בננות בנות שמרשות לעצמן
אז כשהוא שואל מה התחביב שלי, אני רק מגמגמת, מביטה סביבי בחדר החשוך שלי, עמוס במיטה, מחשב, כונניות ווילון ורוד, אין זכר לתחביב, רק לחיים האמיתיים וכבר לילה ורק רציתי שישאל אותי בקול לוחש: "מה את אוהבת לעשות.. ספרי לי…". הוא לא שאל, רק על התחביב, אז אמרתי כתיבה. אני כותבת לפעמים והוא מיד התפרץ וסיפר לי איך הוא נוהג לכתוב מכתבים וגם שירים נוררררראאאא יפים ומיוחדים – רוצה לשמוע? כי כולם שמורים במגרה אצלו או במחשב, כי כל דבר שלו הוא מקפיד להעתיק, לשמור או לצלם כדי לא לאבד אותו ואני תהיתי אם הוא מוכן לאבד משהו בכלל, את עצמו, את השליטה, משהו ונדמה לי שלא. אפילו את חוט השיחה הוא מחזיק כל כך חזק והדוק, ששום דבר לא ילך לאיבוד. חוץ ממני שהלכתי כבר. אחרי שגמר לספר על הכתיבה שלו התחיל לספר על התחביב שלו – טיסה במטוס קל. שאלתי אם זו טיסה במטוס מהסוג הזה שמתרסק פעם בשנה בחולות הבונים והוא ענה, כמעט פגוע, שמי שיודע באמת לטוס לא קורים לו דברים כאלה, כן בטח, כמו שאני חשבתי על הנישואין שלי. הוא כנראה יודע, אז נרגעתי וניסיתי להבין עם עצמי למה אני ממשיכה בשיחה הזו, איתו, האם זה בגלל הבדידות? אולי, שהרי זו שנת הבדידות שלי. לא בשר, לא חלב, לא זיונים ולא סיפורים. אני לבד, עם עצמי, שזה די לבד, כי אין לי תחביב הרי. שנת הבדידות לא אומרת שאני לא פוגשת אנשים, חברות וחברים, שאני לא מבלה ויוצאת, עבודה גם, טיולים, משפחה, ילדים ועניינים. זה משהו אחר, מבפנים ופתאום בא לי לספר לו על זה, כי זו הפנטזיה הילדותית שלי שהוא יקשיב, כי זה בעצם מה שאני רוצה: שהוא יקשיב, יראה אותי דרך המילים וירצה. הרגע המתאים לא מגיע והוא רק אומר, אחרי עשרים דקות שהוא מדבר על עצמו, שאני מוצאת חן בעיניו "הקול שלך כל כך מפתה, אני סקרן לאללה להכיר אותך. נראה לי שזה ממש יכול ללכת". שום דבר כבר לא מפתיע אותי. אני מצליחה להשחיל משפט מהוסס, "אני לא יודעת, נראה…", כי אני יודעת ובטח גם הוא, שעשרים דקות שיחה בטלפון על טיסה בשמי הארץ אין להם שום קשר לקליק או לכימיה אמיתית. "את יודעת מה??" – הוא נלהב מהמקוריות של עצמו ואני כבר מנחשת את ההמשך – "מה דעתך, שעכשיו… שיו… אני ממש מרגיש את זה… מה דעתך שעכשיו אני נכנס לרכב ובא אליך? אני מתארגן צ'יק צ'ק ובא. ככה בלי בזבוזי זמן, ישר נכיר, ניפגש פנים אל פנים. הכי טוב, לא? אוקי?" אני שותקת כי אין לי כוח בעצם. לא, לא מתאים לי, וזה ממש לא הכי טוב. בשתיים בלילה כל מה שאפשר יהיה לעשות זה להזדיין. שני אלמונים, בודדים, נטולי מילים, הרי זה מה שיהיה. אין לזה קשר לקשר או ליחסים ולכי תסבירי לו שאת ממש לא בקטע, שבסיבוב הקודם של הספירלה, עד לפני כמה דקות, עשית את זה, היית חופשית, נועזת, אמיצה ופרועה ומה-זה נהנית, היה נפלא. חגגת את החופש שלך, עשית השלמות, ניסית, טעמת פרצת גבולות. אבל עכשיו, עכשיו זו שנת הבדידות וכל זיון שאין לו מלפני מאחורי ומכל-צדדי רק מחדד יותר את תחושת הבדידות. "איך זה יכול להיות שדווקא עכשיו את לא בעניין?? כולן אומרות את זה – עד עכשיו התהוללת, אבל עכשיו לא. עכשיו את חסודה ומאופקת. איפה הייתי לפני חודשיים? למה לא פגשתי אותך אז? בחייך, אז מה העניין. אני יבוא, נראה אם מתאים. אם לא אני נוסע. בחייך.."
אני עייפה, אפילו לא נרטבת מהתחנונים שלו. כן, הוא מוכן לעשות הרבה כדי לקבל זיון הלילה מאישה עם קול צרוד וישנוני, אבל היא לא רוצה, משהו נשבר בתוכה, צריכה רמזים, תנאים וסימנים יותר ברורים שיגרמו לה התאמץ לפגוש עין בעין, להתפשט ולמצוץ זין בתאוות-אין-קיץ כמו שהיא אוהבת ויודעת.
רוצה לספר לו למה נשברה, מתי זה קרה: יוני מהמושב שרצה בעיקר את חור התחת שלה, דודי מהישוב השכן ש"שחשב פעמיים והחליט שלא מתאים" וגדי הגבוה שרק נישק והבטיח. אה, איך כמעט שכחה את אביתר האמן המיוסר ששרט אותה באמת עמוק. הרביעייה הסוגרת שהנביטה אצלה ואחר כך השביתה את התשוקה לפגוש, להאמין ולרצות. מאז היא מסתגרת, מטפחת את האין-תחביב שלה של גידול ילדים, טיפוח הגינה הקטנה וגם עבודה עם קצת פרנסה. מאז היא כבר מוכנה להודות שקשה לה לקום בבוקר, שואלת לעיתים קרובות מדי מה יצא לה מהיום הזה וכשהיא נוהגת מכאן לשם באוטו שלה, השדות הירוקים, הפריחות הפרועות מוזילות דמעות חמות על לחיה כי היא זוכרת שיש אהבה גדולה, רק שהיא מרגישה רחוקה ממנה, יותר מאי-פעם.
הוא מאוכזב שהיא לא ספונטנית, שהיא כבדה ואז היא כבר כועסת, רוצה להעיז ולומר לו "מה אתה בכלל יודע על הספונטניות שלי, הכבדות או הקלות שלי? לא שאלת אותי כלום, רק דיברת ודיברת וכל כך התפעלת מעצמך שהתאהבת בכוס הטלפוני שלי. כשתהיה מעוניין לשמוע על הספונטניות שלי, תתקשר אלי. ביי". אבל כמו תמיד, היא שותקת ואומרת בקול מתנצל, "מצטערת, אבל ממש לא מתאים לי ותשמע, אני עייפה נורא, אולי נדבר בפעם אחרת?" ושניהם יודעים שזהו זה.
במקום לחזור לישון היא מתיישבת וכותבת מכתבים לכל אילו שהיו אצלה, שנתנה להם את ליבה ואחר כך בחרו לא להשאר, או שהיא הלכה מהם. כתבה להם, כי זה התחביב שלה, זה מה שהיא עושה בשעות הפנאי שלה. ועכשיו היא פנויה.
