שנות האלפיים הגיעו, ונילי לנדסמן בודקת מספר כיוונים חדשים לאותו עניין שאנו קוראים לו אהבה. אז למה שלא תאמצי לך גישה אחרת אם לא הפסקת לשקר לעצמך?

אז למה לך להיות נערתו?

בכל זאת, כבר שנות האלפיים, ואומרים שזה הולך להיות המילניום שלנו. שנשים רשאיות, אפילו מצוות בנסיבות החדשות הללו, להתמסר לעצמן בלב שלם ובנפש חפצה, במקום להיתלות על הגבר שלצידן. שאין זמן מתאים מהזמן הזה להיות עצמאית, בוטחת בעצמך, לחיות חיים מלאים ומספקים, לא לחפש אישורים אצל משהו אחר, או לצפות שהוא יגרום לך לחוש מאושרת בחלקך.
אז למה לך לשגות באשליות על אהבה שממלאה את כל החורים?
בכל זאת, אהבה, במיטבה, בעיקר הרי מסיחה את דעתך מעצמך. היא גורמת לך לשכוח שאת אמורה לשלוט בחייך, מאלצת אותך לוותר על כבודך ולהתפשר על מה שיגרום לך לחוש בטוחה ונינוחה, מעודדת אותך להמשיך להשתוקק למשהו שמי יודע אם אפשר בכלל לקבל, לזנוח את העקרונות שלך בשם הפרפראזה שבאהבה כמו באהבה – חשבונות ושיקולים של תועלת הם מחוץ למשחק. ושוב את מתפלאת למצוא את עצמך במקומות שלעולם לא חשבת שתתעוררי בהם ולהתנצל בפני עצמך בפעם המי יודע כמה על חולשתך.
אז למה לא תאמצי לך גישה אחרת?
תהיי כמוהו. קחי את זה כמו שזה בא, בלי לתכנן בסתר איך זה יהיה למחרת. תשכנעי את עצמך שאפשר להפריד בין תשוקה לרגש, תנתקי את החוט הזה שמחבר בין הדחף למחשבה, מי אמר לך שבאהבה את אמורה לסבול כל-כך, אמא שלך ? כל הסבל הזה הרי, מקורו הרי בפער שבין הציפייה לחוש איך בלעדייך חייו מאבדים משמעות, למה שמתבהר לך בפועל – שאין דבר משתק יותר עבורך מהידיעה שאפשר, ובקלות כזאת, לוותר עליך.
אז למה שלא תשקרי לעצמך?
תגידי לעצמך שאת יכולה לבד, בדיוק כמו שאת יכולה ביחד. למרות שזה בכלל לא אותו הדבר. תפקפקי ביכולתו של מי שהו להתחלק איתך באמת בנטל הזה של החיים. תזכירי לעצמך שביחד זה רוב הזמן לגמרי לבד, ושאהבה שמעבירה אותך על דעתך היא עניין לרומנים רוסיים מהמאה ה -19. מה את, אנה קרנינה ? אחת שמתנהגת כאילו אין לה מה להפסיד ? תטילי ספק בכמיהה הזאת להיות נאהבת באופן מוחלט, בטוטאליות הזאת של עד שהמוות יפריד בינך לבינו, כי אם לא תעשי את זה, מה תעשי איתה, עם הכמיהה ?
אז איפה כל זה משאיר אותך?
בעיקר לבד. ובחברתן הלא כול משובבת של חברותיך הנאמנות: הידיעה, שלפעמים את מוכנה לשכנע את עצמך שאיזו התאהבות בלתי סבירה שחלפה בחייך, היא הדבר שעליו את צריכה להילחם עליו כל עוד רוחך בך. ולרוב זה לא צריך להיות כך: החרדה, שלעולם לעולם לא יהיה מישהו שיציע לך אהבה כמו שאת מציעה לו, בלי החישובים הקרים האלה של רווח והפסד ? וגם זה הרי לא נכון בהכרח, וההשלמה המרירה שאת, איך שלא תסובבי את זה תצטרכי בסופו של דבר ללמוד כבר לוותר על הדברים שתמיד התעקשת שאם הם לא כלולים בדיל הזה של אהבה, אז את מעדיפה כבר לבד.
אז מה את יכולה להגיד להגנתך?
ששום דבר לא ישווה לרגע הזה שבו מישהו אומר לך בפעם הראשונה שהוא אוהב אותך. שאין רגע מרגש יותר מהרגע שאת מניחה את ראשך על החזה שלו ושומעת את הלב שלו הולם במהירות, בגללך. שאין דבר יותר מסעיר מהפליאה שזו את שגרמת למישהו כל כך הרבה עונג. שלפעמים, בחיים, עדיף לך לאסוף את הרסיסים של הלב המנופץ, למרות שאין לך מושג איך הפעם תצליחי להדביק אותם, ולא להישאר עם ההרגשה הנוראה הזאת שאם היית מניחה לעצמך להתמסר בלי לנסות כל הזמן לגונן על עצמך, אז אולי, אולי, אולי, אולי, היית היום סולחת לעצמך.
אז למה כן להיות נערתו?
כי זה נעים לפעמים לאבד קצת שליטה. לא להיות כל כך אחראית ובוטחת, זאת שנוסעת כל הזמן בשוונג המתיש הזה של אחת שיודעת איך זה צריך להיות והיא לא הולכת לתת למישהו אחר להחליט על זה בשבילה. כי באהבה, כמו באהבה, אין הרבה סיכוי שזה יהיה כמו שתכננת כשזה היה בפנטזיה שלך, ששם את האלוהים שמכוון את האירועים. כי החיים הם במילא מסע די מפרך של בחירות וויתורים, אילוצים וצירופי מקרים ואם כבר יש לך אפשרות להרפות, לגלות איך זה מרגיש כשמישהו פורש עליך חסות, אז למה לא ? מה העניין ? בעיקר אם זה גורם לך אושר, מפוקפק וחולף ככל שיהיה, בעיקר אם זה ממלא אותך בהשתאות שכבר לא האמנת שתחושי כלפי הנס הזה שמתמצה בזה שאת והוא ומה שקורה לכם כשאתם ביחד – זה ממש לא יתכן שיכול להיות דבר כזה.

על הכותבת נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

תגובות

  1. יודורה שוורץ

    תודה נילי, גישתך האמיצה והפתוחה עזרה לי בבחירה אישית. החלטתי לא לאבד שליטה ולקחת קונטרול על חיי. 🙂

  2. מרו ביזקנה

    בסופו של דבר תשבר המונוגמיה העכשווית והספר הזה יהיה פריט היסטורי לאספנים. (כמה בקרוב? נו טוב.. מתישהו :-)).

    • סלח לי (סלחי לי?), אבל היו תקופות בהיסטוריה שמונוגמיה לא הייתה ממש קיימת. זה בדרך כלל תלוי בגבר חזק (שיח, מלך) ומגוון נשותיו. אני לא חושבת שהן נהנו מזה, אולי פשוט לא הייתה להן ברירה. אני מניחה שזה עדיין קורה היום בחברות מסויימות.
      מונוגמיה זה עניין של בחירה, אין כאן משהו שצריך להישבר, או יכול.

      • מרו בזיקנה

        איפה את חייה? נכון שאנחנו דור חדש ומודרני בדיעותיו אבל אם לא שמת לב אז הרבה מאוד אנשים, אם לא הרוב, עדיין חיים לפי תכתיבי החברה והמשפחה. החברה והמשפחה מצפה למונוגמיה. כל דבר אחר לא נראה טוב. תתקני אותי אם אני טועה.

        מרו.

        • את (אתה?) כנראה לא מרגישים מה שאני מרגישה שאני יודעת שיש את אותו האחד. את זה שאוהב רק אותי ואני רק אותו.
          אולי זה באמת בא בעקבות תכתיבי המשפחה והחברה, אבל זו תחושה פנימית שלי.
          אני לא יודעת, אולי לשיח’ באמת יותר נעים מאשר לבעל, אבל אני משוכנעת לנשותיו פחות טוב מאשר למישהי שאין לה “מתחרות” על אהבתו.

          • יעל חפשי את הסרט חצי אלוהים ו-6 נשותיו. הוא מדבר על ראיס הכפר בחוף השנהב. התנהגותו הנשים שסביבו והמלחמות המתנהלות בכל הרמות.
            אחלה סרט.

          • מרו בזיקנה

            אולי לאשתו של השיח’ יותר קל כי היא לא מרגישה שהיא צריכה תמיד לספק את רצונותיו? אולי עצם קיומן של נשים נוספות מקל עליה את העול! למעשה, אולי היא יכולה לקבל מהצד בלי שהוא ירגיש ואפילו אולי לא יהיה איכפת לו ולכן אני חושב שהדוגמה של השיח’ לא קבילה כאן.

            כדי לסגור עניין, נסכים כולם שהעולם שלנו עדיין סובב סביב אמונות תפלות, דיעות קדומות ותכתיבים חברתיים (שלא לדבר על גזענות ושנאת זרים, אפילו בישראל!). אם הספר הוא ספר מדע סוציולוגי בדיוני אז הכל אחלה 🙂

            בתודה,

            מרו בזיקנה.

  3. אני לא מבינה למה אתם מנסים לשכנע שאם שנת 2000 אז אני יכולה ללכת ולצוד לי בחורים והם ישכבו על הבטן כשאני מזיינת אותם. לא. לא. לא. אני רוצה להיות יפה, ושמישהו מגניב יבוא ועם כל הצרמוניה יתחיל איתי, וכן כן אני רוצה לשכב על הבטן. מי אמר שבתחילת המילניום הבא תפקידינו החברתי ישתנה? לי טוב. אני אוהבת להרגיש נחשקת. זה עושה לי נעים בבטן. זה מאיר את לילותיי. ככה אני, ושום טרנד לא ישנה את זה. מצטערת.

    • רוית

      נוסחה כלשהי להתנהלות נכונה במערכות יחסים הייתה בהחלט עוזרת לכמה מאיתנו.

      • נינט

        מסכימה איתך שהתנהלות נכונה תועיל, אך לעניות דעתי, כל העסק הינו כל כך אישי, תלוי בנסיבות , בבני אדם שונים, ברצונות ושאיפות אחרים. אי לכך אין מרשם כולל.

        • רוית

          אין כזה דבר “התנהלות נכונה” או איזה “נוסחת פלא” ליחסים יציבים ומוצלחים.
          נערתו ,לעומת זאת (במלוא מובן המילה – הנערה שלו), הוא מודל שכיח למדי אצל הרבה בנות.

        • בסופו של דבר אני אקי נערה מהכפר
          פשוטה תמימה ואפילו יפה לא אחת עם מצבור פמיניזם (או סנוביזם) על הכתפיים

      • קטורה

        נוסחאות יש רק במדעים מדויקים וזה מה שעושה אותם יפים כל כך. אבל החיים יותר מורכבים מהמדע ולכן בחיים א י ן נ ו ס ח א ו ת . להבין את זה זו התחלה טובה בכיוון חיובי כל שהוא.

    • איילת

      אני רוצה להגיב לבחורה שדיברה על לשכב על הבטן – גם אני מעדיםה לשכב על הבטן ביחסי מין ומעצבן אותי שהגברים העצלנים האלו תפסו את הטריק ועכשיו הם רוצים לשכב על הבטן, הייתי שמחה לקבל תגובות בנדון.

      • האמת היא שעוד לא הייתי אם מישהו ששכב על הבטן (כנראה שאני צריכה להצטייד בכלים מסויימים :). אבל הייתי עם כמה שזאת הייתה הגישה שלהם.
        קיבינימט! אני היפה. אני הנחשקת. למה שמישהו ירצה להרגיש היפה והנחשק יותר ממני?

      • The one that lies on his back has free hands.
        Let’s put it this way: its a commodity, and I want some, too.

      • אני מסכימה איתך במאה אחוז
        כשאני עושה סקס-אני רוצה להנות ככל האפשר
        וזה קורה רק כאשר אני “מסתכלת על התקרה”….
        נכון, הבנים מנסים להתחכם ולהנות מטיפול מסור…..
        אבל אצלי זה לא ממש יילך להם.
        ובזה הרגע אני רוצה להצהיר משהו לכל הבנים:
        -מקומכם הוא למעלה!!!-

    • מוצ'יה

      אני עומדת נפעמת מולך.
      את אישה מדהימה.
      מלוא הערצה שולחת אני אלייך.
      זו חוכמה. זו אישה.

  4. מיכל

    אני מתחבטת:
    מצד אחד-זה נכון, אמיתי ומציאותי.
    מצד שני-חונכתי על ברכי הרומנטיקה וקשה לי להתנתק מהטוטאליות,מהרצון להיות מוערצת ומעריצה,מהסערות שבלב ומהציפיות…אוי הציפיות…
    בסה”כ-מנוסח בצורה קונקרטית (אולי מידיי) ומציאותית.

    • תגובה למיכלי – מדוע לדעתך אין אפשרות לשמור על הרומנטיקה למרות הכל….הרי השורה התחתונה היא….הקלפים בידנו ואנו ה”משחקות” …..

      • תמר לוין

        הכתבה מציעה שתי גישות קוטביות זו לזו ולא איזה שהוא פתרון. אם כבר אנחנו משחקות אז רק את משחק השקט. נאכלות בשקט בשקט מבפנים. הגדולה אם כן היא למצוא את האמצע.

      • מייה

        בדיוק בנות!

  5. נינט

    חשתי הזדהות רבה עם כל מה שנאמר, הקונפליקט קיים , האם אנו זקוקים לרומנטיקה , או שמא חינוך, סביבה או כל דבר אחר, גורמים לנו הנשים, לחפש את הדבר החמקמק, המתוק עם ההשלכות, השליליות לעיתים

    • גאיה

      אהבה – אחחח
      אין דבר נפלא מימנה
      אותה המלאות, החיות הפרפרים בבטן הציפיה התשוקה והצביטות הקטנות בלב
      מה החיים שווים אם לא בציפיה לרגעים קסומים אלו
      לכל אחד מגיע לחלום לקוות ולייחל להגיע לרגעים אלו
      וגם עם חוינו דברים בדרך תמיד היו שם גם כמה רגעים קסומים ואותו החיוך הוא זה שששוה בשבילו לנסות שוב ושוב ולהתענג על הזכרון של מה שהייה ובעיקר על מה שעוד יהיה
      האהבה מנצחת

      • שלום גאיה! מנסיון אישי בנושא הכל כך ערטילאי, חמקמק, לא עונה על הציפיות, כפי שאי אפשר להגיע אל הקשת בענן. הרגשתי היא שכל כך קשה, אפילו לגדולי המשוררים, להגדיר מה טיבו של הדבר שכולנו נכספים אליו ומתאכזבים פעמים נוספות. מדוע ברוב המיקרים, ה”אהבה” נשחקת עד דק עד שאין נותר ממנה אלא ענן דק במקרה הטוב.? אני מאמינה יותר באהבה למשל: לילד, שכן זו אהבה שאינה תלויה בדבר. כמובן שישנן אהבות רומנטיות יוצאות דופן בעוצמתן, אבל אלו [לפי עניות דעתי כמובן,] נדירות . גם מחקרים שונים הורו והוכיחו שההתאהבות, ועל כך אנו דנים,במיקרה האופטימלי נמשכת מס” שנים. ואולי אנו זקוקים לכל כך הרבה חום ותשומתלב [שכן אנו חיות חברתיות,] .

        • סקס חשוב אבל למה להיות שפחתו בעבור המשפט
          אני אוהב אותך
          משפט שתמיד תוכלי לשמוע מכמעט מכל גבר שרוצה לזיין אותך
          אז קחי את המשפט, תזדייני אם בא לך ותמשיכי הלאה בחייך
          למה צריך זוגיות את ממילא חכמה יותר
          ואם כולנו ננהל נכון  את מאבק השיויון
          שאומר שכר שווה לעבודה שווה
          אז גם תוכלי להרוויח יותר ממנו כי אנחנו חכמות יותר 
          עובדה
          ולא צריך גבר מפרנס
          צריך סקס טוב מזדמן

  6. אלינור

    מאמר מדהים….
    זה כך כך נכון….יש לנו כל כך הרבה דברים מסביב – כל כך הרבה אהבה יכולה להינתן ולהלקח מהחברות שלנו, מהמשפחה, מהחברים ( גברים ונשים כאחד ) – למה צריך להיות כל כך תלותיות , חולות, מסכנות…. מ ס פ י ק … חיים בזכות עצמנו , בזכות מי שאנחנו ומה שאנחנו עושות – ותאמינו לי אנחנו עושות את זה טוב…לא פחות מ’ההם’..
    תקחו מה שאתן צריכות מהסביבה (חום, אהבה, סקס) – אבל תמיד תמיד תשארו לעצמך
    ואל תשתמשו בדברים האלה כתחליף לעצמכן או כחיזוק יחידי למהותכן…
    אנחנו ( כל אישה וגם כל גבר בפני עצמו ) הוא המהות, הוא המרכז והוא זה ששולט בנעשה
    סביבו וכל קשר שהוא צריך לקחת בפרופורציה כי –
    לא טוב היות האדם לבדו – אבל הוא לבדו בין כה וכה…
    אז תתמודדו עם המצב המבודד של האדם בייקום
    ותמצאו דרכים לסיפוק עצמי …
    באהבה

  7. הקטע מדיף ניחוח מסוים של רמיה עצמית. נשמע כמו אחד המניפסטים שהיו נזנחים מיד אם רק הכוכב ה”הוא” היה מוריד את הביצורים מסביבו. השאלה היא, כרגיל, מתי הגיע הזמן. מתי החלטת שחיכית די, והתפשרת על…התפשרת על הרבה פחות.

    • נילי לנדסמן

      ועכשיו, אם תרשו לי, מילה בעניין
      אני דווקא מאוד בעד להיות נערתו, כשמתחשק לך.
      ותלותיות היא נעימה, ומונוגמיה, גם, אפילו כשהיא אשליה.
      אני לא בעד לחרוץ, להיות או כזאת או כזאת.
      נדמה לי שאם נזגזג בתבונה בין האפשרויות – קיום עצמאי, והתמסרות מוחלטת
      נוכל לפעמים לשכב לנו בנחת על הבטן.
      וגם על הגב.
      נכון יותר כייף לשכב?

  8. מדוע אתם מצנזרים הודעות שמבקרות את המאמר לשלילה ?

    • כאשר הכותב אינו יכול להגיע לרמת דיון תרבותי מינימלי, ומתבטא במילים כגון “חתיכת מטומטם” או לדוגמא “אפס מצא לך חיים” ובעצם מנסה להעליב אננשים באופן עקרוני, אחנו טורחים למחוק את דבריו. זאת טרחה ובאמת היינו מעדיפים להמנע מזה.
      זה מה שנקרא moderating והוא אינו קשור אם התגובה לכתבה חיובית או שלילית.
      No Flames Allowed
      כמו בכל פורום תרבותי.
      תודה ושלום

      • אוי נילי נילי אחרי גיל שלושים את אמורה כבר לדעת את האמת ולהפסיק להילחם בטחנות הרוח הגבריות תני לי לתת לך טיפ קטן שלמדתי אחרי שלושים ושלוש שנים של אכזבות שברונות לב והמון שיט אז הסיפור הוא פשוט להשלים עם העובדה שאין שבר כזה גבר בוגר אין בכל העולם וגם לא יהיה יש כאלה קצת יותר מפותחים רגשית אבל הבגרות ניתנה כנראה רק למין הנשי. ולכן יקירתי ככל שתקדימי להפנים את העובדה שאת ורק את תמיד תהיי הבן אדם המבוגר היחיד בכל מערכת יחסים כן ייטב את תמיד תצטרכי לראות את הדברים שמעבר למה שנאמר לסלוח לו על חרדות הנטישה וחרדות הביצוע להבין אותו כשהוא מפיל עלייך את כל התיסכולים ולהיות יכולה להכיל ולהכיל זאת האמת היא לא כל כך הולכת עם הפנטזיה של להיות נערתו השברירית והנחשקת אבל זאת הדרך היחידה לחיות איתם ואם רוצים לחיות יחד ולדעתי בסופו של דבר זהכדאי צריך להשלים עם המציאות ורצוי גם שנספר אותה מאם לבת כדי למנוע אכזבות לדורות הבאים.

    • נילי לנדסמן

      אבל למה לאבד תקווה?
      בכל זאת, מחצית מהטבע האנושי הם, הבחורים, וחלקם מובחרים
      ואולי זה גם אנחנו שמתסבכות עם עצמנו ולא רק הם שנבצר מבינתם ומכוחם להעניק לך את כל העולם ומלואו על מגש.
      בואי לא נעביר את המרירות כמורשת וגם לא את חוסר האמונה.
      עדיף לחבר את הרסיסים של הלב
      מאשר להטיל וטו על להתאהב
      לא?

      • הבעיה מחריפה כשמדובר בפרק ב, ואז המתחרות שלך הן הבנות שלו וכמה זה מסובך ומייאש במצב החדש והוא כל הזמן מתמרן, ואת עצבנית ולמרובע הזה יש קצוות חדים מאד

        • לייק,
          מה שחשוב זה- בכל פרק ובפרק ב’ על חת כמה וכמה- זה לכבד זה את זו, לא לדרוך על יבלות שהצטברו עם השנים ולתת מרחב ל”מוזרויות” והרגלים.
          אני מאחלת לך שתצליחי בזה באהבה אמיתית.

  9. יואב מניו-יורק

    כי מה לעשות. משום כך נולד לו, לפני כנראה מספיק שנים, מוסד הנישואין. אנשים מתחתנים, בין היתר, מצרכים בסיסיים. כי אם אנחנו נהיה עסוקים בזיונים עד גיל שישים וחמש, יגיע גיל שישים וחמש, ואז, כנראה, נהיה מאד מאד לבד, בלי מישהו שיעזור לנו לשפשף את הגב ולשים את השיניים בכוס, ולא יהיו זיונים יותר.
    משום כך חיה לה המונוגמיה. כיוון שבעולם החי, החזק שולט. ואנחנו כאן עשינו הסכם. כעת אני חזק ואת חזקה. חיות לא יודעות, אבל אנחנו כן, שיבוא יום, שגם אני וגם את נהיה חלשים, אז הבה נכרות ברית עזרה לימים קשים. במקום לאכול הכל עכשיו, ולרעוב אחר כך.
    מסביב לזה, במרוצת הדורות, צמחו מושגים כמו אהבה, משיכה וכו’.
    אז נשים ונערות – זה המילניום שלכן (נפגש בעוד אלף ונסכם), ולכן שגו באשליות על אהבה, ועשו גם אותנו, הנערים, שוגים. כי אם נשגה ונשגה באהבה, ובסוף נמות באהבה שגויה, הרי שכל חיינו אהבנו, וזה העיקר, ותעשו לי טובה, אל תהפכו אהבה לפאסט-פוד, כי זה לא.

  10. אלמוני

    נילי,
    אחלה גישה שבעולם להפריד בין הרגש לתשוקה – צריך להתנהג כמו רוב הבנים וע”י כך אנו הבנות לא נפגע – הם לא שווים את זה – זה אומנם קצת קשה לנו אך אנו נתרגל את שיטתך ונרגיש בהרבה יותר טוב.

    • מהיכן קיבלת את הרושם המוטעה שאני בעד הפרדת הרגש מהתשוקה?
      מעודי לא הייתי, וגם כשניסיתי, ואלוהים עדי שמאוד השתדלתי, כשלתי.
      לא רק שאני סבורה שהם נועדו ללכת יד ביד
      אני משוכנעת שאין שום אפשרות להפרידם.
      אבל שמעתי אומרים שבחורים יכולים, אגב.

      • נילי, מאוד משמחת הגישה שלך לחיים, ולא פחות מזה-התגבות שלך לאנשים. נורא נחמד לראות כתבה שלא סתם תלויה באויר, אלא “חיה” עם הקוראים והקוראות.

        תזכרו, על כל אלף אכזבות, יש מישהו אחד, שבסוף יגיע.
        ולא, החיים לא יהפכו להיות מושלמים, (גבר לא משנה את מה שאת. במקרה הכחי משמח הוא גורם לך להרגיש טוב עם זה) אבל שותפות, כמו שיואב אומר, תהיה. ואז – רוב הזמן יהיה יותר נעים.

        ובנימה אופטימית זו..

      • זה פשוט מאד נילי.
        הם קוראים למחצה, מפנימים למחצה, מבינים למחצה. אז מה נשאר לנו? 1/8
        זה בערך מה שהובן להם לפני שהוציאו את התגובה.
        אז את מתפלאה על כך שלמרות כתיבתך השוטפת – והיא שוטפת, קולחת ונעימה להפליא – הם לא מצליחים להבין?? ?? ??

        ואת פטריק קים הם הבינו?

        אז לצמה להרחיק עד חדר משלה של וירג’יניה וולף…

        יופי. התלבטות. חיפוש. תהייה. כמיהה. יופי.

        • נילי לנדסמן

          וטוב, ידידי, שיש לי אותך. לצידי.
          נערתך.

          • בועז כהן

            פרחח ונילי יקרים. קראתי בעיון רב את המאמר ושלל התגובות עליו (קצת באיחור, אבל מה לעשות, מוטב מאשר לעולם לא) ואני חושב שאין צורך להיתפס לייאוש, בטח שמיותר להתנשא על אלה ש”לא מבינים”, כדברי הפרחח השנון.

            הבעיה היא שמאחורינו מאות, אולי אלפי, שנים של דיכוי המיניות והאסרטיביות הנשית. קשה ללמד סנגוריה על ביגמיה עכשיו, כשמגיל 0 מחנכים ילדים על מיתוס מוסד הנישואין, האהבה הנצחית, הנאמנות שאין לה גבול וההליכה יד ביד אל מול השקיעה.

            שינוי רדיקלי לא יהיה פה. אבל גם שינויים קטנים, קלים, איטיים יתקבלו בברכה ובחיבוק אמיץ.
            נכון, יש כאלה שלא ייתנו לעובדות לבלבל אותם (כל האחוזים המפלצתיים של הגירושים בשנים האחרונות בישראל ובעולם, קריסת מבנה המשפחה במתכונתה הקלאסית), אבל אנחנו בהחלט בעיצומו של עידן מעניין מאוד. צריך לקחת את הטוב שבו, לראות את היופי שבו. “בכל סיום יש התחלה חדשה”. פוליקר שר את זה קודם.
            יהיה טוב.

  11. יוסי

    אני משוטט באתר באופן די עקבי ונורא מוזר לי שבמקום שיח הבנות שמובטח בהצהרת הכוונות, אני נתקל בגרסה הכתובה של דנה מודן, שורה של עקיצות, תגובות נחרצות ואיזו הערה גברית מטומטמת מדי פעם.

  12. אם את כמהה לאיבוד שליטה תוכלי ליטול ממגוון חומרים פסיכואקטיביים שיגרמו לך לאיבוד הנחשק ואף יחשפו בפנייך תובנות רבות בקשר לחייך ולחיים בכלל. אהבה ומערכת יחסים, תלותית או בריאה, אינה הדרך להשגת איבוד השליטה המענג בו את חושקת. בדיעבד, אנו מגלות בנקל שלא היה זה איבוד שליטה אלא עצימת עיניים למציאות כפי שהיא. העובדה שסיפורי אגדות (מבית מדרשם של כמה גרמנים פדופילים שפינטזו על נסיכות ענוגות) נטעו בכולנו
    “תודעה כוזבת”- כאילו אושר ייתכן רק בהינתן “אהבה אמיתית” – היא אכן מציאות מצערת. לדאבוני גם פמינסטיות רבות (כמוך למשל) עדיין לא הצליחו להפריד בין תשוקותיהן לבין דפוסים חברתיים שנצרבו בנו בשנות ילדותינו וכך הן מוצאות עצמן עושות רציונליזציות למה שמצופה מאיתנו להרגיש.

  13. טוב אז לפני שאתחיל רק רציתי להגיד שאמנם קריאתי מאוחרת אך בהחלט מזל שמצאתי את המאמר המדהים הזה. אני הולכת לקנות את הספר. טוב..
    אז אמנם אני יחסית צעירה אבל ברוחי אני אכן מבוגרת (למרות שכמה שיקראו את זה יגידו שאני ממש לא יודעת על מה אני מדברת ושאני מדברת שטויות) אני מגיעה לעניין:
    אני חושבת שאני כמעט גאה להגיד שזה כל כך כואב להיות ננטשת ולהבין שכל הזמן הזה חייתי באשליה שחשבתי שהיא מציאות על טבעית. איתו. הוא מילא את עולמי וחשבתי רק עליו למרות שידעתי שזה לעולם לא יגמר טוב. והפנטזיות עליו המשיכו לרוץ במוחי כמו תעשיית סרטים משומנת היטב שלא יודעת סוף. תכננתי את צעדי הבאים אך כשזה הגיע לרגע הזה שבו הסתכלתי לתוך עיניו: הכל נשכח והתערפל.
    ממש היה בידי prince of charm ועד עכשיו (אחרי חודשיים) יש לי רגשות מעורבים.
    הוא אמנם המנייאק -הנוטש- אבל הוא זה שגרם לי להרגיש בטוחה, מוגנת,חסרת פחדים – נערתו.
    לסיום רציתי להגיד, שלמרות שאני אישה של שנות ה-90 יעברו הרבה מים במיססיפי עד שכמעט רוב הבננות באמת יוכלו באמת ובתמים , נאמנות לעצמן , יוכלו להגיד בלב שלם מאוד(!) שזה כלל לא מפריע להן אם אין אדם יחיד סגולה שהן נערתו.

  14. אני רוצה להתיחס לתמימות הנובעת ממכתבי הקוראות והקוראים:
    אתם פשוט רואים את העולם דרך הפרדיגמה ההוליוודית המתקתקה המציגה את “האהבה”
    כמערכת יחסים שמימית המביאה אושר אין קץ לבני הזוג לעולם ועד. בסך הכל האהבה היא
    שם כללי למערכת יחסים שתכליתה הפשוט הוא הישרדות המין האנושי.
    לדעתי נערות אשר אינן אשר אינו יכולות להפריד בין “אהבה” לבן זוג מתאים מכל הבחינות לבין
    תשוקה לבן זוג מושך מבחינה מינית בלבד מפסידות הרבה מהמתנה שהטבע נתן לנו והיא חדוות
    המין.

  15. עובדיה

    בתגובה לקטע ולמספר הערות
    אל תשכחו שאנחנו נמצאים בעולם בו קיימות הרבה רצונות גם של גברים וגם של נשים וכאשר זוג מתחבר ביחד הוא צריך למצוא את השילוב המנצח
    יש שילובים כמו בעבר שבו הגבר הוא הבוס ויש שילובים של שיוויון זכויות מסויים
    אני לא תומך ברעיון האישה שמורידה לבעלה ת הנעליים אבל גם בנושא הפמיניסטיות צריך להראות את הגמישות הפמיניזם לא בא להיות אנטי גברי

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *