אז למה לך להיות נערתו?

בכל זאת, כבר שנות האלפיים, ואומרים שזה הולך להיות המילניום שלנו. שנשים רשאיות, אפילו מצוות בנסיבות החדשות הללו, להתמסר לעצמן בלב שלם ובנפש חפצה, במקום להיתלות על הגבר שלצידן. שאין זמן מתאים מהזמן הזה להיות עצמאית, בוטחת בעצמך, לחיות חיים מלאים ומספקים, לא לחפש אישורים אצל משהו אחר, או לצפות שהוא יגרום לך לחוש מאושרת בחלקך.
אז למה לך לשגות באשליות על אהבה שממלאה את כל החורים?
בכל זאת, אהבה, במיטבה, בעיקר הרי מסיחה את דעתך מעצמך. היא גורמת לך לשכוח שאת אמורה לשלוט בחייך, מאלצת אותך לוותר על כבודך ולהתפשר על מה שיגרום לך לחוש בטוחה ונינוחה, מעודדת אותך להמשיך להשתוקק למשהו שמי יודע אם אפשר בכלל לקבל, לזנוח את העקרונות שלך בשם הפרפראזה שבאהבה כמו באהבה – חשבונות ושיקולים של תועלת הם מחוץ למשחק. ושוב את מתפלאת למצוא את עצמך במקומות שלעולם לא חשבת שתתעוררי בהם ולהתנצל בפני עצמך בפעם המי יודע כמה על חולשתך.
אז למה לא תאמצי לך גישה אחרת?
תהיי כמוהו. קחי את זה כמו שזה בא, בלי לתכנן בסתר איך זה יהיה למחרת. תשכנעי את עצמך שאפשר להפריד בין תשוקה לרגש, תנתקי את החוט הזה שמחבר בין הדחף למחשבה, מי אמר לך שבאהבה את אמורה לסבול כל-כך, אמא שלך ? כל הסבל הזה הרי, מקורו הרי בפער שבין הציפייה לחוש איך בלעדייך חייו מאבדים משמעות, למה שמתבהר לך בפועל – שאין דבר משתק יותר עבורך מהידיעה שאפשר, ובקלות כזאת, לוותר עליך.
אז למה שלא תשקרי לעצמך?
תגידי לעצמך שאת יכולה לבד, בדיוק כמו שאת יכולה ביחד. למרות שזה בכלל לא אותו הדבר. תפקפקי ביכולתו של מי שהו להתחלק איתך באמת בנטל הזה של החיים. תזכירי לעצמך שביחד זה רוב הזמן לגמרי לבד, ושאהבה שמעבירה אותך על דעתך היא עניין לרומנים רוסיים מהמאה ה -19. מה את, אנה קרנינה ? אחת שמתנהגת כאילו אין לה מה להפסיד ? תטילי ספק בכמיהה הזאת להיות נאהבת באופן מוחלט, בטוטאליות הזאת של עד שהמוות יפריד בינך לבינו, כי אם לא תעשי את זה, מה תעשי איתה, עם הכמיהה ?
אז איפה כל זה משאיר אותך?
בעיקר לבד. ובחברתן הלא כול משובבת של חברותיך הנאמנות: הידיעה, שלפעמים את מוכנה לשכנע את עצמך שאיזו התאהבות בלתי סבירה שחלפה בחייך, היא הדבר שעליו את צריכה להילחם עליו כל עוד רוחך בך. ולרוב זה לא צריך להיות כך: החרדה, שלעולם לעולם לא יהיה מישהו שיציע לך אהבה כמו שאת מציעה לו, בלי החישובים הקרים האלה של רווח והפסד ? וגם זה הרי לא נכון בהכרח, וההשלמה המרירה שאת, איך שלא תסובבי את זה תצטרכי בסופו של דבר ללמוד כבר לוותר על הדברים שתמיד התעקשת שאם הם לא כלולים בדיל הזה של אהבה, אז את מעדיפה כבר לבד.
אז מה את יכולה להגיד להגנתך?
ששום דבר לא ישווה לרגע הזה שבו מישהו אומר לך בפעם הראשונה שהוא אוהב אותך. שאין רגע מרגש יותר מהרגע שאת מניחה את ראשך על החזה שלו ושומעת את הלב שלו הולם במהירות, בגללך. שאין דבר יותר מסעיר מהפליאה שזו את שגרמת למישהו כל כך הרבה עונג. שלפעמים, בחיים, עדיף לך לאסוף את הרסיסים של הלב המנופץ, למרות שאין לך מושג איך הפעם תצליחי להדביק אותם, ולא להישאר עם ההרגשה הנוראה הזאת שאם היית מניחה לעצמך להתמסר בלי לנסות כל הזמן לגונן על עצמך, אז אולי, אולי, אולי, אולי, היית היום סולחת לעצמך.
אז למה כן להיות נערתו?
כי זה נעים לפעמים לאבד קצת שליטה. לא להיות כל כך אחראית ובוטחת, זאת שנוסעת כל הזמן בשוונג המתיש הזה של אחת שיודעת איך זה צריך להיות והיא לא הולכת לתת למישהו אחר להחליט על זה בשבילה. כי באהבה, כמו באהבה, אין הרבה סיכוי שזה יהיה כמו שתכננת כשזה היה בפנטזיה שלך, ששם את האלוהים שמכוון את האירועים. כי החיים הם במילא מסע די מפרך של בחירות וויתורים, אילוצים וצירופי מקרים ואם כבר יש לך אפשרות להרפות, לגלות איך זה מרגיש כשמישהו פורש עליך חסות, אז למה לא ? מה העניין ? בעיקר אם זה גורם לך אושר, מפוקפק וחולף ככל שיהיה, בעיקר אם זה ממלא אותך בהשתאות שכבר לא האמנת שתחושי כלפי הנס הזה שמתמצה בזה שאת והוא ומה שקורה לכם כשאתם ביחד – זה ממש לא יתכן שיכול להיות דבר כזה.