אהבה בשדות חיטה

ק. ב. קריסטיאנסן, היא אמריקאית ממוצא נורווגי, שכבר שנים כותבת ספרי ילדים ונוער הנחשבים לרבי מכר. מה שעושה אותה מומחית בז'אנר הזה, הוא בעיקר העובדה שהיא אינה מחנכת או מטיפה. היא מציגה את המצב כפי שהוא ומניחה גם לנו להתבגר תוך קריאה.
ב'אני רואה את הירח' היא מגישה לנו בכשרון ודיוק של רוקמת תחרה, סיפור התבגרות רווי קסם צפוני המתרחש עמוק בשדות החיטה של אמריקה.
ביטה ליטן בת השתיים עשרה, גם היא כמו קריסטיאנסן, אמריקאית-נורווגית והיא משתוקקת לגעת במשמעות המלה 'אהבה' המתנגנת שוב ושוב בין פטפוטיהם של בני גילה.

|"מה זאת אהבה, אמא? האם זה כמו שיש לקארי ואנגוס?"
אמא הרכינה את ראשה ומלמלה משהו לעצמה. חיכיתי לתשובה.
"תעשי דבר מועיל ותשטפי את גבעולי הריבס האלה," אמרה אמא לבסוף.|

במשך קיץ אחד מבינה ביטה מה זאת אהבה, אבל הגילוי שלה בא ממקום מפתיע. היא לא מתאהבת באיזה נער אדום לחיים, אלא בתינוקת המתהווה בתוך ביטנה של אחותה קארי בת החמש-עשרה. להפתעתה של ביטה, מחליטה קארי בתמיכתם של הוריהן,למסור את ילדתה לאימוץ עם היוולדה. ביטה מתמרדת נואשות בהחלטה ונשלחת לבית דודה, אקסל, כדי להתגבר ולהתבגר. בבית הדודים רווי הרוח הוויקינגית היא מתמודדת עם קושי נוסף: דודתה היקרה, מינה, שוקעת אל תוך השכחה ומאושפזת במוסד סיעודי. באחת נלקחות מביטה הזכות להיות דודה וההנאה שבלהיות אחיינית. העתיד והעבר מתכווצים להווה חד ודוקר. למרות הכל, היא מוצאת דרך לשלוט במה שקורה לה. ראשית היא מעניקה לאחייניתה שם: איזבלה ושנית, היא מתחילה לכתוב למענה את סיפור לידתה. שתיים-עשרה שנים חולפות עד שביטה, עכשיו בת עשרים וארבע, מסיימת לכתוב לאיזבלה (שהוריה המאמצים וודאי נתנו לה שם אחר) את הסיפור. ביום הולדתה השניים-עשר של איזבלה, שולחת אליה ביטה את המכתב.
הזיקנה, הילדות המוקדמת ומה שבניהן הן שמעסיקות את ביטה. נדמה לה שהיא עומדת במרכז, כשידיה אוחזות בעוברית רכה מזה ובזקנה מקומטת מזה. היא רוצה להציל את שתיהן ובכך גם את עצמה. הילדה מחפשת את משמעות האהבה בשביליו המסתוריים של הזמן ובודקת איזו משמעות יש לעבר אם אינו מונח במגירות הזיכרון ואיזה משמעות יש לתודעת העתיד אם עדיין לא התממש.

|
"מינה תבריא פעם?"
אקסל הניד ראשו מצד לצד, לאט לאט. "לא. כמו שהבנתי, היא תשכח יותר ויותר עד שיישאר לה רק ההווה. ואז תחיה מינה רק את הרגע."
בהתחלה זה לא נשמע נורא כל-כך, איזבלה. אם לא זוכרים את העבר, לא מצטערים לאבד אותו. אם לא חושבים על העתיד, לא דואגים איך לעבור אותו.
|

קשה להרפות ולא להעמיד את העצמי במרכז. כמו כולנו, ביטה רואה במתרחש את אסונה הפרטי, למרות שזהו בעצם אסונן היותר פרטי של אחותה ושל דודתה.
במהלך הקיץ היא עוברת שינוי ומצליחה לראות באחותה, אדם בעל כאבים והחלטות משל עצמו. היא מבינה שגם לקארי קשה לוותר על התינוקת, אותה נשאה תשעה חודשים ברחמה ושהיא מוסרת את הילדה דווקא משום הרצון בטובתה. ביטה לומדת להשלים עם מחלתה של מינה, דודתה, ומכירה בעובדה שהיו לה חיים טובים ומלאים.
בפגישתן במוסד, שואלת מינה את ביטה: "איך הגעתי לכאן?". השאלה הזאת מלווה את הספר כולו. ביטה שואלת את עצמה שוב ושוב איך היא עצמה הגיעה לעולם, איך הגיעה למצב רוח זה או אחר, איך הגיעו בני משפחתה לאמריקה ואיך הגיעה איזבלה לחייה. השאלות האלה המתקבצות לשאלת משמעות אחת, מתעקשות להיזרק גם בפרצופו של הקורא, מבוגר ככל שיהיה, הנאלץ להרים לרגע עיניו מהכתוב ולשאול: באמת איך?
קריסטיאנסן נמנעת מלכתוב מפיה של ילדה בת שתיים עשרה (מה שאפשרי אבל קשה יותר) ומביאה את המספרת שלה לגיל שייתן לה מרחב סיפורי גדול מספיק . יחד עם זאת, היא לא מוותרת על הנגיעה בהווה של ביטה כבת שתיים-עשרה ולכן היא יוצרת מבע משולב. המבוגרת יותר מספרת את עצמה כבת שתיים-עשרה וכך היא חופשייה לשתול בכתיבתה צורות ביטוי של ילדה. כך מצליחה היא במשימה הלא פשוטה של כתיבה לנוער, ובאותה העת לעניין גם את המבוגרים בסגנון כתיבה כזה.
לספר מתווספת עוד שכבה דקה של תחכום, על-ידי כתיבה כפולה. הסופרת – קריסטיאנסן – הכותבת את הספר לקהל קוראים אנונימי, מכילה בתוכה את המספרת- ביטה – הכותבת את המכתב הארוך הזה לאחייניתה.
משימת ההתבגרות אינה קלה. הכל מלא בסימני שאלה, סימני קריאה, התרגשות ועצב אינסופיים. מתבגרים נוטים לאהוב עד הסוף, לשנוא עד הסוף ולהשבע שלעולם לא ישתנו. ביטה לעומת זאת, חוצה את גיל ההתבגרות ונשארת נאמנה להחלטותיה. היא מבטיחה לעצמה כי תעניק לאיזבלה מתנה מיוחדת, לא חשוב כמה זמן זה ייקח, ואכן היא עושה זאת.
כך, כשהיא בת עשרים וארבע, אחרי שכבר נגעה במשמעות האהבה, היא אינה שוכחת להסבירה גם לאיזבלה באלפי מילים.