אחותי, את שרוטה!

בלשית בלילה

“הכלבה התקשרה אליו!!!”, קורעת לי את עור התוף החברה הכי טובה שלי, מותשת לגמרי אחרי שבשבועיים האחרונים עסקה בפיצוח הקוד הסודי בסלולארי של הבחור עליו היא דלוקה. נסיונות לוטו מסובכים, שכללו ניחושי מספרים, תאריכי לידה, מקומות, קווי אוטובוסים ובסוף הקוד היה 1234. וכל המאמצים כדי לאמת את מה שהיא כבר ידעה מזמן – שא’ המשתרללת רודפת אחריו ושאמא שלו בודקת מדי יום אם הוא לקח את הויטמינים.
המסכן, כמו אחרים שאתרע מזלם להיות משוש ליבן של בנות אובססיביות/נואשות/שרוטות בשכל, לא משער שמעתה כל מי שתשאיר לו הודעה ותיחשד בכוונות רומנטיות כלפיו – תימחק באכזריות. שלא לדבר על הפראנויה שהוא בוודאי פיתח כתוצאה מההמהומים שמצייצים מגרונה או מניתוקי השפורפרת האלימים כשהוא עונה לטלפון, בערך 263 פעם ביום, להוציא את הפעמים שהמזכירה האלקטרונית ענתה במקומו.
אבל היות ומכרים מטפטפים שהוא אומנם מחזיק אלה צמוד לכרית, ואפילו מתעניין ברישיון לנשק, הוא בטוח שהמופרעת היא בכלל מישהי אחרת לגמרי (דווקא בחורה טובה שאני מכירה, שאין לה שום צורך בידיעה מתי בחיר ליבה בבית ומתי הוא לא וביטחונה העצמי לא מאלץ אותה לברר בחשאיות ביונית שכזו אם הוא מתקשר עם בנות המין השני ואיך). והחברה שלי, שנשארה נקייה מכל חשד, ממשיכה בדרך שלה להתדרדרות נפשית בעייתית. עכשיו היא בפיענוחים מהי הסיסמה באלחוטי בבית וגם בזה של הוריו ואחיו הגדולים (הוא שוהה אצלם לעיתים בסופי שבוע) ומקללת למה לכל הרוחות היא לא זהה. ואם ימאס לה היא תסתפק במה שהיא בדרך כלל עושה: קוראת את האי-מיילים שלו, פותחת דואר ומדביקה במיומנות את המעטפות בחזרה, דוהרת עם האוטו בערבים ליד הבית שלו לוודא שהמכונית שלו (ורק שלו) במקומה בחנייה ואם היא איננה – מבררת עם חברים משותפים היכן הוא ואפילו יוצרת קשרי ידידות עם השכנים, כדי שבהזדמנות תדע אילו רעשים נשמעים מדלת דירתו. מפחיד, מצמרר, קצת מעציב – אבל לא כמו, תודה לאל עדיין לא, כמו מה שהיה לי עם צחי. והסיפור הזה, אחיותיי, הוא אזהרה לאיך שקנאה רומנטית טבעית ככל שתהיה עוברת גבול ולכן צריך לשים לב.

כל אחת והצחי שלה

אני וצחי היינו חברים שנה. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, חתיך, ספורטאי מצטיין, אינטיליגנט, תמיד הבטתי בו בהערצה, היינו צמודים אחד לשני ואז לא הבנתי שאני מבלה 23 שעות ביממה עם מישהו ושככה אין שום סיכוי שאני אלמד להכיר את עצמי גם לבד. וצחי מצידו התרגל שאנשים מזהים אותי בתור החברה שלו, צל, זאת שתמיד כרוכה אחריו ושבויה תחת זרועו עד שהוא התגייס והחליט שאני והכדורגל שלו זה בערך אותו דבר, שנינו רכוש ובשנינו אפשר לבעוט כשמתחשק, רק שאני לא ידעתי להתגלגל משם. צחי היה חוזר הביתה לחמשושים וראה פתאום שאני פורחת גם בלעדיו והוא השתכנע שאם אני כל כך מאושרת זה כי אני בטח בוגדת בו. למה? היגיון מעוות. הוא היה בא אלי ומאשים אותי ביללות ובבכי שהוא לא יכול לסמוך עלי ולבטוח בי ואני הייתי מרגיעה ומנחמת שאין לי אף אחד אחר, אבל הוא לא האמין לאף מילה והיה ממשיך בחקירות ובחיטוטים: לאן יצאתי ועם מי ומה טיב הקשר שלי עם כל ידיד וידיד ואפילו עם סתם אחד שלמד איתי, שאת שמו אפילו לא ידעתי. הקריזות שלו היו מתגברות כשלמשל היינו יוצאים יחד ומן הסתם הייתי אומרת היי היי, רק היי, לא ליטוף לא חיבוק, לא כלום, לחבר’ה שהכרתי. אפילו מאיזה בן דוד הוא עשה לי סצינות היסטריות סטייל הילדים שנדבקים לרצפה בקניון וצועקים “אמא, את לא אוהבת אותי יותר!”. הוא התפוצץ מכעס וכל הזמן אמר שאני זו שמוציאה לו את החשק לחיות ושבגללי הוא עוד יתאבד ואיך שאני אתחרט על כל מה שעוללתי לו! חשבתי שהוא רגיש מדי, שזאת סתם קנאה, הרי גם אני לא חיבבתי את הבחורות שהיו מקרבות אליו לחי ושואלות מה נשמע. משום מה, זה דווקא נראה לו נורמלי. הוא גם ניסה לקבוע לי מה יהיה לי במלתחה ומה שהיה טיפה פרובוקטיבי – לא נקנה או נקנה ולא נלבש. לא הבנתי שאני נכנסת לכלוב שנקרא צחי עד שאמא שלי שמעה מה העניינים והחליטה בשבילי על פרידה – ”יש לך חיים משל עצמך,” אמרה, ”הוא לא יעשה לך טרור”. ואני כתבתי לו כמו ילדה טובה מכתב פרידה בו הסברתי שיש לי כרגע לחץ ואני לא צריכה עוד משברים ולא שמעתי ממנו כמה חודשים. פתאום נהיה לי אוויר בחיים. הרגשתי עצמאית, אהבתי את הלבד ואז פגשתי מישהו והתחלנו לצאת ודווקא אז צחי החליט לחזור. הוא עקב אחרינו, התפרץ בבתי קפה ואפילו סתם ככה ברחוב: ”גם בו את בוגדת? שרמוטה, הרסת לי את החיים!” הוא הלך וסיפר לכל מי שמכיר אותי פחות טוב איזו נבלה אני ואיך השתלטתי לו על החיים. אני השתלטתי לו על החיים? מה קרה לעובדות? וזה שהיה איתי וגם שלושת אלו שהיו אחריו נחרדו והחליטו כאילו לטובתי שאולי זה לא טוב עכשיו בשבילי שנתראה ואני בגלל צחי חזרתי ללבד. אולי הוא חשב שאני אחזור לזרועותיו בריצה, מה שכמובן לא קרה, ואולי הייתי נשארת עוד הרבה לבד אבל למזלי צחי התאהב במישהי אחרת ואני, שנשמתי לרווחה שהוא ירד ממני, לא הזהרתי את האומללה החדשה.

אני מריחה את האובסשן ממטר

תקרית צחי השפיעה עלי והפכה אותי לבחורה די מאיימת מרוב שהייתי כה מאויימת להיות מוטרדת. זה מה שנקרא היכונו מנגנוני הגנה. השיטה די פשוטה: מנגנוני ההגנה נכנסים לכוננות ספיגה כשעצם חשוד מזוהה כבעל פוטנציאל לפגוע (או במקרה שלי – לפתח אובססיה). כבר בפגישה הראשונה, עוד לפני שהם פוצים פה לשאול מה נשמע, אני מבהירה שככה אני מתלבשת, שאני לא אוהבת שמתקשרים אלי יותר מפעמיים ביום (ומדגימה להם איך ניהול השיחות האישי שלי יודע לסנן טלפונים בלתי רצויים), שיש לי הרבה חברות ובעיקר ידידים ואם הוא רוצה אז זה מה שיש. רק לאלו ששורדים ונשארים אני מספרת על צחי, שלא יחשבו חלילה שתמיד הייתי כזאת בוצ’ה. והחברה שלי? היא אומרת שלה זה לא יקרה, אבל זה מה שכולם אומרים.

על הכותבת קורן דור

מאסטרנטית באוניברסיטת תל-אביב, כתבת ב-MSN, לילה, הורים וילדים, נישה, אינדקס ועוד מגזינים.

תגובות

  1. שוטת הכפר

    לחברי האהוב, שיחיה, יש אקסית מפחידה כזאת.
    ויי, כמה שהייתי רוצה להכניס לה מכות.
    להתייחס ככה לבנאדם, לפגוע בו ככה. אני כולי בעצבים רק שאני חושבת על זה.
    אבל אולי אני סתם מגוננת מדי…

  2. לפעמים אין ברירה אלא להיות בולדוזר אנושי – כמה שאת יותר ביצ’ית, ככה את יותר משפיעה.
    sad but true…

    • אני הייתי כזו , מבחינת האובססיה , ולא קלטתי עד כמה שהדבר ממעיט מערכי עד שהבחור אפילו את ידידותי לא רצה, מאותו הרגע הפסקתי להיות אובססית ולהסתכל על כל בחור שאני ממש רוצה ולא כ”כ מעוניין בי מרחוק, תמיד אנו רוצות מאוד את מי שאיננו יכולות לקבל, אז אני מתפשרת על אחרים לא פחות טובים אך שלפחות מסכימים להיות איתי ולחיות איתי, כשאני מסתכלת על תקופת האובססיה לאחור אני פשוט נושמת לרווחה, ודואגת לא לעשות את אותן הטעויות שעשיתי איתו בזמנו, לנוכחיים, וכך אני פורחת ומתפתחת, כתבה מדהימה ונכונה תודה.

      • מישהי

        גם אני הייתי אובססיבית פעם על חבר שהיה איתי מגיל 17 התחתנתי איתו ובבוא היום גם התגרשנו אחרי הגרושים הוא ראה שאני פורחת ומלאה מחזרים נלהבים, הוא החל להלחץ והחל לחזר אחרי בצורת רדיפות בלתי נלאות, מעקבים בדיקות איפה אני בכל רגע ורגע פעם הוא הגיע אלי הביתה וראה אצלי מישהו והרביץ לי בגלל זה הבחור איבד שליטה
        התלוננתי עליו במשטרה והוא טיפונת נרגע אבל עדיין מטורף אחרי.
        בנות אל תתנו להם הסברים על כל דבר, אתן נשים עצמאיות היום בעלות דעה עצמאית אתן צריכות לדעת בגלל בגרותכן שאתן לא אמורות להיות מוטרדות על ידי מישהו שהחל להיטרף בגלל אהבה. שמרו על עצמכן והציבו כללים לעצמכן מההתחלה, אל תחשבו שקנאה זה דבר מחמיא
        אוהבת אתכן

  3. לכלוכית

    איזה כיף לקום בשבת בצהריים,
    ולגלות כתבה כזאת.
    תודה.

  4. מייקל

    לי היתה חוויה מצמררת בה האובססיביתמופרעת בשכל בצורה קיצונית, היא הידידה הטובה ביותר של אהובי לשעבר.
    הדבר היותר מעציב זה שהוא כנראה איתה עכשיו (מרוב פחד?)

    כתבה מצמררת בשביל יום שבת בבוקר, אני מקווה שהיא תפקח את עיניהם של האנשים הנכונים.

  5. כן, זה נורא להיות אובססיבי מקנאה כלפי מישהו, ובמיוחד כשמעולם לא היית עם אותו המישהו והוא סתם נתן לך להרגיש שהוא רוצה אותך בשביל שתסכימי להיות יזיזה שלו ושאולי זה יתפתח ליותר ואז בסוף נטש אותך לטובת איזה פרכה חדשה שהוא הכיר…
    המלצה שלי – אל תהיו תלותיים, זה הופך אותכם לחלשים ולאובססיביים

  6. הסיון

    כל אדם ואין מה לעשות בקשר לזה (תאמינו לי שניסתי) מרגיש את הפחד הגדול ביותר
    הרי הוא פחד הנטישה ,וכשנמצאים בצד הנזרק הפחד הופך למוחשי ואז ….
    יש כאלה שמסוגלים להתגבר אליו או לפחות להפנימו ולהשתיקו.
    ויש את אלה שהפחד גובר עליהם ע”ע חיזור קטלני (נראה לי שכך קראו לסרט ,אני ממש לא זוכרת).

    חברתך מה לעשות “קצת” משוגעת וזקוקה לאישפוז דחוף בשלוותה (או איזשהוא מוסד אחר)
    וגם חברך לשעבר (צחי-מי לעזאזל יוצא עם מישהו שנקרא כך-כזה שם של ערס פוטנציאלי….)

  7. cookielida

    קודם כל, כל הכבוד לאמא שלך ולא פחות גם לך,ששמעת לה..
    ואת צודקת בגישה הזו שלך,למרות שאולי היא מרתיעה לא מעט גברים (גברים לא אוהבים בחורות אסרטיביות..זה מאיים עליהם.. 🙂 ). לפחות, את יודעת שמי שנשאר, באמת באמת רוצה!
    🙂
    בהצלחה!

  8. יפאורה תבורי

    שאת יודעת שאת כזאת, וקשה מאוד לשלוט בתחושה שירצו אותך ורק אותך.
    כתבה טובה

  9. שרוטה, מצולקת, לא מבטיחה כלום אבל לא מיואשת.

  10. אלמוני

    כל הכבוד לאמא שלך שהאינסטיקטים הבריאים שלה הצילו אותך, ולך, שהיה לך מספיק כוח באמת לנתק. ההתנהגות שתיארת אופיינית לגבר מכה. בהתחלה מדובר “רק” בקנאה קיצונית, התערבות בכל אורחות חייך: חברים, בגדים, עבודה, בילויים. בהמשך הוא מבודד אותך ומנתק אותך מכל גורמי התמיכה ואז את כבר טרף קל. בינתיים השתכנעת שאת לא מסוגלת לעשות כלום לבד, ובטח לא לחיות לבד… צריך להתרחק ומהר מכל מי שמתנהג ככה- גבר או אשה, למרות שבד”כ הסיכון שגבר יגיע לאלימות פיסית גבוה יותר.

  11. מוקצ'ינו

    לדעתי, לפני שאתם יורדים על אותה אחת- תחשבו מה עבר עליה…אולי לא עליה ספציפית, אבל על הרבה בנות כמוה. הבחור נוטע בליבה תקוות, אומר “אני אוהב אותך” בלי לחשוב שיש למילים הללו כוח, ואז כשמתחשק לו לעבור הלאה, או כשהוא “פוקח את עיניו” ומחליט שאת לא הנכונה- הוא עוזב…
    תסלחו לי, אבל אני מרחמת על הבנות ללו, ואני חושבת שאם יש לכם ידידות כאלה- תעזרו להם, במקום להגיב בתגובות דביליות, כמו “צריך לאשפז אותה”.
    תאמינו לי, מנסיון, ההרגשה להיות תלותית ואובססיבית היא הכי חרא שבעולם, את מוחקת את עצמך ואת הזהות שלך והופכת לסמרטוט רצפה של איזה אידיוט תורן, אבל את מודעת לזה, ומרגישה איך את שוקעת, ואיך את משפילה את עצמך מחדש כל פעם…
    חיזור גורלי? אולי….אבל הבנות הללו הרבה יותר מסכנות מהבחורים אותם הן מטרידות, כי הוא יכול, במקרה הכ יקיצוני, להזעיק משטרה…
    אבל היא אוכלת את נפשה מבפנים מרוב האהבה הבלתי ממומשת…
    אני לא מאחלת לאף אחד להגיע להיות מחזר סדרתי, אבל עד שלא הייתם אחד- אל תשפטו!!!

    • שתקום בת אחת שלא ננטשה לאנחות לאחר “אני אוהב אותך”, תקוות וכו’. אבל – וזה אבל גדול – רובנו מסתגרות בבית, בוכות על כתפי חברות, נכנסות לדיכאון ובסוף גם מתאוששות וממשיכות הלאה.
      אז אולי לא הבנת את הסיפור. כאן לא מדובר בחווית נטישה אלא באובססיביות חולנית.
      אובססיביות אינה תוצאה של נטישה, אלא של מבנה אישיותי: קינאה חולנית, חרדת נטישה, תלות ילדותית ועוד תכונות מוקצנות ומסוכנות (כן – מ ס ו כ נ ו ת ! ) מובילות לאובססיביות חולנית. זו בפירוש מחלה, והיא אינה מתפרצת רק כשבן/בת הזוג נוטש/ת.
      בתחילת מערכת יחסים עם אובססיבי/ת זה מחמיא – נראה לך שאף פעם אהבו / דאגו / נתנו / פינקו אותך ככה. אח”כ מתחיל הסיוט. האהבה הופכת לקנאה מטורפת, הדאגה נעשית 50 טלפונים ביום, מרוב נתינה בא לך להקיא, וכל מה שאת/ה רוצה הוא כמה דקות של שקט.
      במצבים האלה הסיבה לרחם עם הננטש/שת היא מצבם הנפשי הרעוע, אבל את הסבל האמיתי עובר מי שחי איתם / נפרד מהם.

      נכון, בנות אובססיביות, עפ”ר פחות אלימות מגברים אובססיביים (ולתזכורת: רק אתמול נרצחה עוד אישה ע”י חבר קנאי) , אבל עדיין הייתי נזהרת מלעודד את התופעה.

    • עוד משהו, מוקצ’ינו: את כותבת כמה חרא, משפיל ומבאס להיות אובססיבית ותלותית ולהפוך (ואני מצטטת) “סמרטוט של האידיוט התורן…” , ובכל זאת את עדיין חושבת שזו הבעיה של “האחר” ולא שלך?
      אז נכון, יש מחזרים סדרתיים ויש גם סתם חארות, אבל גם אובססיביות היא סדרתית.
      ותחשבי על זה…

  12. בננה עצבנית

    כתבה מעולה! גרמה לי לחשוב הרבה על ההתנהגות שלי עם איזה בחור. נראה לי שאני לא אטריד אותו יותר מעכשיו

  13. מוקצ'ינו

    בוטן- אני לא אמרתי שהיבעיה היא לא שלי. היא שלי, בראש ובראשונה, אבל אני חושבת, שבמקום לשפוט וללגלג, אנשים צריכים לעזור לבחורות כאלה, כי הן לא שרוטות- הן אומללות. לפעמים, את אפילו לא יודעת, איך, אבלאת הופכת לאובססיבית…
    זה קורה, ולא רק לפסיכיות…

    • הן שרוטות ועוד איך!!!
      אומללות היא לבכות, להפסיק לאכול (דיאטה מומלצת), להתקשר חברות באמצע הלילה – אבל לא להטריד אקס/ית.
      לזה קוראים לאמלל.
      וכן, לאובססיבים יש בעיה (אצל הקשים האובססיביות נוגעת בכל מיני תחומים בחיים), וכן, הם זקוקים לעזרה.
      אבל כמו שנאמר כבר מעלי, כדי לקבל עזרה צריך להודות שיש בעיה.
      יצא לי לפגוש מספר (מצומצם, לשמחתי) של טיפוסים אובססיבים, והם תמיד היו בטוחים שהבעיה היא של האחרים, והם כאן רק כדי להאיר את עיניהם ולמנוע מהם לעשות טעויות.
      לדוגמה: האובססיבי בטוח שהוא בן הזוג המושלם בשבילך – הוא מתקשר אליך 50 פעמים ביום ומחכה בכניסה לביתך, רק כדי להסביר לך שאת עושה טעות נוראה. והוא בטוח שאם יתמיד, בסוף את עוד תודי להם.

  14. ג'ולין

    אני נורא מרחמת על אנשים שחולים בשפעת (שלא לדבר על דלקת ריאות) אבל העזרה הכי גדולה שאני יכולה להציע להם היא להזכיר להם שזה לא ממש מצב נורמלי להיות עם 41 מעלות חום ושיעולים אינסופיים, ושכדאי אולי ללכת לרופא.
    אני לא רופאה, לא למדתי רפואה וכשמישהו מתעטש אני מעדיפה לתפוס מרחק לרגע כדי שלא ידביק אותי.

    אותו דבר עם אנשים שחולים באובססיביות, רק שפה קיימת הבעיה שלפחות חלקם לא יודו בכלל במחלה. אז נכון, לא כל מתאהב אובססיבי צריך אשפוז בכפיה, אבל אם את מוצאת את עצמך מתקשרת 30 פעם ביום למישהו ופורצת למשיבון שלו אולי כדי שתלכי לפסיכולוג/סדנת יוגה/רב מסיר דיבוקים/מה שעובד בשבילך.

  15. זו גלי מבית סוקולוב 🙂
    סתם עצרתי באתר לראות אם יש משהו חדש ומעניין משלך, ואכן!
    ואני חשבתי שבחור שמשאיר לי הודעות במזכירה שנה וחצי אחרי שנפרדנו זה חריג. כנראה שיצאתי עוד טוב. אחרי שנפרדנו וגיליתי שהוא לקוח את זה קשה, שותפה שלי ביקשה ממני להחליף את המנעול ולחנות את המכונית שני רחובות מהבית… היה לה ניסיון רע עם אבא שלה, שהיה פורץ לבית של אמא שלה, אחרי גירושיהם, ושורף לה את כל הספרים והיומנים.
    כמו שמאיר בנאי אומר – כל זה בשם האהבה.

    • קורן דור

      גלי דרלינג,
      מקווה לראותך יום ראשון בבוקר בבית סוקולוב…

    • מישהי

      אני חושבת שאובססיה לאהוב היא מחלה קשה שרק האהוב יכול לרפא, קצת שיחות נפש, קצת מוטיבציה והרבה הבנה יכולה להעלים את התופעה, פשוט להפוך אותו לידי ולשתף אותו בסיפורים פיקנטיים של החיים האישייים

  16. פופילון

    יש אנשים שפשוט לא יודעים מתי לשים גבולות לעצמם. לפעמים זה מאוד קשה להבין שמישהו לא אוהב אותך אבל אין בררה וצריך להתגבר.

  17. אני בתור גבר חושב שכל הבנים האובססיבים מביישים את המין הגברי
    השיטה היא להתנהג בדיוק הפוך זה לא יאמן!
    כמה שיותר מגעילים אליכן ולא מתייחסים אליכן אתן יותר רוצות אותנו .

    זה ממש עצוב (אבל זה עובד)

  18. אני בתור גבר חושב שכל הבנים האובססיבים מביישים את המין הגברי
    השיטה היא להתנהג בדיוק הפוך זה לא יאמן!
    כמה שיותר מגעילים אליכן ולא מתייחסים אליכן אתן יותר רוצות אותנו .

    זה ממש עצוב (אבל זה עובד)

  19. גם אתה שרוטטטטטטטטטטטטטטטטטט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *