אהבה בעידן המודרני

העולם המודרני והטכנולוגיה המתפתחת נותנים לנו יותר דרכים לדעת, לטייל ואפילו לתקשר. עד היום אני לא מבינה איך גדלתי בלי נייד. איך במקום לחזור מבית ספר, הלכתי לגינה עם חברה שלי ולאמא שלי לא היתה שום דרך לדעת איפה אני. איך התקשרתי מהצבא אולי פעמיים בשבוע. איך טיילתי בדרום אמריקה אחרי הצבא והסתפקתי בשיחת הטלפון השבועית בלי אי-מיילים, מסנג'ר או אפילו סקייפ כדי להודיע להורי שאני בחיים ושהקולומביאנים עוד לא חטפו אותי.
כמובן שכל ערוצי התקשורת האלו שנועדו להקל על חיינו (ולהוציא מאיתנו עוד קצת כסף, אחרי ששכנעו אותנו שהם צורך בסיסי), חדרו גם לאזור הדמדומים שבין גבר לאישה. איך הצלחתי לצאת לדייטים בלי שהיה לי כרטיס באתר היכרויות? אני כבר רואה איך הבת שלי תסתכל עליי בעיניי עגל מתפלאות ותשאל, "מה אמא, באמת יצאת לדייט עם בחור שלא ידעת איך הוא נראה?" אז אולי האנושות יכולה לטפוח לעצמה על השכם, אבל לפעמים דרכי התקשורת הנפלאות האלו רק הגבירו את הניכור ואת חוסר התקשורת עד למצב שכל הקשר שלנו הסתכם בישיבה מול מסך המחשב והאצבעות שלנו היו עסוקות בהקלדה נמרצת. ספייק לי כבר מזמן הזהיר אותנו בסרט "דניס מתקשרת", במהלכו אנשים נפגשים, עושים סקס, יולדים ואפילו מתים והכל דרך הטלפון ופתאום אנחנו מגיעים לתובנה שאף אחד מהזוגות לא נפגשים מעולם.

אס.אמ.אס

בכל פעם שגבר מסמס לי מילים מחניפות, אני מיד יודעת שיש לי עסק עם מניאק. פעם אפילו הצליחו להפתיע אותי ולסמס כבר (או במקום) השיחה הראשונה. אני לא יכולה לשמוע את הטון שלו ואז אני לא יכולה להבין אם באמת הוא מתכוון למה שאמר, או שאולי אין לו כוח לשיחה שלוקחת יותר זמן, עולה יותר ויש לה סיכוי להיות יותר אמיתית. לא משנה מה תגידו, האס.אם.אס לא נועד לחיזור. לפעמים האס.אם.אסים הופכים לתמצית העניין ולמטרה עצמה במקום להיות רק אמצעי. גברים חושבים שזה נורא רומנטי לשלוח פעם ביום אס.אם.אס עם המילים הנצחיות "מתגעגע" או "לילה טוב וחלומות מקסימים". אם אתה כל כך מתגעגע אליי, אז תטרח לפגוש אותי ואם אתה שולח לי ברכת לילה טוב, אולי יש דרך פחות מנוכרת לסיים את היום ופשוט לבוא ולהירדם מחובקים?

סקס וירטואלי

מעולם לא התחברתי לז'אנר הזה. איך אפשר להרגיש סקסיים ולתאר תחתוני תחרה כשאני יושבת בבית עם פיז'מה וקרם ירוק על הפנים? הרי גם סקס הוא סוג של תקשורת, כשהגופות שלנו מדברים ביניהם. אין לי שום בעיה עם פלירטוט קליל במסנג'ר כמשחק מקדים, הרי החרמנות מתחילה בראש. אבל אחרי כל הגירוי המנטלי, המגע הפיזי דוחק הצידה את המחשבות ומשאיר את כל המקום לליטופים ולליקוקים ולכל החומרים הכימיים שמתרוצצים מהראש ועד קצה האצבעות.

אתרי היכרויות

ועכשיו הגענו להמצאה השטנית באמת שדובר בה רבות, אתרי ההיכרויות. אלו הם רק שכלול של משרדי השידוכים שמציעים אהבה בצורה כל כך מלאכותית ועוד עושים כסף מהמצוקה והבדידות של אנשים. בכל אתר יש אפשרות לסנן על סמך קריטריונים ולבחור גבר כמו שאת בוחרת דגנים בסופר. רק נכנסת לאתר ומתנפלים עלייך עשרות גברים ואת לא מצליחה לדבר עם אף אחד יותר מדקה. יש אנשים שחושבים שזו ברכה, כי איך אחרת היו יכולים להכיר? אולי אם לא היו אתרי היכרויות, הם היו נאלצים לצאת החוצה ולהכיר פנים אל פנים ואז היו מגלים שהאהוב שלהם נמצא מתחת לאף ולא בסיבוב הופעות בלאס וגאס ואולי הם היו ממילא נפגשים כי הם נועדו להיות ביחד, לא משנה אם בעזרת קופידון, חברה או טיול בשדרה.

היו ימים

פעם גבר רצה אישה ושר לה סרנדות מתחת לחלון, הקריא לה מכתבי אהבה שגבר מכוער עם אף ארוך כתב, הזמין אותה לכוס קפה (לא בסגנון "רוצה לעלות אליי לקפה?", אלא קפה אמיתי), הזמין אותה לשחק ביליארד רק כדי להחזיק אותה מאחור ולהראות לה איך מחזיקים מקל. אבל עוד לפני זה. פעם גבר ראה אישה, הם החליפו כמה נהמות, הוא גרר אותה בשערות למערה שלו והם לא יצאו משם כל הלילה. כמה פשוט, ככה רומנטי.