נועה פריגל מתבגרת תוך קריאה יחד עם ביטה ליטן, גיבורת ספרה של ק. ב. קריסטיאנסן ב'אני רואה את הירח', המשתוקקת להתלקח באש האהבה

אהבה בשדות חיטה

ק. ב. קריסטיאנסן, היא אמריקאית ממוצא נורווגי, שכבר שנים כותבת ספרי ילדים ונוער הנחשבים לרבי מכר. מה שעושה אותה מומחית בז’אנר הזה, הוא בעיקר העובדה שהיא אינה מחנכת או מטיפה. היא מציגה את המצב כפי שהוא ומניחה גם לנו להתבגר תוך קריאה.
ב’אני רואה את הירח’ היא מגישה לנו בכשרון ודיוק של רוקמת תחרה, סיפור התבגרות רווי קסם צפוני המתרחש עמוק בשדות החיטה של אמריקה.
ביטה ליטן בת השתיים עשרה, גם היא כמו קריסטיאנסן, אמריקאית-נורווגית והיא משתוקקת לגעת במשמעות המלה ‘אהבה’ המתנגנת שוב ושוב בין פטפוטיהם של בני גילה.


|”מה זאת אהבה, אמא? האם זה כמו שיש לקארי ואנגוס?”
אמא הרכינה את ראשה ומלמלה משהו לעצמה. חיכיתי לתשובה.
“תעשי דבר מועיל ותשטפי את גבעולי הריבס האלה,” אמרה אמא לבסוף.|

במשך קיץ אחד מבינה ביטה מה זאת אהבה, אבל הגילוי שלה בא ממקום מפתיע. היא לא מתאהבת באיזה נער אדום לחיים, אלא בתינוקת המתהווה בתוך ביטנה של אחותה קארי בת החמש-עשרה. להפתעתה של ביטה, מחליטה קארי בתמיכתם של הוריהן,למסור את ילדתה לאימוץ עם היוולדה. ביטה מתמרדת נואשות בהחלטה ונשלחת לבית דודה, אקסל, כדי להתגבר ולהתבגר. בבית הדודים רווי הרוח הוויקינגית היא מתמודדת עם קושי נוסף: דודתה היקרה, מינה, שוקעת אל תוך השכחה ומאושפזת במוסד סיעודי. באחת נלקחות מביטה הזכות להיות דודה וההנאה שבלהיות אחיינית. העתיד והעבר מתכווצים להווה חד ודוקר. למרות הכל, היא מוצאת דרך לשלוט במה שקורה לה. ראשית היא מעניקה לאחייניתה שם: איזבלה ושנית, היא מתחילה לכתוב למענה את סיפור לידתה. שתיים-עשרה שנים חולפות עד שביטה, עכשיו בת עשרים וארבע, מסיימת לכתוב לאיזבלה (שהוריה המאמצים וודאי נתנו לה שם אחר) את הסיפור. ביום הולדתה השניים-עשר של איזבלה, שולחת אליה ביטה את המכתב.
הזיקנה, הילדות המוקדמת ומה שבניהן הן שמעסיקות את ביטה. נדמה לה שהיא עומדת במרכז, כשידיה אוחזות בעוברית רכה מזה ובזקנה מקומטת מזה. היא רוצה להציל את שתיהן ובכך גם את עצמה. הילדה מחפשת את משמעות האהבה בשביליו המסתוריים של הזמן ובודקת איזו משמעות יש לעבר אם אינו מונח במגירות הזיכרון ואיזה משמעות יש לתודעת העתיד אם עדיין לא התממש.

|
“מינה תבריא פעם?”
אקסל הניד ראשו מצד לצד, לאט לאט. “לא. כמו שהבנתי, היא תשכח יותר ויותר עד שיישאר לה רק ההווה. ואז תחיה מינה רק את הרגע.”
בהתחלה זה לא נשמע נורא כל-כך, איזבלה. אם לא זוכרים את העבר, לא מצטערים לאבד אותו. אם לא חושבים על העתיד, לא דואגים איך לעבור אותו.
|

קשה להרפות ולא להעמיד את העצמי במרכז. כמו כולנו, ביטה רואה במתרחש את אסונה הפרטי, למרות שזהו בעצם אסונן היותר פרטי של אחותה ושל דודתה.
במהלך הקיץ היא עוברת שינוי ומצליחה לראות באחותה, אדם בעל כאבים והחלטות משל עצמו. היא מבינה שגם לקארי קשה לוותר על התינוקת, אותה נשאה תשעה חודשים ברחמה ושהיא מוסרת את הילדה דווקא משום הרצון בטובתה. ביטה לומדת להשלים עם מחלתה של מינה, דודתה, ומכירה בעובדה שהיו לה חיים טובים ומלאים.
בפגישתן במוסד, שואלת מינה את ביטה: “איך הגעתי לכאן?”. השאלה הזאת מלווה את הספר כולו. ביטה שואלת את עצמה שוב ושוב איך היא עצמה הגיעה לעולם, איך הגיעה למצב רוח זה או אחר, איך הגיעו בני משפחתה לאמריקה ואיך הגיעה איזבלה לחייה. השאלות האלה המתקבצות לשאלת משמעות אחת, מתעקשות להיזרק גם בפרצופו של הקורא, מבוגר ככל שיהיה, הנאלץ להרים לרגע עיניו מהכתוב ולשאול: באמת איך?
קריסטיאנסן נמנעת מלכתוב מפיה של ילדה בת שתיים עשרה (מה שאפשרי אבל קשה יותר) ומביאה את המספרת שלה לגיל שייתן לה מרחב סיפורי גדול מספיק . יחד עם זאת, היא לא מוותרת על הנגיעה בהווה של ביטה כבת שתיים-עשרה ולכן היא יוצרת מבע משולב. המבוגרת יותר מספרת את עצמה כבת שתיים-עשרה וכך היא חופשייה לשתול בכתיבתה צורות ביטוי של ילדה. כך מצליחה היא במשימה הלא פשוטה של כתיבה לנוער, ובאותה העת לעניין גם את המבוגרים בסגנון כתיבה כזה.
לספר מתווספת עוד שכבה דקה של תחכום, על-ידי כתיבה כפולה. הסופרת – קריסטיאנסן – הכותבת את הספר לקהל קוראים אנונימי, מכילה בתוכה את המספרת- ביטה – הכותבת את המכתב הארוך הזה לאחייניתה.
משימת ההתבגרות אינה קלה. הכל מלא בסימני שאלה, סימני קריאה, התרגשות ועצב אינסופיים. מתבגרים נוטים לאהוב עד הסוף, לשנוא עד הסוף ולהשבע שלעולם לא ישתנו. ביטה לעומת זאת, חוצה את גיל ההתבגרות ונשארת נאמנה להחלטותיה. היא מבטיחה לעצמה כי תעניק לאיזבלה מתנה מיוחדת, לא חשוב כמה זמן זה ייקח, ואכן היא עושה זאת.
כך, כשהיא בת עשרים וארבע, אחרי שכבר נגעה במשמעות האהבה, היא אינה שוכחת להסבירה גם לאיזבלה באלפי מילים.

על הכותבת נועה פריגל

ילידת קיבוץ נווה-אור. גדלה בחולון, חיה בתל-אביב ונוסעת מדי שבוע להשלים לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת, בבאר-שבע

תגובות

  1. כתבת יפה. הרגשתי את ההתרגשות והמגע שהספר עורר בך.
    טוב. אקרא. תודה. שחר

  2. ג'וליה

    נשאלת השאלה, מי הם ההורים ששולחים את הילדה שלהם לבית אחר על מנת שתוכל להתמודד עם שינוי (או משבר) במקום לעזור לה בעצמם.
    ונשאלת גם השאלה, מי ההורים המעדיפים להשאיר את הבת הצעירה שלהם, שגם ככה עומדת לעבור את שנות גיל ההתבגרות המעיקות, בבית ששורה עליו מצוקת הנפש.

  3. נעמי

    נישמע מעניין עושה חשק לקרוא
    שיפט 9

  4. כיף להתבגר, וכיף עוד יותר להיות מבוגר.

  5. מיכליקית

    יש לי חשק עצום לקנות ספר מולטי משומש, מהז’אנר של הרומאנים הרומנטיים הנחותים, עם אישה בלונדינית עם טונות של ריסים וחיוך מפלסטיק, ובין דפי הספר אמצא בוגים עתיקי יומין…
    ממממ… יאמי יאם!

  6. טוב , שיכנעת אותי .
    אני חייבת לציין שאת בהחלט מעלה את רמת הכתיבה של האתר הזה .
    האמת שאני נכנסת לכאן רק כדי לקרוא את מה שאת כותבת .
    כן ירבו כותבות כמוך !!! יישר כח !!!
    ו….תודה על ההמלצה .

  7. היי נועה, אני קוראת עכשיו את כל אתמולינו (הספר מהכתבה הקודמת), ואלך בעקבותייך אל הספר הבא..

  8. יכול להיות שרק שתינו קראנו את הספר הנ”ל?
    האמת היא שלכל אורך הקריאה תהיתי אם זה באמת ספר שמיועד לילדים משום ש(כמו שצוין )לא נראה לי שהם יבינו את כל הרבדים שבספר.
    הוא שייך לספרים הגבוליים והמקסימים שיכולים להקרא בכל גיל,בענין רב ואני מצטרפת להמלצה החמה מאד עליו.
    ודרך אגב ג’וליה הספר מתרחש בשנות ה- 70 במשפחת מהגרים מאד פוריטנית במיד ווסט של ארה”ב שגם כיום אינו מהאזורים המתקדמים (מנטלית) בעולם (לדוגמה – תוכניתו המופלאה של ג’רי ספרינגר)ולכן זה לא נראה כל כך לא טבעי שהבת הצעירה נשלחת מהבית נוכח המצב ה”לא נעים” וה”בושה” שנגרמת כביכול למשפחה.
    אני מניחה שהרבה משפחות אחרות באותה תקופה והלך רוח היו שולחים את הבת ה”לא מוסרית” שהעזה להיכנס להריון לחופשה במקום מרוחק עד שתלד את הילד הלא רצוי ותחזור הביתה עם בטן שטוחה וסיפור כיסוי של לימודים/ עבודה בעיר הגדולה…

    • נועה1

      לא, יקרתי, לא רק שתינו קראנו את הספר. אני נתתי אותו לכמה אנשים ויש לפחות נערה אחת שהולכת איתו לכל מקום.
      בקשר לשאלות של ג’וליה ולתגובתך, רציתי להוסיף שזה בדיוק מה שטוב כל כך בספריה של כריסטיאנסן בכלל ובפרט. היא לא כותבת באופן מטיף וחינוכי, היא מציגה עוד אפשרות להתמודד עם משבר. אני, דווקא חושבת שגיבורת הספר לומדת להבין ולקבל את המצב כשהיא מתרחקת ממנו. מספר שבילי ההתבגרות הוא רב כמספר המתבגרים.
      תודה מגיבים יקרים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *