצוע שותת דם.

        • blue fire

          יא חתיכת ציניקן מפגר!
          כבר כמעט חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לכתוב לך תגובה אוהדת, שאולי סוף סוף גיליתי את הסיבה להיותך חתיכת ציניקן מפגר.
          אבל, לא!
          כנראה שהסרקזם וחוסר הרגישות שלך הם פגמים מולדים.
          אני מרחמת עליך, באמת שכן.

          • אופטימוס

            זה לא ילך אש-כחולה, אין בינינו שום דבר במשותף, אני יודע אני יודע קשה להתגבר על המשיכה המגנטית שאת חשה, על הצורך האובססיבי להגיב לדבריי, למשוך את תשומת ליבי, על הפנטזיות הממלאות את ראשך בהם אנו מדשדשים באמבט מלא בחומוס צנוברים,
            אולי יום אחד בעתיד…אבל לא היום.
            אני שמח שניהלנו את השיחה הזאת

            • מגהטרון

              לכל הבחורות המגעילות

              אני היא האלטרנטיבה לאופטימוס האלים. אני לא חושב שאני יפה (האמת, אני די כעור…). אני לא העלבתי בחורה מימי (האמת, לא ממש יצא לי מגע עם אחת…), והכי חשוב: בחורות- לא איכפת לי איך אתן נראות, כלומר, לא איכפת לי שאתן פרות מזדקנות ואומללות שמחפשות חברות לתחושות המעיקות עליכן עם הימים שהופכים לחודשים שהופכים לשנים שהופכים לחיים שלמים, בהם אתן לא מוצאות מישהו שיחפוץ בסחורתכן הלא מפתה .

              אני חושב שבכלל צריך להחליף את השם של האתר מ”בננות” ל”בטטות”- זה יהיה הרבה יותר אמין, וימשוך עוד עלמי חמודות נפלאים כמוני.

              רק מגהטרון יכול!!!!!
              (כי רק מגהטרון עוד פנוי…..)

              • אופטימוס

                כי אם כן ברוך הבא חזרה לארץ, ואני צריך לדבר איתך דחוף על 2 עמיתינו המפורסמים,
                הגלמוד והדגנרט. ואם זה לא אתה, אז בכל מקרה ברוך תהייה

    • תבכי כמה שאת צריכה כי זה הכי עוזר ומשחרר. ובסוף נמאס גם מהבכי הזה ופתאום בלי לשים לב תקומי בוקר אחד ותראי שהמשכת הלאה….

  18. צב מעבדה

    שירה,
    כמה שהכאב הזה מוכר עד כאב. גם האקסית המיתולוגית שלי עזבה לה בלי שום סיבה אחת לכעוס עליה, מקסימה שכמותה! (בעצם זו סיבה מספיק טובה בשביל לכעוס עליה).

    בזמנו קראתי איפשהו (נדמה לי באחד העיתונים היומיים) שפרידה סופית מבן/בת זוג שאחריה ברור שדברים כבר לא יהיו כשהיו, דומה אצל הרבה אנשים לתהליך של אבל בעקבות מוות של קרוב מדרגה ראשונה. בהתחלה יש הכחשה (“כמה זמן התעלמתי מהסדקים?”), אחר כך כאשר מבינים מה בעצם קורה יש כאב נורא (בבטן ובריאות שלא נותן לנשום) ורק בסוף באה השלמה עם הפרדה ואיתה החזרה לשיגרה (“אני זוכרת ברמה אקדמית את עצמי לפני המון שנים”). קרוב לוודאי שגם כאן זה מה שיקרה.

    הפרדה מבין זוג יכולה להיות לפעמים קשה אפילו יותר מאבל על מותו מכיוון שה”מת” נשאר בחיים והתהליך של השלמה הרבה יותר קשה, אין עובדה מוחלטת שקובעת עבורך את העתיד. בלב תמיד יכול לקנן איזה שריד קטן מתקופת ההכחשה שאומר “אולי הוא עוד יחזור”.
    בנוסף לכך, הסביבה שלנו לא מכירה בפרידה מבן זוג כמאורע טראומתי כמו פטירה ולא מספקת את הסעד הנפשי הנחוץ, כך קורה שאנשים צריכים להמשיך בחיהם הרגילים תוך כדי מצב נפשי קשה (אני עוד זוכר את עצמי יושב ובוכה מול המחשב במעבדה תוך כדי עבודה. מזל שלא היה איתי אף אחד בחדר, זה לא ממש נעים, במיוחד בארצם של הוויקינגים, בה אפילו נשים לא בוכות).

    פתגם עתיק אומר ש”רק אהבה חדשה מרפאת כאב של פרידה”. זה נכון, אבל רק אם תהליך הפרידה (כמו שתואר למעלה) נתקע באחד השלבים שקודמים להשלמה. לכן תני לעצמך לכאוב, לבכות, לשמוע את השירים שהכי אהבתם לשמוע ביחד, להסתכל בתמונות שלו ולהבין שהוא לא יחזור. בסופו של הכאב הזה תבוא השלמה.
    חיבוק

  19. שירה
    אומרים שהזמן מרפא אבל החוכמה , לדעתי, היא להעביר את הזמן בתקופה הקרובה והכואבת . את יכולה לנצל א ההזדמנות לעשות את כ הדברים שהוא לא אהב, לאכול את מה שהוא שונא או שונא שאת אוכלת (בתנאי שאת אוהבת את זה כמובן) ללכת למקום שאהבת אבל נמנעת ממנו בגלל שלא היה לו נוח וכד’
    הרווח הוא כפול, את גם נהנת וגם עושה איזו דווקא קטנה וילדותית (אבל כיפית מאוד).
    והכי חשוב
    תרימי את הראש
    ואל תתני לעצמך לשקוע ברחמים עצמיים (מי שהוא לא יהיה הוא לא שווה את זה, אף אחד בעולם לא שווה את זה).
    שיהיה לך רק טוב
    טל

  20. cookielida

    🙂
    משתתף בצערך…

  21. תמוז גל

    אחרי כל התגובות האלו שאינן קשורות, אף במעט, למה שכתבת פה
    רציתי רק לומר תודה,
    תודה על שכתבת את זה החוצה.
    אולי זה יעזור.

  22. כתבה יפה ועצובה והלוואי ויכולתי להגיד שאני יודעת מה את עוברת…. אבל בשביל שיישבר הלב צריך קודם להיות מאוהבים… לכן, כנראה, אנשים ממשיכים להתאהב למרות שהם אהבו ונפגעו. כי מי שלא לוקח סיכונים ברור שלא יישבר לו הלב אבל הוא גם לא ירגיש את כל הדברים האלה שתיארת שהיו לך כשהיית מאוהבת. לכן “שוכחים” את הכאב בפרידה ורוצים שוב לאהוב…. יש אפילו פתגם על הנושא אבל מספיק עם הנדושות ליום אחד….

    • האהבה שלי הלכה, הייתה לי אהבה והיא הלכה, ככה פתאום , לא הסתלקה חלילה , היא דווקא אמרה שלום, אם זכרוני אינו מטעה אותי היא אפילו אמרה להתראות אבל היא לא אמרה מתי. חבל זה דווקא היה מקל עליי.
      אני נפרדתי לפני שבוע מחבר של שש שנים. אהבה ראשונה. הכאב כמו שנאמר פה הוא יותר משיוכלו מילים לתאר, כאב פיזי בכול הגוף. אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. כזאת אני מאמינה.
      הפעם אני מאמינה לעצמי כי הוא כבר לא פה כדי שאני אאמין לו.

      • אריאלה

        אי שם בגיל 23 נפרדתי מחבר של חמש שנים, ואני זוכרת שלושה ימים ללא שינה, שלושה ימים בהם התפתלתי מכאבים ורק רציתי שמשהו יפסיק את זה, לא משנה מה. וביום הרביעי נרדמתי והתעוררתי לתוך סיוט, וגם למחרת ושבוע אחר כך, ולאט לאט זה נהיה קל יותר. למדתי לנשום בלעדיו, ואין ברירה, וכל דקה שאת עוברת זו דקה שמקרבת אותך יותר קודם לפחות כאב, ובסוף בסוף? אולי לאושר.

        • חשבת פעם לבדוק למה עוזבים אותך?

          • אריאלה

            דווקא את ההוא של החמש שנים אני עזבתי, מסתבר שזה לא מקל על הכאב.
            חשבת פעם לבדוק מה הם מקורות הרוע שלך?

            • אופטימוס

              לא יכולתי שלא להעלות חיוך כשחשבתי על אותו בחור בר מזל שאחרי חמש שנות סבל קיבל פתאום חנינה מפתיעה. את בכל זאת בנאדם טוב. כל הכבוד.

  23. אצלי זה קצת יותר מסובך. אני נשואה עם תינוק . הוא נשוי ומבוגר ממני בכמה שנים טובות גם נשוי ועם שני ילדים. התאהבנו בטירוף , אף אחד לא ידע כלום ועכשיו הוא החליט שהוא חוזר לאישתו מנסה לשקם. אני יודעת שעמוק בלב הוא משקר לעצמו , אל תישאלו איך אבל אני יודעת.
    מה עושים , איך ממשיכים הלאה?

    • אני חושבת שאת משקרת לעצמך..אני מציעה לך לא להכנס בכלל לקשר כזה (לא מנסיון..) מכיוון שלא נראה לי שהוא יעזוב משפחה וילדים ובטח יהיה לו קשה מאוד וגם אם כן תחשבי על העתיד!
      אם הוא בגד פעם אחת…

      אני יודעת שאין לי זכות אבל אני מדברת באופן כללי ואוביקטיבי ורק לטובתך כדי שלא תפגעי:)

    • סליחה אם אני אשמע קצת ביקורתית, אבל – את נשואה ויש לך תינוק, למה לך לנהל רומן ועוד עם גבר נשוי.
      אם לא טוב לך, למה הבאת תינוק עם בעלך ?

    • blue fire

      למה?
      למה את עושה את זה לעצמך, לבעלך, לתינוק שלך, לגבר ההוא, לאישתו ולילדים שלו?
      למה אנשים בוגדים?
      את פוגעת בכל הקשורים בדבר…
      איזו שטות…

      • למה את מתערבת?!
        כמו שאמרתי לא התכוונתי לפגוע באף אחד! (מה בכלל יוצא מזה?)
        אז תודה על הדאגה לכולם אבל אם זה יפגע במשהו שיודיע בעצמו (או דרך גלית…)

    • היי גלית, גם אני כמוך הסתבכתי בסיפור דומה, הוא נשוי עם שלושה ילדים, אני רווקה, היה סיפור של אהבה סוערת והתמזגות יצרים שאני לא זוכרת לפניה מעולם. הוא החליט שהוא מנתק בגלל שאחרי ככלות הכל לא רצה לפרק את הנישואין, ואני נשארתי עם כאב לב וגעגועים, הייתי רוצה לכעוס עליו אבל אני לא ממש מצליחה, אני רק הולכת לישון כל ערב אפופה געגועים אליו.

      תהיי חזקה.

  24. חזיז ורעם

    מה זאת אומרת “הוא הכי בסדר בעולם”? הוא עזב אותך, לא?
    זו סיבה מספקת כדי לצעוק, ולקלל.

    הנה לך צידוק מוסרי.

  25. blue fire

    שירה החמודה….
    לבי איתך.
    הייתי שם, בכאב המסנוור הזה, ובעצב, ובעיניים האדומות ובחוסר השקט הנפשי.
    לצערי אני לא יכולה לייעץ לך בנוגע לאיך לצאת מזה, כי הייתי שקועה בזה עמוק מעל הראש במשך תשעה חודשים ארוכים.
    די סימבולי, תשעה חודשים של הריון, שבמהלכם התפתחתי לאט לאט, למדתי להכיר את עצמי, לבנות את עצמי, שבסופם נולדתי מחדש לתוך מע’ יחסים נפלאה, אמיתית, חמה, יציבה…
    אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ובטוחה שבסופו של דבר תצאי מהדיכאון ואפילו תמצאי אהבה חדשה, טובה יותר, כי היא תהיה “ה”אהבה שדיברו עליה כל כך הרבה בתגובות האחרות.
    חייכי, כי באמת שיהיה טוב יותר.

    • אופטימוס

      הנאום הזה מאוד מוכר לי, זה לא מה שנינה אמרה שבוע שעבר ב”צעירים חסרי מנוח”?

      • אגמית

        ברצינות, אולי די כבר עם הירידות המגעילות שלך בכל תגובה ותגובה ?

        מה עם קצת כבוד מינימלי לעובדה, שמאחורי המילים הכתובות, יש אנשים עם רגשות ?
        נכון, יש כאן לא מעט תגובות ציניות ומפולפלות (ובכלל, לפעמים נוצרת התחושה שיש כאן תחרות “מי יותר שנון ומושחז” ), אבל אתה פשוט עובר את הגבול עם האנטיפאתיות שלך וכן, אני יודעת שזה גורם לך אושר בלתי יתואר, אבל אולי די כבר ? נמאס !
        והאמת – למי אכפת אם הכתיבה שלך נובעת מכל מיני תסכולים שונים ומה הם עושים למוח שלך …אם זאת הדרך שלך למשוך ולקבל תשומת-לב היא עובדת וחבל.

        מכינה את עצמי מראש לעוד תגובה “נפלאה” מהסטוק הבלתי-נדלה שלך…

      • כי אני מתה על התגובות שלך, חולה עליהן,
        כמה שיותר אנטיפתי ומגעיל יותר טוב.
        אני פשוט במין מצב רוח כזה שדוקא הציניות
        הזו מביא משב רוח צונן על פניי.
        או שאני סתם סוציומטית.

      • פעם בער לי להגיב לכל תגובה מטומטמת. עכשיו כבר לא. אבל מספיק. אתה מתיש, אתה לא משעשע, לא מרענן וממש לא חד או שנון. פשוט סתם. אנמי אובססיבי. אז תעשה לכולנו טובה ותנטוש. אה, ונודה לך מאוד אם תוכל לאסוף בדרך את החבר הזה שלך… ההוא ששונא נשים ועדיין מתעקש להתנחל לנו באתר.

        תודה. ממש תודה

        • מסכימה עם כל מילה. ממש טמבל פאתטי ולא מעניין.
          כמו כינה קטנה או סתם לכלוך שלא יורד, זהו נובלמן.

  26. טרום גרושה ?

    מזדהה אתכן עמוקות. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח אבל הסבל בל יתואר. בעלי (3 שנים ועוד כ 2 של מגורים משותפים) קם והלך. אני חושבת ששנינו יודעים בדיוק איזה טעויות עשינו, ומה היה דפוק בכל אחד מאיתנו. כמה שאני מנסה להסביר לעצמי שאולי זה עדיף, ובמילא אין לי מה לחשוב על איך נחזור ונתקן את כל הטעויות ונבנה סוף סוף את הקשר הכי בריא בעולם, כי כנראה שזה לא אפשרי. כי הטעויות שנעשו הן כרוניות (כנראה אצלו לפחות. למרות שאולי נדמה לי שזה ככה כי יותר קל לי לשכנע את עצמי שזו לא אני שדפוקה ותהרוס כל מערכת יחסים). האמת היא שאני לא חושבת בהגיון. התחושה היא של אובדן שפיות. התפתלות על המיטה בבכי כל כך חזק שהגוף לא מחזיק מעמד. זה הלבד. התלות. כל השנים האלו ביחד. והאהבה. שעדיין קיימת אצל שנינו. אבל הכל כל כך מסובך. אני לא אתחיל להסביר כאן את כל מה שקרה הרי. וזה גם לא משנה, כי נראה לי שבסופו של דבר התחושה היא אותה תחושה. של מצוקה גדולה.

    • חיבוק גדול

      מקווה שאיך שהוא תצליחו לנסות לבנות מחדש.
      בלי להאשים
      בלי לצפות
      והרבה הרבה הרבה להקשיב.
      להקשיב לא מתוך חשד לפגיעה אלא מתוך אמון שהכוונות טובות.
      עוד חיבוק לסיום.

  27. אשת חיל

    תמשיך לכתוב כאן ולרגע אל תפסיק
    המילים שלך הם כמו משב רוח בין כל הדביק דביק דביק
    וואללה.

    כבר 100 תגובות וכל כך מעט נקודות מעניינות
    המון המון חזרה עצמית וחשיפה מדודה ומתונה

    ואפילו נורא משעמם לעיתים די קרובות

    בנלי

    “כל פרידה כואבת
    כואבת לשני הצדדים
    הזמן יעשה את שלו
    מטעויות לומדים
    כולם עושים שטויות”
    וכולי וכולי וכולי.

    זאת לא פינת התמיכה הקבוצתית
    מי שחושף את עצמו לוקח סיכון
    שהתגוהבת יהיו גם בנוסח הבא:

    רבים מאינו עברו דברים דומים
    וזה היה כואב מאוד מאוד
    הרבה בעיקר שהאחריות נופלת על שני הצדדים.
    וזהו.
    כמעט תמיד יעבור אבל לא ממש לגמרי
    הלאה
    ממשיכים
    עבור
    יש משהו שעוד לא נאמר בנושא הזה פה?

    האירו את עיני המשועממות מהקלישאות ומפחי הנפש.

    (לא כל מה שאישי וחושפני הוא גם מעניין)

    • אגמית

      מה שלא מעניין אותך עשוי לעניין מישהו אחר, גם אם זה נכתב כבר באינספור וריאציות שונות.
      יש כאן לא מעט אנשים שכותבים כאן מתוך כאב אישי עמוק ברגע שמאמר זה או אחר נוגע אצלם בנקודה רגישה ולא יזיק לכבד את זה. זה הכל.
      ויש כאלה שפשוט מביעים את דעתם כי בא להם וחוטפים תגובות אגרסיביות כאילו הם עברו על החוק.
      אף אחד לא ביקש ממך או ממישהו אחר לנגב להם את הדמעות, אבל לעיתים נדמה שהציניות משתלטת כאן על כל חלקה טובה ומי שנעדר אותה צריך להתנצל על זה.
      לא חסרות כאן תגובות משעשעות וגם אם יש בהן מן הציניות, הן מצליחות לשמור על ענין גם בלי ללעוג ולרדת לפסים אישיים.

    • למה ציפית כשנכנסת למאמר שמדבר על כאב של פרידה?

      לציניות ועוקצנות ושנינות, אם מפריעות לך קלישאות תכתבי משהו יותר חכם ואל תחלקי ציונים

      המאמר של שירה נגע בתחושות ועורר הזדהות גם אם הוא לא לטעמך

  28. זאב רע

    שירה, אל תדאגי, כדור השלג טרם הגיע ליעדו הסופי ויש עוד עץ שעליו לרמוס בדרך. בקרוב מאד ייכנס מישהו חדש לחייך, והמישהו הזה, סביר להניח שיהיה בחור מקסים ומפרגן ואפילו אוהב. הוא יעשה הכל כדי שזה יעבוד ביניכם, אבל לא ירחק היום שבו כל התסכולים שניסית לתעל בכתב יצאו מולו, ואת תזרקי אותו מפסגת האולימפוס. המישהו הזה יעלם מחייך בצער ובכאב, אבל עם כל צערו, הרי זה לא הסיפור שלו, וגם את הרי תהיי הכי בסדר בעולם.

  29. כ”כ נכון ואמיתי. כמה שזה נכון שאם היינו זוכרות את הכאב..אבל גם אם כן היינו זוכרות הרי לא היינו נותנות צ’אנס בחיים ללב שלנו לשמוח, להתרגש ולאהוב! אפילו אם זה לזמן קצר.

  30. שירה-למה תמיד מתפעלים ומכבדים פגישה בין שני אנשים ואילו את הפרידה קשה כל כך לקבל?
    אם היינו מכבדים ומקבלים בהשתהות את הכוחות שמביאים שני אנשים להפרד, ממש כפי שעשינו כשהם הביאו את אותם השניים, להפגש – היינו הרבה פחות סובלים…ויותר סולחים…. לעצמנו ואחרים.

  31. איילת

    שירה
    הזדהיתי ,זה כואב
    אבל הזמן יעשה את שלו
    והיה רק יותר טוב

    אופטימיות זה הקסם!

  32. איילת

    שירה
    הזדהיתי ,זה כואב
    אבל הזמן יעשה את שלו
    ויהיה רק יותר טוב

    אופטימיות זה הקסם!

  33. הכי קל לפתוח בקלישאות: את תעברי את צעירה, ואם את לא צעירה, אז כאשה בשלה יש לך מספיק חוכמה של בדיעבד כדי לעשות מן הדפק אפקט וכו’. אולם אין אף גיל המכין לשברון לב,
    אך אולי כמחשבה לעתיד, ולמערכת יחסים עתידית(שאפילו אם עכשיו אינה נראית לך אפשרית, היא תגיע לבסוף), אולי לא כדאי /רצוי /צריך לחפש אהבה או לרצות בה,ובכל מנעמיה.
    אולי כדאי /צריך/רצוי לחפש אושר קטן.
    חישבי שעל פני תקופה לא קטנה היית מאושרת,והיה לך טוב וכעת התקופה נסתיימה, וצריך למצוא אושר אחר ויעבור זמן אולי עד שתימצאי אושר אחר, אך את תמצאי, בדיוק ברגע שהכי לא ציפית לו….

  34. אחדים רואים באור מראה מלבב, זה תלוי ברגע שבו הם מוצאים אותו נופל על פניהם החלקות מגילוח או סתם חלקות כי ככה ברא אותם האל.

    אני מוצא את עצמי מביט לשמש – מקווה שאולי היא תצרוב את לוחיות עיניי ולא אוכל לראות אותה יותר ולא בגלל שאין בחיי אושר אלה דווקא כי יש בחיי אושר וכי למדתי שכל אושר נמוג, נסוג, נעלם לתוך החשכה ובסופו של כל בור עם קרן אור חמה מעליו בשעות הבוקר, הקרקעית עדיין קשה ומהר מאוד הלילה יורד.. ואת הכוכבים הרבה יותר קשה לראות.

    אז עדיף שלא לראות – אולי ללא הראיה ישתמרו המראות ??
    השמש תחזק ותחמם את הלב ??

    אשרך יקירתי על שכאבה בטנך אשרך שיכולת לראות את האור לשבור אותו ולבכות את עזבונו, אחדים לא זכו לכך, ואם רצה דקרט לומר שקיימנו מה היה צריך לעשות אם לא לתת לנו את כאב הבטן הזה, עם הלילות הארוכים והכהים, עם השקט העמוק והנוגע …

    פסקה אחר פסקה הן מלטפות, מילותיך, מלטפות כמו עננים משייטים על גבעות חשופות, לא נוגעות אך מורגשות, לרגע נעלמות וחום השמש צורב בעור לרגע מאלימות את אורה מפני.

    האהבה אינה שלהם של בני זוגינו כי אם שלנו. אנחנו מפנים אותה כמו קרן אור לעבר התורן, ובשאיפה לעבר האינסוף – לכשיבוא ההוא שלא ירצה לעזוב …

    יש לך בליבך מקום בו האהבה שלך נחה רק תמצאי אותה, תלטפי אותה, תאהבי אותה והיא תצא אט אט ממחבואה אשר בלב … הו אז תוכלי לכוון אותה שוב. אל האוביקט הבא שיעטוף אותך בלילות ללא סקס (וגם עם) שיצחיק אותך ויקח אותך בשבתות להוריו המתישים.

    לא לחינם “אדם בתוך עצמו הוא גר”
    לא לחינם את כותבת כאן.

    יפות המילים לכאבי הלב לכאבי הבטן עדיף קולה

    • נכון שזה אופטימוס בתחפושת כתב את התגובה הזו?
      לא, כי אם לא, אז זה ממש נורא. כאילו – מישהו באמת כתב את זה? (אולי ללא הראיה ישתמרו המראות?? )
      אמאלה.

  35. ליאור

    יפה כתבת

  36. עכשיו תחשבו שהוא התחתן ככה סתם ביום בהיר אחד את מפלרטטת איתו בצ’אט והוא אומר לך
    “התחתנתי”
    עכשיו זה באמת “אאוץ'”
    ממש כואב לייייייייייייייייייי !!!!!!!!!!!!!!!!!
    בקושי עבר זמן מאז שאני הייתי שם !!

    אאוץ’ אאוץ, אוווווווווץ’ 🙁

  37. כל כך מזדהה איתך, חווה עכשיו בדיוק מה שאת חווה, הריקנות הזאת כשאני קמה בבוקר ויש דמעות מהלילה בצדי העניים, ובודד לי ועצוב לי, ולא בא לי לעשות כלום רק להתעטף כמו עובר ולשכוח מהכל, אבל אין עם מי ואני לא יכולה לשכוח. הריקנות הזאת, והכל נראה פתאום כל כך סתמי וחסר תוחלת, והציפיה שבכל זאת אולי הוא ירים טלפון אחרי ככלות הכל לשאול מה שלומי, ואני יודעת שזה לא יקרה וגם אם זה יקרה, אז מה?

    תהיי חזקה

  38. סיגלית

    משעמם בטירוף…

  39. מקסים, מרגש ואמיתי.
    כתוב חלק כמו חמאה, ישר מהלב. עצוב.

  40. חזיז ורעם

    שיר’קה, יהיה בסדר, הבטיחו לי.

  41. בכל סוף יש איזשהי אכזבה והרגשת החמצה,גם אם זה היה טוב וגם אם זה היה טוב פחות… החוכמה היא,לדעתי,ללמוד לפתח את עצמך בתור אינדבדואל,לבד,ורק אז להכנס לקשר חדש.מחוזקים ומלאי ביטחון עצמי!

  42. אני מאמינה שיש מישהו שמושך למעלה בחוטים. תקראו לזה תמימות, אבל חייב להיות טוב בסוף, אחרי רגעי העצב. לא יכול להיות אחרת. הלוואי שתוך כדי היינו יודעים מה המשמעות של הכל, אבל כנראה שזה ייחכה למרומי גיל 80.
    יהיה טוב.
    גם אני אוהבת מישהו שהיה חבר, ועכשיו מתקשר רק כשהוא מתגעגע, וזה קורה כל שבועיים. והוא לא מוכן לוותר, למרות שביקשתי שלא יתקשר יותר. הוא יוזם- אני לא, אני רק זו שנשברת. מהמקום הכי אנושי- געגועים.
    אני יודעת שאני שווה יותר, יש הרבה שרוצים יותר, אבל אני עוד אוהבת אותו.
    אני לא מאמינה שצפוי לנו עתיד מזהיר, אני פשוט לא רוצה לוותר עליו, כמוהו.

    אני במעגל מסחרר, אני לא מצליחה לפרוץ אותו. אני יודעת שרק הזמן…יודעת
    בינתיים קשה וקל – תלוי מתי.
    כואב

  43. הכאב עובר בסופו של דברת הגעגוע לחיבוק ולחום לא! ובסופו של דבר תמצאי את האחד שלך… זה פשוט לוקח זמן. כשתמצאי אז את תצחקי על זה שאי פעם בכית עליו… רק תזכרי שהכל לוקח זמן… תיהיי חזקה!!!

  44. גם זה יעבור.
    כולנו הרגשנו דחיה אי פעם בחיינו.
    הצעתי היא תני לכל העניין זמן את כל הזמן.
    רק אחרי שהרגשת שזהו – תעברי הלאה אחרת תמצאי את עצמך סוחבת משקעים לבחור הבא.

  45. מלאכית עצובה...

    טוב קודם כל המכתב שלך יפה מאוד ומרגש מאוד.. ואני חייבת להודת שהוא פתח לי פצע בלב, שככה היה בגבול בין להגליד לבין להיות עדיין טרי.. כל אדם חייב לעבור לפחות פעם אחת במשך חייו פרידה כואבת ממש מאדם אהוב… אהוב זו לא מילה!! מישהו שנראה ה-אחד הנפש התאומה, החצי השני ולא משנה באיזה גיל.. אני עדיין צעירה, רק בת 16 אבל איבדתי לא מזמן את אהבת-חיי.. “לא מזמן”, או שזה רק לי נראה לא מזמן? חודש הבאה תעבור שנה( באופן רישמי) שנפרדנו, אבל מבחינת המציאות הרבה פחות.. המשכנו להיות ביחד רק ללא מחוייבות והיה טוב.. והיינו בתוך מעגל כזה, שנפרדנו אבל בכל זאת לאף אחד אין את האומץ לנתק הכל, אז מחכים לראות מי ישבור אותו ראשון.. והוא שבר… כיום יש לו חברה חדשה, דבר שלא האמנתי שיקרה, בגלל שבפני כולם ובעיקר בפני עצמי אני הייתי חברה של **** והוא היה חבר של **** אפילו השמות שלנו היו דומים, רק אות את מבדילה.. ואנחנו עדיין ככה בפני החברים הקרובים שלא מאמינים שאחרי כמעט שנתיים ביחד זה לא קיים עוד! גם אני לא האמנתי, וזה שבר אותי, שהבן אדם שלקח ממני הכל, לקח ממני את ילדותי והפך אותי לאישה, הבן אדם שחיי איתי כמעט 24 שעות כמו זוג נשוי, בן אדם שקיבל ממני את כל האהבה בעולם פתאום הלך.. ונכון זה לא פתאום, אם הוא היה כאן כותב את המכתב מהצד שלו, זה בטח היה נראה ככה: אני אהבתי אותה מהרגע ה- 1 שנתקלתי בעיינים שלה, כל השאר זה רק תירוצים איך להתקרב אליה התאהבתי בצחוק שלה, היא החברה הראשונה והאמיתית שלי, כמה שאני משחק אותה גבר מנוסה, איתה אני כמו תינוק.. לא אהבתי לפניה מעולם.. ועד שסוף סוף השגתי אותה, היא הייתה המלכה שלי, ואני רק רציתי להיות מלך.. הסכמתי לכל שיגעון שלה, לא דרשתי כלום.. רק שתכבד אותי ולא תשקר לי.. הרבה פעמים נפרדנו כי היא לא הייתה מספיק בטוחה.. ואני, כמה שאמרתי שאני לא המשחק שלה ושאני לא אחזור אליה מתי שיתחשק לה ידעתי שזה רק מילים כי ברגע שהיא לקחה את ידי רק רציתי לתפוס אותה חזק ולא לעזוב לעולם וככה חזרתי אליה כל פעם.. ואהבתי, בכל יום יותר.. סלחתי, גם אחרי שגיליתי שהיא בגדה בי, ונשבעתי לעצמי שהיא מחוקה בשבילי והיא תשלם על זה.. לא יכולתי, האהבה הזו חזקה יותר ממני.. היא הצטערה, ראיתי בעיינים שלה עצב וחרטה, והבנתי שהיא סוף סוף מתחילה להתאהב בי.. היינו עוד שנה שלמה מאושרים יחד היא נתנה לי את הדבר היקר לה ביותר ואני כל כך אהבתי.. פעם שנייה היא בגדה באמוני, לא בגידה באופן פיזי בגידה באמון ובכבוד שלי.. כאן, לא יכולתי לסלוח.. נכון אהבתי, אבל לא יכולתי יותר להיות במצב הזה קשה לי מידי.. נפרדנו, הפרידה הייתה קשה מאוד, אני יודע מה עבר עליה וכמעט נשברתי כשהיא ישבה מולי והתפרקה לי בין היידים שנחזור, אבל לא יכולתי.. היא צריכה להבין שעל טעויות משלמים ולא תמיד יש עוד הזדמנות, איך אני אקח את הסיכון שזה לא יחזור? אני לא יכול לחיות ככה..”..
    את המילים האלה, המילים ששרפו לי את הלב, הוא כתב לי במכתב בדיוק את זה בניסוח אחר, אבל הוא בחיים לא נתן לזה סוף ברור, וזו הייתה הבעיה לא סגרנו את זה לא לטוב ולא לרע..
    אני יודעת שעשיתי הרבה מידי טעויות ושהיה לי אוצר בין היידים אבל הבנתי את זה מאוחר מידי! נכון המשכנו להתנהג כמו חברים אולי כי היה קשה להשלים עם העובדה שזה נגמר.. ואני, איך אני אמשיך הלאה? הגעתי למצב שהורדתי 7 קילו ונראיתי כמו גפרור חסר צורה, לא יצאתי לא ישנתי לא צחקתי רק בכיתי עם התמונה שלו לידי.. איזו טראומה זו בשבילי להיפרד ביום הראשון של התיכון, בית ספר חדש, רק רוצים את החברים איתך ואני איך אני אתחיל ללמוד שבא לי למות?? בינתיים המשכתי לחיות מיום ליום רק לראות אותו בבית ספר ובערב עם כל החבר’ה שלנו.. לאט לאט הזמן עבר, אני התאוששתי וחשבתי שהדרך הכי טובה להחזיר אותו אליי זה לא להתייחס ולהיות חזקה.. הבעיה היא שזו הדרך שהוא תמיד התנהג.. והשגתי בדיוק מה שלא רציתי.. הוא חשב שאני כבר לא אוהבת אותו ושהמשכתי הלאה ובגלל זה היחס שלו אליי היה קר.. בינתיי הוא חיפש תחליף, נחמה.. והכיר את חברה שלו עכשיו..ומאז הוא איתה כבר חצי שנה ושכבר תפסתי אומץ ואמרתי לו שהכל אי הבנה ושרק רציתי להחזיר אותו אליי הוא אמר לי שכבר מאוחר מידי וכנראה הוא באמת מרגיש כלפיה משהו ואמר לי ככה: “את יודעת רק לפגוע לא יודעת להיפגע..” ואני קיללתי את עצמי למה לא עשיתי משהו מוקדם יותר.. בינתים הזמן עבר, כשלי נראה שהם בונים קשר, אף אחד לא רצה להגיד לי שהם בעצם כל שבוע נפרדים שהוא לא מפסיק לדבר עליי ולהשמיע את השיר שלנו ולחשבו עליי שהוא איתה.. ועוד הרבה דברים שגיליתי רק עכשיו.. היא שנאה אותי ואני כמובן אותה!! מה שהוא גילה לא מזמן שהיא בוגדת בו במשך זמן עם חבר שלה לשעבר ושהיא מנצלת אותו. הוא גילה, בגלל ההתערבות שלי אבל סלח לה בסוף והם חזרו! אני הגעתי למצב שאין לי כוח יותר.. ואני לא הולכת להתערב.. זה לא שהייתי לבד, לפני כמה ימים נפרדתי מחבר שלי, שבמקרה הוא גם חבר שלו, ובגלל זה הוא לא מדבר איתי כי הוא חשב שזה היה כדי לעצבן אותי.. כבר כמעט 3 חודשים אנחנו לא מדברים.. ואולי עדיף ככה, עדיף שנתרחק ולא נדבר.. אבל בכל זאת העיינים ממשיכות להיתקל אחד בשני בכוונה ולא בכוונה.. והוא אמר לו (לחבר שהיה לי עד לפני כמה ימים) שהוא לא מוכן שנהיה ביחד ולא מתאים לו.. ועוד אלף תירוצים ולחבר אחר אמר שאולי בעתיד הוא ואני עוד נחזור אז הוא לא בדיוק ידפוק לו חשבון.. בינתיים אני ממשיכה הלאה, לא יודעת כמה זה באמת.. מבחינת כולם אנחנו עוד נחזור כי “באהבת אמת רגש לעלום לא מת”… אבל הוא, משחק כל כך טוב.. הוא לא מראה שקשה לו בכלל להיפך… אז למה שגם אני לא אמשיך הלאה?? ?? לפחות בזמן הזה…
    יאללה ביי מקווה שלא שיעממתי אותכם!! תודה

  46. מכל הסיפורים המרגשים על פרידות יוצא רק כאב ודכאון.בואו נהייה יותר ריאליסטים: למישהי יש מישהו להכיר לי?(ולא זה ששבר את ליבה…)

  47. מי מסתתרת מאחורי השם הבדוי .. 🙂

  48. ניר אוהד

    ממה היא מתביישת?
    זה לא שהטורים הקודמים שלה היו פחות “אישיים”…

  49. היי שירה יקירה ,
    ברגע שקראתי את מה שחווית , חשתי הזדהות מוחלטת , גם אני כמוך חוויתי אכזבה אחרי קשר של כמה שנים .. קשר עילאי !!! הרגשתי כאילו משהו מת בתוכי …גם לי לא היו סיבות ברורות לעזיבה .. רק המון סימני שאלה ?? וא-כ-ז-ב-ה ענקית .
    אבל … עברה שנה .. ובה למדתי המון !!! המון !! על עצמי … על מה שאני באמת מאחלת לעצמי .. על מה שאני באמת אוהבת .. גיליתי עולם חדש בלי ה-פחד מלהיות לבד..
    תקיפי עצמך אנשים אוהבים ותומכים .. השתדלי לא להעלות את הסיפור שלכם בכל הזדמנות זה צובט כל פעם מחדש – וגם ככה זה נמצא שם בבטן .. בכל נשימה .. בכל לילה …
    אומנם , עדיין לא מצאתי את נפשי התאומה .. עברתי חודשים קשים .. של תהייה ושל שאלות – מה בכלל אני צריכה גבר ? יותר טוב לי לבד !!
    אני ממשיכה הלאה עם ראש מורם ומלא ביטחון כי אני יודעת שמה שיש לי הוא רק שלי ..
    חווינו חוויה – לא נעימה , עכשיו הזמן לעשות מה שטוב בשבילך ורק בשבילך !!!
    אני מאחלת לך המון אושר פנימי , ומבטיחה לך שעוד נצחק על הסיטואציה הזו בעתיד …
    נשיקות
    לי

  50. דיקלה דיין

    שלום לך מלאכית חמודה…אני קוראת את המיכתב שלך ואני ממש בשוק אני עברתי כמעט את אותו הדבר בגיל שלך ..את כל כך צעירה וכבר עברת כל כך הרבה יש כל כך הרבה דימיון בסיפורים שלנו (שלי ושלך)אבל מה שאני יכולה להגיד לך במרום שנותי אני כבר בת 23 “לא בת 16 יותר אבל יודעת משהו על העולם הזה”..אבל אני מבטיחה לך ולשירה שיצאה ממערכת יחסים בוגרת של מגורים ביחד ולך חמודה שיצאת מאהבת נעורים (זה סוג האהבה היפה מכולם) שהזמן מרפא ה-כ-ו-ל וזה בדוק. הייתי במצב שלך בגיל 17 שבורה לרסיסים לא מרוכזת בבחינות בגרות ראיתי אותו עם היברה החדשה והלב שלי נימחץ אבל אל תאשימי את עצמך ותאמרי” חבל שהייתי רעה, שלא הראיתי אהבה” הכול בולשיט מתוקה הכול מלעלה עברת איתו יותר דברים בשביל גילך הצעיר ועכשיו את מרפא את פצעייך אין דבר כזה ידידים אחריי מערכת יחסים ואין דבר כזה המשכנו רגיל בלי מחוייבות כי זה לא פייר בשבילך לתת את עצמך ככה מיבחינה רגשית ולא לקבל כלום בחזרה זה רק שובר כל פעם מחדש ולא נותן לך צ’אנס להמשיך הלאה בחיים ותאמיני לי מתוקה יהיו עוד גברים שיהרגו כדיי שתהיה חלק מהחיים עכשיו זה הזמן לצאת לעשות חיים לבלות עם חברות להישתולל גם את שירה אותו דבר בדיוק..ובקשר אלייך מלאכית אני המשכתי בראש מורם סיימתי בגרות היתגייסתי לצבא פגשתי את אהוב ליבי השני יצאנו יחד שנתיים ,ניפרדנו בהבנה ועכשיו אני יחד עם אהוב ליבי ה-3 מאושרת מאיי פעם..גם לך זה יקרה אני מבטיחה תיפתחי את הלב לשונה ואל תיתקעי על האקס המיתולוגי יש ים של בחורים מתוקים איי שם בחוץ שיהרגו כדיי לתת לך נשיקת לילה טוב*****

  51. אופיר מלכי

    היי. הקטע הממכר באינטרנט הוא זה שאתה מדמיין את האדם השני. כשאתה חי איתו זה רצח חלום. נשים אמורות להיות יותר מעשיות אבל גבר חולם זה אסון של ממש. ואם היה נשאר היה בוגד. תמצאי מישהו לא הכי מלהיב לנהל משק בית וללדת לו ילדים ונהלי מערכות יחסים דמיוניות באינטרנט. הפיצול עובד לא רע כשיודעים לשמור על הגבולות.
    חפשי אותו למטרות נישואין והורות. ותתפשרי חופשי. את הפנטזיה אני לא רוצה לראות מזילה ריר מתוך שינה על הכרית שלי. וגם לא הייתי מרגישה בנוח ללדת לידו.
    עם הגבר ממוצע שבע שלי אני מרגישה נוח לעשות הכול. ואחרי שבע עשרה שנים אני מגלה שהוא צבוע בצבעי העבר והזכרונות שהפכו אותו ליותר מפנטזיה עבורי.
    לסיכום:
    גבר רציני = התפשרות רצינית.
    גבר פנטזיה מהנט = לשמור חזק על גבולות ולא לנפץ חלום על ידי מפגש במציאות. טוב בטח לא ייצא מזה.
    לא להתייאש. ובהצלחה.

  52. לדיקלה מאת המלאכית

    דיקלה החמודה… תודה רבה רבה על התגובה שלך ממש נגעה לליבי.. עד כדי כך שכואב לי לדעת שאת אכן צודקת!!!! אבל אני לא יכולה להפסיק להרגיש שיום יבוא ואנחנו עוד נחזור.. אין, אם רק היית רואה איך הוא מתנהג כשאני לידו, הוא לא מפסיק להסתכל ולהתקרב… ובכלל הוא אמר לכולם שהוא בחיים לא ישכח אותי, את אהבתו הראשונה ושאולי, בעתיד עוד נחזור אז הוא לא רוצה לראות אותי עם אף אחד מהחברים הקרובים שלו, ובעצם אולי לא עם אף אחד..
    אבל המציאות היא שבינתיים יש לו חברה, ואני ברוב טיפשותי ממשיה להרוס לעצמי קשרים כרגע יש לי מישהו חדש, שרק מתרגש מזה שאני מחזיקה לו את היד.. ובאמת, אין מישהו יותר טוב ממנו.. אבל הגעגועים שבליבי תמיד חוזרים לחבר הראשון.. אני אפילו לא יכולה לקרוא לו האקס שלי.. אני כל כך פוחדת מזה שזה נגמר ביננו! אני לא מאמינה עדיין… ואני לםעמים מסתכלת על זוגות שאני מכירה, גם להם יש עבר אחר, אז אני שואלת את עצמי, איך הם המשיכו הלאה? מה לא קורה להם שהם נזכרים?? ואני רואה אותם כאלה מאושרים..
    ולפעמים הייתי הורגת את עצמי רק לדעת אם גם הוא, עדיין נזכר בי למרות כל ההצגה שמבחוץ.. וגיליתי שהתשובה היא כן.. אני לא יודעת עם עדיין עכשיו, אבל כן הוא עדיין נזכר!! אז איך אני אמורה להמשיך הלאה, שאני יודעת שאולי יהיה עוד סיכוי?? סיכוי להחזיר את אהבתנו הכל כך מיוחדת?? אולי הגורל עוד יפגיש ביננו.. זה קשה, קשה מאוד. ולהמשיך לראות אותו.. כל רגע כל דקה.. לבד, ואיתה… די לפעמים אני אומרת, אולי זה רק חלום רע, שאני תכף אתעורר ואחזור לחיים הרגילים שלי איתו.. אבל החלום הזה, לא רוצה להיגמר… מילא, אם הייתי יודעת בוודאות שאין תקווה הייתי ממשיכה הלאה בלב שלם.. אבל איך אני יכולה??. אני לא רוצה לוותר על הכל.. וכמה שניסתי לבקש לא לשמוע עליו לא עזר… כולם רק המשיכו לבוא ולספר לי כאילו זה ברור שאני צריכה לדעת! וקשה, קשה מאוד. אבל אני יודעת שמה שלא יהיה אני צריכה להמשיך להיות חזקה ולא לתת לשום דבר לשבור אותי כי אני חזקה.. באמת, עברתי הרבה והתחזקתי! ואולי בדרך שאני מנסה להתגבר, אולי אני אצליח.. מה שכן אני חייבת להמשיך להאמין בעצמי, עם זה איתו ועם זה בלעדיו.. תודה רבה לך על ששיתפת את סיפורך.. מאחלת לך המון בהצלחה

  53. האהבה אכן מתה היא פירפרה ואז נדמה. נמוגה… במאה ה21 אין מקום לרומנטיקה או לרומיאו בסוף אנחנו מתעוררות ומגלות שרימו אותנו אין אהבת אמת!

  54. שירה שלום. כשקראתי את סיפורך חזרתי אחורה לימים בהם שברו את ליבי. זאת הרגשת אובדן נוראה וכל פעם שאני נתקלת בסיפור כזה במקום להתרכז בכאב של מאבד האהבה אני בעצם מרחמת על עצמי . הקשר מת בשלב מסויים ומתנתק מחייך אבל תחושת האובדן נשארת שם לתמיד. אני רק יכולה לאחל לך שזו תהא הפעם האחרונה שתחווי את זה. ובאותה נשימה אני אאחל לעצמי שגם אני לעולם לא אעבור את זה. לחיי אהובי…

  55. גם אני נעזבתי לפני כמה שבועות.. ואני עוד צריכה לסבול את הפנים שלו כל יום….
    תחכי לדפקט הבא הוא ימחק את הנוכחי
    שלך
    נט

  56. כן… זה בהחלט כואב.

  57. כן.. זה ממש משאיר פצע בלב, גם לי קרה מקרה….
    אני אוהבת בחור ואני רק בת 16. כל הזמן חלמתי עליו והוא הביט עליי כאילו הוא מאוהב בי גם!
    אני חשבתי שהוא באמת מאוהב. אבל גיליתי שהוא התערב עם חבריו עליי.. ועוד לא הו אמר לי את זה.. אני שמעתי אותו צוחק עם חבריו.. אני ממש נפגעתי ובכיתי!! ומתיי שהלכתי לדבר איתו הוא התעלמם ממני וקרא לי בשמות…

  58. סילבי

    אמיתי לגמרי

  59. קראתי את מכתבך כעת (2006) – מעניין לשמוע אם הזמן ריפא הכל ואיפה את נמצאת היום

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *