אחרי החתונה זה יעבור?

אז מה נראה לכן? מתי מקבלות הפנטזיות מכת חשמל אחרונה? לפני או אחרי החתונה? כי אם מהרהרים בזה לרגע, נדמה שהמצב שלהן נהיה חמור הרבה יותר אחרי שאת מממשת את הפנטזיה הגדולה – להיכנס בברית הנישואין ולחלוק מעתה והלאה את חייך, לנצח, אם אפשר, עם גבר אחד. עכשיו, בואו נניח לרגע את הנצח מחוץ לדיון, ובואו נתבונן בו – בגבר האחד, זה שלבוש בבגדי חג, לחייו מרוחות בליפסטיקים, אגלי זיעה על מצחו וחיוכו נבוך. מכאן, אתם, שניכם, תלכו הביתה, תסגרו את הדלת, תשאירו בחוץ את הימים שבהם הכל היה פתוח ואולי עוד אפשרי. וזהו. מעכשיו, יש לך על מי לתלות את הפנטזיות שלך. על האחד והיחיד. הנה, הוא כאן. מה הטעם להמשיך להגות במה שספק אם בכלל קיים?
ואין ספק שהוא היה ראוי, הבחור, ואולי הוא עדיין, לשאת את הנטל הזה של ציפיותיך – להיות מאושרת, מסופקת, שמחה בחלקך. סיכויים טובים שהוא האחד שמסוגל להציל אותך מעצמך, מהפנטזיות ההן שלך, שכבר יצא להן לגרור אותך למעשי ייאוש חמורים ולביזיונות מפוארים. אלה שתעתעו בך כהוגן, שניהלת עימן יחסי אהבה-שנאה. בהנחה שלמדת מהיחסים הכפולים האלה משהו – אז זה שאת הפנטזיות צריך לשים בצד. אז את משאירה אותן בחוץ עם הכלבים, את הפנטזיות, רק סיבכו אותך שנים עם העולם.
זהו, סוכם.
והנה, מצאת לגאולה שם ופרצוף. אחרי כל החיפושים האלה, שעמדו בסימן הסיכוי והסיכון, התקווה שהייתה ניצתת, ומפח הנפש שלא בושש להגיע ולכבות אותה. אפשר לחדול מהספקולציות, התמרונים, המאמצים לפענח ולפרש, זה כבר לא יכול להיות כל אחד, מעכשיו, זה יכול להיות רק אחד. האחד שהוא בשר ודם. האחד שנמצא שם. מה שם? פה! אחד שאת דווקא יכולה לצפות את מהלכיו, אבל את לא יכולה לביים אותם, שיגיד לך מה שבא לו להגיד לך ולא בהכרח את מה שאת מייחלת לשמוע, שיציע לך חיים, לא אשליה, משהו מוחשי, לא סרט עם תפאורה מרהיבה ופס קול חלומי ואוסף סצינות לפי הזמנה. זה האחד שלך.
רק אחד.
רק אחד!
רק אחד?
זה מאוד מצמצם את האפשרויות, אה? איך מישהו אחד יכול לאכסן את כל הפנטזיות האלה? לתפקד ככלי קיבול שמטבעו הוא מוגבל? טוב, אז עכשיו את נדרשת לבכות בחשאי את מותן. או שתתחילי לחיות במפוצל; מצד אחד מה שיש, ומצד שני, מה שכבר לא יהיה אבל את רשאית לפעמים להתרפק על זה. כמו שנהגת לעשות לפני שהלכת על האחד, אז, כשיכולת לשער בנפשך – נגיד בימים אופטימיים – שאי-שם, מעבר לקשת בענן, מסתובב לו מישהו שיהיה ממש בול האחד שעליו כל החיים חלמת. ואת, מי כמוך יודעת, שחלמת. אמנם הפרצוף שלו היה מתחלף, ואמנם האישיות שלו הייתה פרי דמיונך, אבל כל פעם שנוכחת שעוד פעם טעית, היית יכולה לסגת ולשהות בחברתו, בגינה המופזת אשר בירכיתי מוחך, ולהתנחם באפשרות שיום אחד, אולי… בכל זאת… היו דברים מעולם…
או שלא?
עסק ביש, הפנטזיות האלה, עסק ביש.
אסור לנסות לממש אותן, כי אז את נאלצת לעמוד להתבונן בתהום שנפערת לנגד עיניך בין מה שהיה לך בראש ובין מה שיש לך בבית, ואי אפשר באמת להרוג אותן, כי מה תעשי אם לא יהיה לך מקום מפלט שבו תוכלי לסדר את הדברים כמו שבאמת נדמה לך שאת רוצה אותם, ואי אפשר הרי לחיות עליהן; הן פנטזיות, למען השם, אין להן מגע, וריח, וקול ופרצוף, הן לא מחבקות אותך בחוזקה כשאת בוכה, הן לא מחליקות יד מחוספסת וחמימה מתחת לחצאית שלך, הן לא תולות בך מבט נפעם, הן לא מסוגלות להגיד לך בדיוק ברגע שאת הכי צריכה לשמוע את זה – "בובה, אני אוהב אותך."
ומה הן בכלל הפנטזיות האלה? כמה מהן באמת שלך? כמה של אמא שלך? ואבא שלך? והחברות שלך? והגיבורות של הרומנים שקראת? והכוכבות של הסרטים שראית? והמילים של השירים שלמדת בעל-פה ואמרת לעצמך שהן נכתבו בשבילך, או שיום אחד תכירי את מי שיכתוב לך כאלה, או יותר טוב, את ההוא שכתב אותן למישהי אחרת, אבל זה יהיה עליך, את כבר תסובבי את זה ככה… הופה, לא אמרנו שאסור לנסות לממש את הפנטזיה?
אז את מתחתנת, ואת אומרת לעצמך – "אחרי החתונה זה יעבור." זה חייב לעבור. כולם אומרים לך את זה כשאת ילדה קטנה ואת מועדת, וחוטפת מכה ונדמה לך שהכאב הזה לא יעבור לעולם. וגם כשאת ילדה, כבר לא כזאת קטנה, ואת מתאהבת, והלב שלך נשבר, ועוד פעם נדמה לך שהכאב הזה לא יעבור לעולם.
ומה אם זה לא יעבור?
ומה אם זה לא עובר לעולם?
הכאב הזה, שרובץ בין הפנטזיות שלך, לבין מה שמציע לך העולם?
מה אם הן, ורק הן, נשארות לנצח, בניגוד לאחד והיחיד?
הפנטזיות האלה?