מפגש משפחתי בן יומיים. הכותבת, הם, בנות הזוג, בני הזוג, הילדים. מה נשאר לקרוב האיכפתי לשאול אותה?

אז מה שלומך?

אני לא נשואה.
אין לי ילדים.
אני לא עובדת כרגע.
אני לא עובדת כבר הרבה זמן.
אני לא עובדת כבר ממש הרבה זמן.
אני נמצאת כרגע באירוע משפחתי. חד פעמי כזה, ארוך, בן יומיים למעשה. כזה שאין ברירה
ועדיף כבר לבוא מאשר לריב עם ההורים וכל התוצאות האחרות. חוץ מזה, יש אהבה וגם רציתי. באמת. התכוננתי נפשית ואפילו הקרבתי והשארתי את איצ’ה, דג הזהב החביב עליי, לבד בבית עם כמות מזון מספיקה ליומיים, ככה באקווריום הגדול והשומם, ללא עין משגחת. איצ’ה משלנו, דג חביב ואכפתי בעל לב חם, אבל לא שואל שאלות מיותרות.

נפגשים. מה נשאר לקרוב האכפתי, שוחר הדיאלוג, לשאול אותי? פעם זה היה פשוט. הם היו שואלים על העבודה. זה היה הולך בערך כך:
קרוב תאב עדכונים: “אז איייייך, עדיין באותה עבודה?”
אני: “כן”.
קרוב: “זה מעניין?”
אני: “ככה, סוחבים”.
פה זה בדרך כלל היה נעצר, הדיאלוג היה מתקפל אל תוך עצמו ויוצא מהחדר, ויותר לא מטריד אותנו. כל הצדדים יצאו מרוצים והיה לציון גואל. היום עומד מולי אותו קרוב עצמו, נבוך ומשתדל, והופך בראשו ההולך ומתרוקן לנוכח המפגש הכפוי בינינו.
“מה לשאול אותה?”
“את השם אני עוד זוכר, נו טוב. אבל מה אני אשאל?”
“במה לעזאזל היא עוסקת זותי? אוייייייי לא, נזכרתי שהיא לא עובדת כרגע”. “אולי לשאול על בנזוג? אה לא, רק לא זה, נדמה לי שהיא רווקה בכלל. עוד שאלה אבודה, ואני אנא אני בא”.
גם הקרוב המתוחכם ומהיר המחשבה ביותר לא הצליח הפעם לדוג בחכתו יותר מ”ממממממה שלומך?” מהוסס, ומיד הכה על חטא (“איזה דפוק אני. איזה חרא של בנאדם אני שאני כאן נשוי לי ועוד מועסק במשרה מלאה וברוב חמדנותי גם יש לי ילדים ואפילו חמודים, ואני כאן דורך לי על פצעים ושואל סינגלים מסכנים ומובטלים מה שלומם).
יואווווווווו, איזה אירוע מעיק ומתי הוא כבר ייגמר, ולמה אנשים במשפחה הזאת לא יכולים להקל
ועושים בעיות עם הלא לעבוד והלא להתחתן שלהם (מה זו אשמתי שהם שרוטים? עשיתי משהו רע?”).

ככה בילינו לנו יומיים בנעימים, אני, הם, בני הזוג, בנות הזוג, הילדים המתוקים באמת, האהבה המדביקה בינינו, הקירבה והריחוק, השאלות שנשאלו ואלו שטרם, התשובות שהתארכו עד השעות הקטנות, והתובנות, התובנות הרבות אולי מנשוא, והמסקנה הברורה לחלוטין שבפעם הבאה אני לוקחת איתי את איצ’ה. ואני רוצה לראות מישהו שואל את איצ’ה שאלות.

על הכותבת רונית בר-לביא

ירושלמית בהווה. תל אביב לא. מעושנת וקצבית לי מידיי. גם חיפה למרות שמקסימה, לא, כי רחוקה מידיי מכולם. כנראה שכפר הכי מתאים אבל עד שיהיה שינוי בסטטוס המשפחתי, אני כאן. ובאינטרנט, בכל מקום.

תגובות

  1. טולה

    תודה,כנראה שאני לא לבד,גם אם אני לא נשואה ואין לי עבודה…

  2. אלונה

    תענוג לקרוא את התיאור שלך לחוויה כל כך מוכרת
    העם עם איצ’ה
    נשמח לשמוע עדכונים נוספים עליו – הוא יכול להפוך לדמות גיבור.
    חוץ מזה – באמת מה שלומך?

  3. לא פשוט בימינו לעמוד נוכח השבט המשפחתי שהולך ומתעבה אל מול עינינו ומי שמכיר מכיר.
    גם אני עמדתי שם ועוד עומדת לעתים.
    יחד עם זאת, צורות החיים האחרות גם הן הינן צוברות תאוצה וכוח, אז יש תקווה ואל חשש!
    העיקר שתמשיכי לכתוב ולהביא לנו נחת (:

  4. דיאנה

    בפעם הבאה תנסי את זה: אני לא עובדת, אני מובטלת ומסכנה, אין לי כסף ואני גם לא נשואה, רוצה לרחם עלי ?
    בטוחה שאף אחד לא ישאל אותך “מה שלומך?” בשום הזדמנות

    • רונית

      הבעיה היא שיראו את מבע האושר והחופש על פניי,
      אז זה לא יהיה אמין….

      בתאכלס, הרוב מפרגנים לאללה.

  5. תודה – העלת החיוך על שפתי – וזה לא קל ביום החם והדביק הזה.
    אני ממש נהנת מהחוש-הומור שלך.
    המשיכי לכתוב ….. 🙂

  6. רן יגיל

    רונית, מדוע הפחתת בערך הקטע? הוא כתוב טוב מאוד, בקצב טוב, בצורה אותנטית. מתאר את המפגשים החברתיים-משפחתיים (יומיים, אלוהים ישמור!) באופן כל כך מדויק. את ההכרח בסמול טוק גם אם אין חשק, את החלוקה המיותרת לקבוצות של גברים-נשים, עובדים-מובטלים, בעלי-משפחה-רווקים. לדעתי, זה כתוב היטב. וגם העניין עם איצ’ה. הגיבור שלי במים וגם הגיבור שלך (הדג). שניהם איצ’ה, רק שזה תודעתו זורמת כנחשול וזה שותק. ואולי לא. אול גם לאיצ’ה הדג תודעה עשירה ומסוכסכת משלו. יום נפלא – רני.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *