אין מצ”ב

את מגלה שאת בהריון, לא סתם הריון, הריון מתקדם. לא שמת לב? לא. השבועות כנראה עוברים מהר יותר מהחודשים, וכל העסק הזה של לנהל רישום מדוייק ולמרקר את התאריך הרה הגורל הרי ממך והלאה. טוב אז את בהריון, חודש שלישי ליתר דיוק. פתאום את מתחילה לשחזר אחורה: כל פיפס בגוף שלך מקבל עכשיו משמעות חדשה. לא. לא היו בחילות, וגם לא הקאות.
אז מה עושים עכשיו? למי בכלל פונים? ואיך מספרים לו בלי שהוא יחטוף התקף לב? הוא משוכנע שגנבת לו זרע! אז מה אם אתם שלוש שנים יחד. אולי בכלל הזמן הממושך הזה שבו אתם מכירים כל שערה בגוף של השני, וכל פאק באישיות של השני, הביאו אותך לבצע פשע נורא כל כך כנגד האנושות. הרי אם את אישה משוחררת, את יכולה להרשות לעצמך לחמוד זרעון ולגדל אותו עם החברות.
את האשמות ההדדיות את מחליטה להשאיר לעת עתה בצד. ועכשיו לפרקטיקה, איפה שתמיד היית חלשה. אתם שלוש שנים יחד, למה עוד לא התמסדתם? כי זה לא אופנתי היום, את אומרת בקול מהוסס. החברים מסביבך מטפטפים לך פנינים שכאלו בכל הזדמנות חגיגית: היום אנחנו חיים יותר מדי זמן בשביל מערכת יחסים אחת, יגידו הגברים הנאורים והבחורות יהנהנו בהסכמה. את עדיין רוצה להקים בית בישראל? עכשיו את באמת יכולה לרוץ עם מופע סטנד אפ משלך.

טוב, את נחושה בדעתך, הילד הזה ילך לפח. אם הוא לא רוצה להיות אבא, מה פתאום שתמצאי את עצמך בסיפור סוג ז’? את לא חלק מהסטטיסטיקה. את לא מוכנה להיות חלק מהסטטיסטיקה. מעולם לא היית. משפחה חד הורית? לא בבית ספרך. ואל תתחילי עכשיו להתמוגג מההרגשה העילאית הזאת של ילד שמתארח אצלך ברחם. מי בדיוק יגדל אותו? אימא שלך? את יודעת כמה עולה לגדל היום ילד? ומה יגידו השכנים? את רווקה, ואת גם לא לגמרי בטוחה מה את באמת רוצה לעשות עם התינוק החמוד הזה ממילא.
את מציתה לעצמך סיגרייה, החלטת שאת נפטרת ממנו אחת ולתמיד. זה באמת מה שאת רוצה? מה כל כך רע בילד? את בטח רוצה להמשיך להישאר ילדה.
והחבר? אז מה אם הוא אומר שהוא אוהב אותך. הוא כבר הסביר לך, כמו שמסבירים לילד מפגר, שיום יבוא והוא ימשיך להתעמק במחקרו על הפרח הנשי והססגוני. ויש הרבה פרחים בגן. פרחים רעננים, צעירים, זוהרים. לכולן מגיע, לא רק לך. הוא ממשיך להיות רכושני, קנאי ופרנואיד בכל מה שקשור אלייך. אינסטינקטים גבריים, את אומרת לעצמך, או שאתם עדיין תקועים בשלב המשחקים או סתם מדחיקים. את מבולבלת. למרות שאת בסוף שנות העשרים לחייך, מתחילים לראות עלייך את הסימנים של הגיל. לא שמת לב? כי הוא דווקא שם לב. אז מה אם הוא מקריח, גברים משביחים עם השנים, כמו יין. אבל את עשית את שלך.

הפסקת את ההריון. את פוקחת את העיניים העייפות שלך אחרי ההרדמה והוא כמובן שם, מעלייך. תומך ומלווה, בדיוק כמו שכתוב בספרים. הוא אפילו מתוודה בפנייך שהוא הזיל דמעה. שלא תחשבי לרגע, גם לו היו ספקות. ספקות מוסריים כאלה. אפילו את ההורים שלו הוא רוצה לשתף. גבר חדש, גבר רגיש, אמרו לך כבר אלף פעמים.
אתם חוזרים הביתה לזוגיות הכל כך ברורה שלכם, שבה הגבול זועק מרוב שהוא בולט לעין. פתאום את מבינה שזאת ה”אהבה החדשה”: סיפור אהבה, אבל בלי סממנים של אהבה. אתם הולכים לישון יחד מחובקים, עושים אהבה, רבים, מגדלים חתול, אבל עד כאן. זה הגבול. כי אהבה כזאת של חתונה, משכנתה וילדים זה פאסה. לא ידעת? גם אם השילוש הארכאי הזה לא ברשימת הטו דו שלך נכון לעכשיו, ואת בכלל עוד לא סגורה שהוא הוא האחד, את מבכה עכשיו על הידיעה שהאופציה הזאת נלקחה ממך מבלי ששמת לב.
חשבת לעצמך שהחיים הם חבילות של יס. את בוחרת איזה חבילה שאת רוצה. אבל החבילה הסטנדרטית, הכל כך מוכרת, כבר לא על המדפים. אז עכשיו את עוברת על החבילות שיש וחוזרת לרגע להביט בשילוש. את חושבת לעצמך שיום יבוא ותרצי את כל המרכיבים האלו יחד, כמו שהם. אבל את מבינה שהיום אין מקום למילים בומבסטיות כמו שיתוף והמשכיות. חשבת לעצמך שאת חיה בתקופה שבה יש לך את הזכות לבחור? שהאפשרויות רק מתרחבות? אפילו הפמיניסטיות הבטיחו לך? זיווג קוסמי אמנם טוב ליהודים, אבל את והבחור שלך בכלל עירוניים משוחררים.
ואולי זו בכלל את? או הוא? אם ככה הגיע הזמן כנראה לפרק את החבילה. אבל אין לך מושג ירוק מה באמת היה שם ומה את בכלל רוצה. את רק יודעת שאת ממשיכה לדמם, מבפנים ומבחוץ.

תגובות

  1. יולי אוגוסט

    יש איזה שקר, יש איזו טעות
    יש איזו החמצה, איזו שגיאה יסודית וחריפה
    משהו השתבש, ולא ברור עדיין מה.
    אין שיוויון בין המינים עדיין, לא שיוויון אמיתי, לא בהזדמנויות, לא באפשרויות של ההווה ולא באפשרויות של העתיד.
    הפריווליגיות של העולם הישן נלקחו מאיתנו. הפריוולגיות של העולם החדש (שיוויון אמיתי) עדיין לא הגיעו אלינו.
    והנה אנחנו, בין הכסאות, על הריצפה.

    לא מאמינה לבלופים, למיתוסים השקריים.
    מי שרוצה מחוייבות, שלא תעמיד פנים שהיא לא רוצה אותה.
    שתחפש מישהו שרוצה גם. יש כאלה, יש יש יש.
    שתברח ממי שפוחד ממחוייבות. לא כדאי להסתבך איתו .
    לא כדאי להעמיד פנים שאנחנו יכולות לעבוד נגד האינסטיקטים שלנו.

    מי שרוצה חתן, שתתחבר לגבר שרוצה כלה.
    מי שרוצה משהו אחר, שתתחבר לגבר שרוצה משהו אחר.
    אבל להעמיד פנים שאנחנו לא רוצות כשאנחנו בעצם כן?
    למה?
    זה כמו לזייף אורגזמה.

    • לי ברנר

      אבל, הגדרת את זה יופי

    • אני לא חושבת שאפשר להאשים מישהי שעושה הפלה
      אבל אם היו לך הרהורי חרטה או חשבת שזה לא הדבר הנכון לעשות – כאן מתחילות הבעיות
      חברות או אהבה כפי שהן צריכות להיות באמת אסור שימדדו בלוחות זמנים
      אין זמן לאהבה את בשבילו והוא בשבילך בכול שנייה ובכול עניין זוהי הכתובת לשמחות ולמצוקות
      שלנו
      אם זה שווה – תשמרי
      אם מה שצריך להסתדר לא מסתדר (ענייני יום יום) פשוט תעזבי
      כדאי להפסיק להשקיע במלחמות שתוצאותיהן ידועות מראש

  2. דפננה

    איזה מזל שנולדתי.

  3. איך זה שבתוך האינטימיות והקשר וכל זה זה הכי מפחיד להגיד מה רוצים? כי אם אני ארצה אז הוא יחשוב שאני כזאת וילך. אז? אז שילך. הבעיה היא שאיכשהו תמיד הצרכים של הסביבה יותר חשובים משלנו. לנו חשוב רק שהם יהיו באיזור. מה שאני רוצה לא חשוב, וכולם עושים ככה אז גם אני ובעצם… בעצם כניראה שאני לא יודעת מה אני רוצה כי אני רוצה להיות כמו החברים שלי אבל הם לא רוצים ילדים.
    למה אנחנו מרשות לעצמנו לחיות בלי הדבר היחיד שמאפשר אושר וחיבור אמיתי – זאת אומרת בלי בטחון, רק כדי לא ליפול אם הפרידה תגיע? למה לסבול קצת תמיד ולא להיות נוכח מלא בתוך קשר? יש איזו ערובה שככה זה יהיה פחות כואב בסוף?
    זה כניראה יותר קל לוותר על קרבה אמיתית מאשר על פוזה והגנות סביבתיות.
    מי אני כשאני בתוך קשר לעזאזל? סבתא שלי סיכמה את זה יפה פעם, טוב, עם כל הצרות שעשית תמיד היית ילדה טובה, בעצם.
    תפסת אותי בדיוק מקבלת בעיטה לפרצוף עם ההכרה שבקשרים אינטימיים, מרוב פחד מזה שאני אפסיד, אני הכי פחות אמיתית, ולכן בעצם מוותרת לגמרי.
    זה יותר קל להתחבר למי שלא קוצה חתונה, ככה אין לי אחריות על הכשלון!
    וכן, זה בדיוק כמו לזייף אורגזמה, ובדיוק כמו כל פחד שגורם לך לשקר כדי לרצות מישהו. ומי שלא ביקר ברחבי חרדת הנטישה מחד וחרדת החנק מצד שני לא יבין זאת.

  4. ערס פואטי

    *את* מבולבלת. את מגלה שאם תאמרי “את” ולא “אני”, יותר קל לך להתבטא. וזה גם עושה את זה תופעה קוסמופוליטית כזו. שעוד בנות יוכלו להזדהות. זו המטרה של המאמרים פה. בונדינג כזה. אז *את*, שיהיה. ומה היה לנו? אופס, לא נזהרנו. “הוא”, את יודעת כבר מה הוא חושב. את ההאשמות ההדדיות (המסכן, טרם שמע וטרם הגיב בכלל) את משאירה בצד. את נאצלת. *את* לא חלק מהסטטיסטיקה, כנראה כי את נורא מיוחדת. מה אומרים החברים שצריך לעשות עכשיו? נמשיך לכתוב. זרם תודעה הולך טוב בבננות. וה*הוא*, הוא כבר הסביר לך כאילו ש*את*, כן *את*, ילד מפגר. מה באמת? לא יכול להיות ש*את* צריכה את ההסברים האלה. ככה זה בימינו. הוא ירצה להריח עוד סחלבים אחרים. איזה מניאקים הבנים. שיואו. סליחה, נפלט לי, ממאמר אחר. נחזור ל*את*. אז הנה *את*, כן *את*, יודעת לומר כל מה שהמומחים מסביב אומרים. פתאום את מבינה שזו האהבה החדשה. עוד פעם שיואו בשביל *את*! זה על אותו עקרון של הכלכלה החדשה, לא? ואם כבר *את* כזו מתאימה עצמך למוסכמות החברתיות המהפכניות, אנא אל תשכחי שילדים מגיעים מחתונה ומשכנתה. רק. אבא פרפר מניח את המשכנתה שלו בחתונה של אמא דבורה. עכשיו *את*, וגם *את* הקוראת, אמורה להרגיש את זקיקי הרחם מתכווצים. או לפחות תקיעת חצוצרות, משהו. כמה טוב להאשים את החברה, אין את מה שהבטיחו לנו. אמא אמא, *את* בוכה, וחושבת שוב שהנה, יכולת להיות אמא ולא, והחברה כזאת לא בסדר. כמו פרק של דוסון כזה? עירוניים משוחררים זה אנטיתזה לזיווג קוסמי, או אפילו לסתם אהבה שמתנהלת נטולת תדרוכים על איך הוא יתקע אחרות תוך חודש חודשיים, שנתיים גג. *את* רק יודעת שאת ממשיכה לדמם. כמה נוגה. כמה מטאפורי. כמה פאקינג עצוב. כמה משעמם לי גם.

    לי: ממש משוכנע ש*את*, וגם אחרות במצב דומה, ראויות ליותר. למה *את* לא?

    • לי ברנר

      מעורר מחשבה

    • יולי אוגוסט

      בדיוק ערס פואטי, זה בדיוק מה ששמת לב כי בדיוק מה שהכי מפחיד אותך –
      הרעיון שבנות מזהות מכנה משותף במצבים אינטימיים.
      חברה שוביניסטית מבודדת נשים – *כל אחת לבד מול בנהזוג שלה*, ואז *הוא* יכול להגיד לה
      “זו רק את כזו וכזו….” זו רק את”….
      אבל אם מתברר שהרבה בנות במצב דומה? אז אולי זו לא רק היא, אולי יש כאן בעיה יותר רחבה בדפוסים, בנורמות, בתקופה?
      מה כל כך מפחיד אותך בסולידריות נשית? באפשרות למצוא מכנים משותפים?
      מה כל כך מפחיד אותך בהעצמה שנותנת הבנה יותר רחבה? מה לעשות שהמצב שתיארה לי,
      הוא מצב שכבר היו וישנן בו עוד רבות רבות אחרות?

      “הפרד ומשול”, זו טקטיקה עתיקה… “זו רק את, בייבי, זו בעיה שלך, של האופי המחורבן שלך, של הנוירוזות שלך, של הילדות שלך, של ההורים שלך….”

      ומה הדחף שלך להיכנס לאתר בנות ולבעוט שוב ושוב בצורך הנשי למצוא הבנה יותר רחבה? לבוז לצורך הזה? לא לכבד אותו? אף פעם לא להקשיב לו, תמיד רק להתנצח איתו?

      מה הדחף להביס אותו? מה מאיים עליך?

      • ערס פואטי

        אהלן יולי אוגוסט. זה באשמתך החום?

        העלית שתי טענות בסיסיות, עד כמה שהבנתי הזכרית מגעת, ואף אחת מהן לא נוגעת כנראה למה שהתכוונתי לומר בהודעה המעט מטורללת שלמעלה.

        “האישי הוא פוליטי”. נכון. ועדיין, מה שלי כתבה היה טקסט שמנסה לברוח מהמקום עליו הוא רוצה לספר. לא ניכנס כאן ליותר ניתוחים, אבל אני אכן נטפלתי לאלמנט הברור והמזהה ביותר – סיפור אישי המסופר בצורה הכי מנוכרת שהכותבת יכלה למצוא. יכול להיות שיש כאן איזו התאמה בין הנושא, הניכור שהמספרת (ואני במכוון לא כותב כאן “לי”, הבה נתבגר וניזכר כולנו שיש הבדל בין האישיות של האדם הכותב לבין אישיות המספר, גם ובמיוחד בתיאור חוויות אישיות) חשה כלפי עצמה, הגוף שלה, הציפיות מהחברה מסביב, האדם שאיתו היא חיה בקשר אינטימי שכולל הכרה של כל הפאקים ושערות הגוף – לבין סגנון הכתיבה. צר לי שלא היה ברור מספיק קודם, אבל ככה זה, סמים דופקים לך את המואח.

        *אנשים*, יקירתי, מזהים מכנים משותפים במצבים אינטימיים. גם גבריים וגם נשיים. שני המינים לא באו ממאדים או נגה, אלא כאן מכדור הארץ. אני ממש משוכנע שהבנות האינטליגנטיות (וגם אלו שפחות, בואו נודה אבל בשקט שלפעמים עוברות כאן) היו חשות *הזדהות* עם המצב הבאמת נפוץ למדי שהכותבת תיארה במאמר שלה, גם אם הוא היה כתוב בגוף ראשון נקבה, וגם אם בגוף ראשון מפיו של דג הזהב השט באקווריום ומתעד מה שקורה בבית. לתחושתי, השימוש במילה *את* יותר משהוא מנכס את כל הגווארדיה להפגין הזדהות, הוא אלמנט שהיה מאוד מנכר ומאוד צורם. וזה דבר שאני אומר גם לחברותי ולחברותי כשהם מתחילים לתאר משהו ולנסות למצוא נחמה, הצדקה, איזו תחושה של “לא לבד” – למה לא תגיד”אני מרגיש” ולא “כשאתה מרגיש”. לעניות דעתי – וכאן זו ממש שאלה של טעם – השימוש בגוף ראשון רק היה מחזק את ההזדהות וההבנה בתיאור סיטואציה שמראש יש בה הרבה עמימות, חוסר החלטיות, בלבול, מסרים סותרים ועוד.

        אני מקווה שעכשיו הבנת למה התכוונתי בהודעה ההיא שלי, כי אני למשל, רק עכשיו הבנתי למה לעזאזל התכוונתי.

        לגבי החלטתך על מה מפחיד אותי ומה לא, זה נושא באמת עמוק יותר (בעיני, תרשי לי) מאשר התגובה האינסטינקטיבית מהמותן שלך. בכל מקרה, יצויין שהפרד ומשול עובד רק בתנוחות מסויימות, ושאם את חושבת שזו מטרתי הזדונית לעילא, הרי שאת גם חושבת שאני טמבל. ופה, מותק (אנא, תתעצבני מזה), באמת העלבת אותי.

        רק למען הסר ספק, אני לא בז לצורך בסולידריות, מעולם לא ניסיתי להיכנס *בו*, אני מקשיב וקשוב לא מעט, יותר מדי לפעמים לדעתי, ובוודאי שאין שום סיבה בעיני להביס את הצורך הזה. לגבי האתר הזה עצמו (מה, זה אתר רק לבנות? לא סיפרו לי, שיט), הייתי יכול לבקש משירלי ובועז המשתרללים להם מאחורי הקלעים לזרוק איזו מילה לטובת מה עזרתי כמידת יכולתי הצנועה לאתר, אבל אוותר על זה, כי לא בא לי על שדה המערכה שאת החלטת שאני בתוכו. כן, דווקא.

        • יולי אוגוסט

          ניכור?
          מעניין, זו המילה האחרונה שהייתי חושבת עליה בהקשר לסיפור שסיפרה לי.
          בכלל לא מנוכר. מאד פתוח, גלוי לב, אישי,
          והשימוש במילה “את” יצר, בעיני, אוירה של דיאלוג. של שיתוף.

    • zot sheomeret

      oh my god you are such a heartless person. have you no compassion?
      how can you call yourself poetic? you wouldn’t recognize poetry from 2 feet . as a proof to you, you didn’t recognize a true feeling shown up there.

      • ערס פואטי

        אוף, נו, די כבר
        עוד פעם
        לא משנה המשחק מילים שהוא מקור השם, לא משנה ש”זיהוי רגש” אינו דבר ששיך לפואטיקה, או פיוטיות, או עמאייאט, העיקר שמצאת ארגומנט לא להקשיב (וגם לצאת הו כה מוסרית וצודקת).
        כן, נו, חסר חמלה לחלוטין. בדיוק נגמר במכולת.
        אוף, נו, די כבר.

        • zot sheomeret

          poetics has a lot to do with emotions, and by the way, did you ever have an abortion?

          • ערס פואטי

            הספקולום, אל תשאלי איפה.

            ובקיצור: מי שלא יודע לבשל, לא יכול לומר על אוכל שהוא לא טעים? הדיבור שלי לא היה על הרגישויות הנאצלות במעלה תעלת הלידה, אלא על לקיחת והטלת אחריות. אבל מה זה משנה, נימוק מנצח. תהני, מותק.

            לגבי החוויה של כמעט להיות הורה ולהתלבט, ולוותר – זה היה, וזה לחלוטין לא רלוונטי לדיון שכאן.

            • יולי אוגוסט

              הופה, יצא המרצע מן השק. “לגבי החוויה של כמעט להיות הורה ולוותר – זה היה, וזה לחלוטין לא רלוונטי לכאן”??
              לחלוטין לא רלוונטי? הרי זה הדבר היחיד שרלוונטי! ועכשיו אפשר לדבר ברחל ביתך הקטנה, על הדברים עצמם, ולא לברוח לדיונים סגנוניים…

              אתה פשוט מזהה את עצמך בתפקיד הגברי בסיפור של לי.

              האם אין מדובר כאן פשוט ברגש אשמה?

              אני מניחה שזה לא קל לקרוא טקסט כמו של לי בתור גבר שהיה במקום דומה. האשה מדממת מבפנים ומבחוץ, אבל אתה לא תספר לנו אם ואיך דיממת גם אתה כשוויתרת על הורות. שזו הרי הזוית הכי רלוונטית במקרה הזה. אתה תגיד לנו שבדיוק זה, הדבר האמיתי – הוא לא רלוונטי לחלוטין!!! אז מי כאן מנוכר לחויה אמיתית?
              ולא שאתה חייב לשתף אותנו בזה. אבל מה שמדהים אותי כל פעם מחדש זו עזות המצח להיות גם תוקפני וגם קטנוני (בקטע שלך עם ה*את ואת ואת*) ולא לגלות שום יחס של זהירות או כבוד או אפילו נאמר *ענווה* בפני חויה פיזית ונפשית קשה, שאתה לא עברת ולא תעבור על בשרך לעולם. וסליחה, ההשוואה לדיבורים על בישולים ואוכל לחלוטין לא רלוונטית בעצמה. זה באמת נראה לך אותו דבר?
              והנה, אני למשל לגמרי אשה, לחלוטין אשה נשית ביותר, אבל מעולם לא עברתי הפלה, מעולם לא עברתי מה שלי עברה. מקוה שגם לא אעבור אף פעם . במקרה הזה, ברמה החוייתית, אני ואתה באותו מקום, כי שנינו לא ויתרנו על ילד שהיה לנו בבטן. במקרה הזה, הנשיות שלי פחות רלוונטית, למרות הפוטנציאל ההיפותיטי, כרגע, אשה שלא עברה הפלה (כמו אשה שלא עברה הריון ולידה) נמצאת במקום דומה למקום הגברי. ומול חויה כמו של לי – אני חייבת להגיד שכל מי שלא עבר אותה בגוף ראשון – מן הראוי לו להיות יותר זהיר. לדבר בקצת יותר ענווה.
              כמו שלאשה קשה להיות שיפוטית מול גבר שנפצע במלחמה, פיזית או נפשית. (היום כשיש לוחמות זה אולי ישתנה, אבל בינתיים).
              לא היית שם – אז דבר בזהירות. לא דנים אדם עד שמגיעים למקומו, ובודאי לא תוקפים אותו באגרסיביות כפי שאתה עשית. אבל נדמה לי, שזה פשוט הסגנון שלך ואתה לא ממש יודע איך להגיד את הדברים שלך אחרת.

              • יולי אוגוסט

                הערה סגנונית: אל תתייחס לסגנון הקרבי שלי. היסחפות אמוציונלית קלה. איכשהוא, הסיפור של לי נראה לי שווה התייחסויות עדינות ככל האפשר.

  5. It’s hard for me to see the conflict here. I think it’s because YOU can’t say for sure what is it you really want. what do we want? why does it hurt so much? no one knows, but on one issue i agree with July (the first to respond) and it’s the competence issue. whoever is looking for family and comitment should also look for the right man. a wise method our post-feminist society has yet to understand….. aren’t we being too complicated on this one? maybe the answer is much simplier than you think

    • לי ברנר

      אני דווקא מרגישה שהבחורים הם אלו שלא ברורים

      אבל אולי את צודקת, והכל באמת יותר פשוט, הם מעולם לא ישתנו ולא השתנו

      לא, אני לא מהמתוסכלות. אני בשלב ההתפכחות.

      • I’m kind of glad you made it clear, that you aren’t frustrated, and I’m not being sarcastic at all. A friend of mine just had one, and I know (well, i’ve seen) how painful it could be for some women.

  6. starshine

    מה יש להישאר בסוף שנות ה-20 אחרי שלוש שנים עם מישהו שעדיין לא יודע מה הוא רוצה?
    מנקודת המבט ה’לא תל אביבית’ הזאת – אין מה לעשות במקום שלדעות/רצונות שלך/לבטים שלך אין לגיטימיות.
    אחרי שלוש שנים הוא יחשוב שגנבת לו זרע?
    אחרי שלוש שנים את עוד צריכה בכלל לתחמן אותו בכל מיני דרכים?
    מה את עושה שם בכלל?

    נראה לי שקצת התמכרנו כולנו לסרטים ולספרים הפוסט פמיניסטיים האלה, שבהם המטרה כולה לסבך ולסבך עד הפתרון המשחרר שבא בבת אחת מן DXM שכזה.
    אבל אנחנו לא חיים באיזה ‘סינגלס’ או ב’אלי מקביל’ ועד שלא נראה כמו ג’וליה רוברטס/מג ראיין (השנואה) גם לא תהייה לנו לגיטימציה לנוירוזות המטופשות והמקושקשות המקובלות בעדותיהן.
    מה נשאר בסיכומו של דבר?
    מה קרה לתקשורת פשוטה? סתם לשבת מישהו מול מישהו ולדבר
    רק בזוגיות שלי זה עובד?
    מה קרה לסטנדרטים הגבוהים שהיו עד לפני נניח 5 שנים – את נואשת כל כך שצריכה לוותר על עצמך – ועוד לבנות ערמות של ספקולציות בשבילו?
    ברור שבמצב כזה לא צריך לדבר על שום דבר כי מראש את כבר יודעת הכל לגבי מה שהוא חושב.
    ואם אין אהבה – למה את מחכה בדיוק, שהוא ילך לחפש ‘פרחים אחרים’
    בטח תגידי הדברים לא כל כך פשוטים ולא רק שחור ולבן – בשלב כל שהוא של מערכת יחסים הם כן, אלא אם את בוחרת לחיות את חייך על פיו ואז אשריך וטוב לך (אבל אז אין לך כתבה).

  7. אש קטנה

    תגובה ראשונה שלי פה
    כל פעם שאני נכנסת לאתר אני נדהמת מחדש לגלות שמישהי כותבת על החיים והמחשבות שלי
    לפעמים נראה לי שיש לי פיצול אישיות והאישיות האחרות שלי כותבות לכם על חיי ומחשבותיי
    גם אני הייתי פעם במקומה של לי, בדיוק אותו הסיפור
    ורק רציתי לומר לה…
    הוא כן רצה מחוייבות, הוא כן חיפש כלה, גם הוא בדיוק כמוך רוצה את החבילה של יס
    אבל…….לא איתך, לא עכשיו, לא באופן סופי ומוחלט כל כך
    אלו הם הגברים

  8. אלי אולי

    לבי לבי איתך אך אל תליני. בחרת לך את מצב ה-אין מצב. זה באמת מכה לנשים דעתניות עירוניות-קרייריסטיות-מעודכנות, לגלות בשלב כל כך מתקדם בחייהן את מה שנערות כפר בורות ונבערות הספיקו כבר מזמן לשכוח.

  9. אני לא ידעת אם זה באמת קרה לך, אבל נניח שכן. ברור שעברה עליך טראומה די רצינית, ואני מקווה שתשתחררי ממנה בהקדם.
    אבל!!! איפה את חיה? נישואין זה פסה? ממש לא. אולי את נמצאת באיזושהיא קבוצה סופר- פוסט-מודרניסטית אבל רוב האנשים מתאהבים, מתחתנים ומקווים לטוב. אני בת 24 ועומדת להתחתן עם החבר שלי אחרי שנה וחצי יחד. אני לא חריגה בכלל. סביבי החברות גם מתחנות ומתמסדות. ואל תחשבי לך שמדובר בעדר פרחות חסרות מעש. כולן סטודנטיות תל אביביות מגניבות:-)…נראה לי שאם אחרי שלוש שנים לא רוצים להתמסד ולא מרגישים שזה זה אז חבל על הזמן, לא?

    • לצערי, זה באמת קרה.

      • יפאורה תבורי

        אולי התמכרת, לי? אולי שלוש שנים האמנת בסיפור סינדרלה, שהכל טוב ביניכם ביחד? התמכרת. התמכרת. התמכרת. ואז בא תינוק והראה פרספקטיבה שונה. היי, מי אמר שהוא לא ירצה? ואם כבר החלטת, והוא החליט שלא, למה להישאר? בעצם, הרבה יותר קל להידבק לשגרה. היא קלה, פשוטה, בלי הפתעות (חוץ מאיזה תינוק לא מתוכנן, פה ושם) נשיקות, סקס, יציאות, קניות, אפילו מברשת שיניים בכוס שאינה שייכת לך. סבבה. בדיוק כמו קרי מסקס, החיים קלים, קלילים, הבה ונמשיך לעשות פנאן. אנחנו הרי גבר אחד גדול, ואנחנו נראה לכם שזה לא מה שאנחנו רוצות, רגשות. סורי.

        מצטערת, לי, שהגעת לזה. מצטערת שחיית שלוש שנים (תמימות. תמימות) במחיצה ובאשליה שהכל טוב, והיית צריכה כזה מקרה כדי להבין איפה אתם עומדים.
        אני לא יודעת אם זה נכון להישאר עם מישהו אחרי מצב כזה, כי לדעתי זה הכל פלסטיק. מה את חושבת, לי?

  10. אולי פיספסנו קטע די חשוב מכל הכתבה.
    ברור שהכל מסתבך עוד יותר כשקורה מצב של הריון לא (?!) רצוי.
    כל המערכות הרגשיות מתמוטטות הכל נהיה יותר כואב גם אם את בטוחה
    שאת לא רוצה ללדת…
    ופתאום הגוף משתנה כי הלוווווו יש לך משהו בבטן והוא שלך.
    והכל משתנה….כבר לא ילדה או אולי מאוד ילדה ופיתאום המון החלטות
    מתגמדות.
    כל כך מוזר כי תמיד ידעת שיש לך אפשרות לעשות ילדים רק שלא
    דימיינת שזה יגיע ככה.
    וההפלה שלא משנה מה כולם יגידו היא טראומטית
    פולשים לך לגוף ומוציאים ממנו משהו שעוד 9 חודשים יכול היה להיות הילד הראשון שלך
    לי,אני יודעת שאנשים מתענינים במצב הפיזי אחרי הפלה ואני גם יודעת שהנפש
    עוברת טראומות משלה.
    אני מקווה שאת בסדר
    גליה

  11. לקחת את הרגליים ולעוף משם…
    לפני שלוש שנים, אחרי זוגיות של שנתיים, הריון, הוא נכנס ללחץ, לי היה קשה לוותר,
    בסוף …הפלה. שבועיים אחרי זה פרידה, כאב חזק. אי אפשר לחזור לשגרת הזוגיות
    אחרי זה. היום יש לי אהבה מדהימה עם אחד הבחורים השווים ביקום, הריון חודש
    שביעי, סרט אחר לגמרי. לא נשואים ולא בלאגנים, למרות שאין התחייבות שלא
    תהיה קפיצה לקפריסין, אוהבים, קלילים. עזבי אותך מתיסכולים והדחקות, וצאי לדרך.
    בהצלחה.

  12. זה נורא עלוב נפש מצידך ערס פואטי להישאר בעילום שם ולבקר את הכותבת שהיא לא כותבת בגוף ראשון. אתה ממש חצוף לבקר בצורה שכזאת כותבת שמלכתחילה חשפה את זהותה.
    ולי- אכן. את פשוט לא במקום הנכון. לכי משם ותמצאי לך מישהו שחושב כמוך. לפעמים נדקרים מהרבה קוצים עד שמגיעים לאחד – אבל זה שווה. כשתמצאי את האושר הדרדרים יישכחו. אז לכי לחפש.

    • ערס פואטי

      תגידי, בלעת נפט? את מפגרת? סליחה, כן, אבל איפה *את* היית בשיעורי הבנת הנקרא? הלכת לשתות חשיש עם החבר’ה?

      מה שכתבתי ישירות ללי, וזה כנראה הדבר הכי קוהרנטי וברור, זה במשפט האחרון. כל הפתיחה היא אות לנשבר – קצת – הזין – מהדיבור – של – רצף – של – כותבות – שמצא – לעצמו – מאפיינים שנלקחו מגלגלגלץ.

      הביקורת היא על השימוש במילה *את* ולא *אני*, לא כי אמאל’ה, יש פה חשיפה, אלא כי השימוש במילה *את* נועד ליצור איזו תחושה, מטה-סחבקיה אם תרצי, בין כל הקוראות. ואני, מה שאני יודע על החיים, זה שמה שכולם אומרים חייב להיות לא נכון, ושברגע שאתה משתמש במה שבאנגלית קוראים לו one, אתה בורח. וגם הטקסט שלה מראה את זה. אז נטפלתי לזה. סו שוט מי.

      לגבי השימוש בניק קבוע, רצוף (ושלדעתי הבננות והבננים הקבועים כבר יודעים גם מה מאחוריו), הייתי שולח אותך לכמה מאמרים מלומדים, חלקם אפילו באתר הזה, שיסבירו לך מושגי יסוד ב”זהות”, “זהות וירטואלית” ועוד שאר ירקות דיגיטליים. אבל חם לי נורא, ולא בא לי. מה גם, שלמרות ש*את* חשבת ככה, זו לא היתה הכוונה.

      ושוב, לטובת הקוראות שחושבות שקארי נורא מגניבה כזאת: השימוש במילה *את* כאשר מספרים סיפור אישי כל כך (ראבאק – קשר בעייתי שנתקע, הפלה) הוא אמצעי מנכר. ולעניות דעתי, מהטקסט כפי שהוא עולה, המטרה בשימוש במילה הזו לא היתה ניכור אסתטי. בכל מקרה הקשר בין “חושפת זהותה” לבין “אתה מסתתר” וגם כמובן “עלוב נפש”, כמוהו כקשר ביני סניף הבנק שלי בימים טרופים אלו.

      • Ars, baby, you talk too much. think simplier for a moment, although it isn’t as fashionable today. I don’t want to sound a 14th century woman to you, but don’t you think you’re missing the point? Just a little, no? you are over analizing the situation, and maybe I’m wrong, but what is the importance of the grammatical tence and pronoun choice of the writer in comparison to the expirience she is writing about?

        • ערס פואטי

          במאמרים אני מצפה לקצת הקפדה סגנונית, ולאפשרות לכתוב ביקורת, כזו או אחרת. וכדי ליצור אותה סולידריות הזדהותית, לעניות דעתי, ראוי שמאמר מוביל ייכתב לא כמו הודעת פורום (או תגובה להודעה, שלוש נקודות). התחושה שלי היא שאמירה כזו עלולה להחשב בקרב קוראים/ות מסויימים כסותרת את המטרה הבסיסית של האתר, לשיטתם: מתן אפשרות ליצור בונדינג כלשהו, ולספק תמיכה הולמת נערה לרעותה.

          ויכוח כאן על הנושא הזה, יהיה אקט שמאוד יעליב את לי ברנר, וזה לא במקום. לא רק כי להעיף הערות ציניות סגנוניות על מישהי במצוקה (כנראה), שכתבה על נושא לא קל בלשון המעטה, זה מעשה די מניאקי. מה גם שמאוד לא מגיע לה ולכתיבתה יחס כזה. אז את הדיון הזה ספציפית במקום אחר ובפעם אחרת (נושא הצורה ותוכן? אוף, עוד פעם?).

          אז מה הפריע לי במאמר הזה ספציפית? למה להטפל לסגנון שגרועים ממנו יש כאן ובעוד אמצעי מדיה? כי היה משהו שהפריע, וזה בטח לא הרצון לבעס את לי או לכבות איזו מדורה סביבה מסבות נשות הסולידריות ומעבירות קרטושקע. הרי המדיום הזה מאפשר, באמת, לקבוצות מיעוט להתאגד. ולמרות הרוב המספרי, העובדה שנשים הן קבוצת מיעוט המופלית לרעה ידועה לכולם.

          יש משהו מעצבן בתפיסה הנוראה שנשים שנשמעות, מתנהגות ונראות אינטליגנטיות מכל בחינה אחרת, נופלות בה. ה*את*, וגם העניין של כן או לא מתחתנים במאה העשרים ואחת הם קצהו של המרמור הנפוץ ביותר, כך נראה, במקומותינו (לא ידעתי מה לכתוב פה אבל מקומותינו זו אחלה מילה, בדרכה). אותו חוסר יכולת טוטלי לקחת אחריות על מה שקורה לעצמך – וזה לא רק לי או המזדהות איתה, נדמה כאילו זה הטרנד הכי חשוב במילניום. תראו איך אני אומללה, שלוש שנים אני עם גבר, ופתאום מסתבר לי שכשאני נכנסת להריון אני אפילו לא טורחת לשאול אותו מה דעתו על זה, אני מסתכלת בציניות גם על התמיכה שלו אחרי וגם על ההתלבטויות שלו לפני, שאני לא מאמינה לקיום שלהן בכלל, אני דווקא רוצה תינוק אבל לא איתו, ולא לבד, ומי אשם לי? החברה. שככה זה גברים. וכל הנשים הן הרי כמוני. ורע לי תאהבו אותי.

          הכי קל בעולם זה להאשים את כולם. אולי בגלל זה נטפלתי לאי השימוש בגוף ראשון. כי אם הכותבת מאשימה את כולם, שתאשים מהנקודה שהיא נמצאת בה. לא בשם איזה “אנחנו” שמאפשר להמשיך לעשות שטויות ולהרגיש בסדר עם כל העולם. זה חוסר אחריות – ולמרות שחוסר אחריות זה טרנד נפוץ, זה עניין די מסריח. כי הייתי מאמין יותר לטקסט אם היה נאמר בגוף ראשון. “אני מאשימה!”. ואז אולי גם היתה מתאפשרת לקיחת המבט מהצד, ולומר ולהיות מוכנים לשאול – איפה לעזאזל *אני* הבאתי על עצמי כזה דבר? כולם אשמים זה הכי לא חוכמה.

          ויש לי תקווה שבזה אני נותן לכותבת קצת יותר מאשר כתף סולידרית.

          ואני מאמין למצוקה של לי, או אחרות, ומכיר כאלה, או לפחות דומות. ולא הסגנון הלשוני הוא שכל כך הפריע, ובטח שלא הגבתי מתוך עוינות לכאב שנשמע אמיתי מאוד מאחורי כל הדיבור החדש, שבדרכו הוא מסתיר כמו כל הדיבורים שקדמו לו. וגם לא מתוך שלא יכול להזדהות חלקית – הלו, חוסר אחריות זה לא המצאה של בנות. נדמה לי שהגבתי והתערבתי לכאורה בדיון לא לי בגלל שאת המרמור הזה, עם כל הכאב והצער שבדבר, אני ומיטב חברי (וחברותי, בסדר), אכלנו אוכלים ונאכל.

          ומצטער נורא, אין לכם מושג כמה, שלא יוצא בעיני חלק מהקוראים אמפטי או רגיש מספיק. סליחה, גם ובמיוחד מלי ברנר, שמה שכתבה, נקודת המבט ממנה כתבה וגם, כמובן, איך שכתבה, היו בהחלט שוות תגובה, לדעתי. ואצל ערסים שעירים זו מחמאה.

          • There must be some misunderstanding, either you didn’t get my point or I was not paying enough attention. That way or the other this argument is going the wrong way. Whatever the case is, it isn’t Li’s writing. It’s the traumatizing (again) and mentaly as well as phisically painful expirince she has been through – an idea I was trying to pass along to you. Hopefully you understand. You, however, turned it aroung against me. Sorry, but here goes another “typical of men” statement. In no way was I even attempting to discuss her writing style. the very initiate point was that it’s irrelevant, and YOU were being irrelevant.

            And a personal apology to Li that I have to bring up a technical subject again. But, our poetic friend has been looking for the dirt under the nails again.
            human nature…. :^)

          • אינ לא מבינה למה צייד המכשפות הזה. אני חשובת שהיתה לך נקודה חשובה עד מאד במה שאמרת. שבהחלט הדרך שבה הדברים נאמרו לא עזרו לסחבקיה הבין-נשית שאולי יש פה, אלא באמת דווקא גרמה לניכור מסוים.

            ועכשיו לעצם הדברים לי: נכון, אני רק בת 24, אחרי הקשר הרציני (והיחיד) שהיה לי אי פעם, אבל אני חושבת שבזה שנתת לחברים (?!) להחליט בשבילך, ולהסביר לך מה הולך ומה לא הולך בעולם הזה, אולי זה באמת שורש ה”את” שבו השתמשת פה. אבל אם את, בסוף שנות ה-20, עדיין לא יודעת מה בדיוק את רוצה – חבל.

            אני מאד מצטערת שעברה עליך החוויה הנוראית הזו, באמת, וכואב לי שכאב לך. אבל משום מה, ואל תתחילו לצעוק, אני קצת מרגישה שהבאת את זה על עצמך. נורא מצידי, הא?

          • קארין

            אני חייבת לציין שבתור בחורה אני דווקא מסכימה עם הערסוואת הנ”ל לגבי זילות השימוש בגוף שלישי. לא שהוא רע אלא שהוא מעין ניסוח ביניים שמפספס את מה שהכותבת באמת מרגישה ושנמצא שם בגדול דווקא בין השורות ובעצם הבחירה בגוף שלישי. כמובן שגם אני עברתי הפלה, וכמובן שאני אמפאטית לחלוטין אבל יש בהתנסחות הזאת משהו שמפיל את הרגשות האמיתיים של לי בין הכסאות- הכסא של האמת- אני מרגישה חרא ולבד, כואב לי נורא בבטן התחתונה ובא לי להביא לו מכות כי הוא לא הגיב כמו בסרט אמריקאי אלא יש לו התלבטויות של בן אדם אמיתי, לבין הכסא של השקר- אני אשה מודרנית, יש לי עור של פיל ולמרות שאני בעצמי הייתי חונקת עכשיו את התינוק עם כרית הייתי רוצה שהוא ירצה את המימוש המוחשי של אהבתינו ואני אהיה זאת שאהיה לא הורמונאלית ולא רגשנית, בקיצור הגבר בבית. אז יוצא שאנחנו יושבים פה על הרצפה בין שני כסאות ולמען האמת גם לי כבר כואב התחת. אבל אי אפשר להאשים אף אחד. תבין, נשים כיום נמצאות בסיטואציה מאוד מבלבלת שאני באופן אישי מוצאת אותה מתסכלת מאוד.
            בימי קדם גבר שהיה רוצה לשכב עם אשה היה תופס אותה בצוואר, משטח אותה על ארבע ברצפה ותוקע אותה מאחורה ללא מחשבה שניה ובלי לטרוח להסתכל לה בעיניים. בנתיים גילו את הדגדגן (אגב, לא מזמן) ונראה לי שהקונספט הזה, שאומר שגם האשה צריכה ליהנות מיחסי המין היה נראה לזכר ההוא כמו בדיחה- בדיוק כמו שהקונספט שלו היום נראה לך כמו אונס.
            יש דבר אחד שהאשה החדשה עוד לא רוצה לקבל אבל כולנו יודעות אותו- שנשים חיות בעולם הזה בתחושה הרבה יותר גדולה של פגיעות, החל מהמחלה החודשית (עצירות, שלשולים, כאבי גב תחתון רגישות יתר וכאבי בטן) לבין ההליכה ברחוב ריק שהמנורה בו התקלקלה- פחד להיאנס הוא פחד בלעדי של נשים. ויש עוד עובדה מצערת- כל אשה (חוץ ממקרים נדירים) תמיד תהיה תלויה כספית במישהו החל מההורים וכלה בבן הזוג, התחושה שאנחנו לא לגמרי חופשיות לנפשינו מהסיבה הזאת ומעוד סיבות (כמו ילדים, טיפול בבית ועוד תפקידים שעדיין נחשבים נשיים ומבוצעים על ידי נשים) ומעצם העובדה שלא משנה כמה קרייריסטיות נהיה תמיד בסופו של דבר נוותר על קידום היי טק לטובת חתונה, חופשת לידה ואהוב ליבנו. נשים עכשיו מצופות לבצע את שני התפקידים- גם את ההוא, הפאסיבי, המקבל והמכיל וגם את השני- העצמאי כלכלית ונפשית, האגרסיבי והאסרטיבי. אבל מה לעשות, נשים הן חיה הרבה יותר שברירית מגברים.
            הבלבול וחוסר הכנות שאתה מרגיש בחושיך החדים- ובצדק- נובע מדבר אחד שאתה בוחר לשכוח- הצורך לעמוד בציפיות המוגזמות האלו קיים גם אצלך לגבי נשים שאתה פוגש, (או נשוי להן- לא יודעת בדיוק מה מצבך) ולי כנראה תקועה בין הצרכים הבסיסיים והנורמות שעדיין לא כלו מן העולם לבין הרצון להשתחרר מאותו דבר בדיוק- בו זמנית. אתה, בתור גבר שחי בעולם הזה, עשה רגע את ההשוואה בראש בין זמנים אחרים לזמנים של היום, ותהיה כן – נכון שהציפיות ממך לא השתנו בהרבה? וגם השינויים החברתיים שגברים עברו לא סותרים במיוחד זה את זה?
            אז אל תאשים אותה על ההתגוננות שנובעת מבין השורות, כי אני חושבת שהמצוקה הגדולה של לי היא לאו דווקא ההפלה, ואפילו לא החוסר בהצעת נישואין או הכאב הפיזי, אלא אי הידיעה מה מצופה ממנה להיות, מה היא מצפה מעצמה והקושי להפריד בין שניהם ולמצוא איפה היא בתוך כל זה.
            ולמרות שתפסתי את עצמי משתמשת בגוף שלישי, כתבתי כאן מהחויה האישית שלי ומהלב. אז תהיה רחמן, אחי.

            • ערס פואטי

              בטח אהיה רחמן. אחרי שביקשת כל כך יפה. שתי נקודות:

              האחת, טעות בידך בפיסקה הבאה: “בימי קדם גבר שהיה רוצה לשכב עם אשה היה תופס אותה בצוואר, משטח אותה על ארבע ברצפה ותוקע אותה מאחורה ללא מחשבה שניה ובלי לטרוח להסתכל לה בעיניים”. ושאלת הערס היא – ובמקרה של הסכמה הדדית עם קריאות חדווה עולות ויורדות, זה מותר?

              הנקודה השניה בה טעית, היא יותר משמעותית. הציפיות מגברים השתנו מהותית בשנים האחרונות. לא רק ההבדל בין הציפיות ביני לבין סבא שלי ז”ל, שמבחינתו כל הדור שלי הם אומואים אחד אחד, ולא רק מאבא שלי, אלא גם אלו שהיו ממני כשהייתי רק מעט יותר צעיר, רק עשר או חמש עשרה שנים אחורה. השינויים החברתיים והדרישות הסותרות מגברים, בניגוד לאלו (הבלתי אפשריים? במובנים רבים) של הנשים, לא נוצרו על ידי גברים, או לא הונעו על ידם. וכמו כל מי שנמצא בעמדה נוחה ועליונה, אנחנו לא ממש מבינים מה קורה, ולא תמיד שמחים על זה. מכאן ועד לעשות מכולנו צ’אוצ’סקו על המרפסת, אה…. נו באמת.

              אני לא מאשים את לי בכלום, אני רק נוהג במאמר שלה כמו במאמר. אני חושש שהוא מייצג (ועמדו על זה מספיק גם אחרים) גישות שאולי נותנות הקלה מקומית מסויימת, וזהו. גם אני לא רוצה לקחת שום אחריות, ומתחמק ברגע שמגיעה אחת. אז יודע לזהות את זה.

            • גבירת הטירה

              בעניין הציפיות. ואני לא אתייחס לשאלה אם גם הגברים נקרעים בין ציפיות סותרות כאלה, אבל נראה לי שזו תסמונת של הדור כולו שרק מחריפה אצל נשים.

              כבר הרבה זמן אני מנסה להיזכר בשם של סיפור שלמדנו לבגרות, שאז נראה לי מאוד טפשי, משהו של י.ל פרץ (“התלוש”? אולי). היו שם שניים שמתחתנים, ואז היא אומרת לו “דבר היה לי עם אחר” (היה לה לפני החתונה, כלומר). מאותו רגע הוא מתאבן, הניכור פושט ביניהם, מפסיקים לדבר וככה פחות או יותר הם מבלים עד הקבר. סבבה של סיפור, מייבש משו משו.

              לא הבנו מה י.ל פרץ רוצה. המורה הסבירה – זה סיפור על אנשים שגדלים בדור שהנורמות בו שונות וסותרות, ולא יודעים למה להתאים את עצמם (נעזוב רגע את עניין מה שהיה לה עם אותו אחר, מה שחשוב זה הנורמות המשתנות. הוא לא ידע לקבל את זה שהיא לא בתולה). ועדיין לא הבנו.

              בזמנו זה היה נראה לנו כל כך ארכאי – מה פתאום אנשים חושבים שהם שייכים גם לדור הקודם וגם לדור שלהם? אבל הנה, עברו XX שנים וזה מכה חזרה, ישר אלינו. אני בטח לא אהיה כמו אמא שלי, אבל כמו מי אני כן אהיה? אולי אני אהיה כמו הדודה (דווקא לא ז’ניה הפעם, זאתי מודל בפני עצמה), אבל גם הדודה אומרת לי שאני עושה משהו לא בסדר. כמו אבא אני בטח לא רוצה להיות. מה נשאר? מדונה? גלי עטרי?

              נשאר שאנחנו תמיד חושבים שאנחנו מחדשים משהו, אבל כל פעם נדהמים לראות איך אנחנו צפויים, הולכים לפי הארכיטיפים האלה. והמועקה הזו היא תמידית, כי גם כשאנחנו (טוב, אני) – גם כשאני מחדשת משהו, עושה דבר שאף פעם לא היה, שאף אשה עוד לא עשתה, הוא יימדד באיזשהו שלב לפי ההתאמה או אי ההתאמה שלו לנורמות המיושנות, שעדיין תקפות הרבה יותר ממה שבא לי.

              אבל יש אשה חדשה, ויש גבר חדש, כן? כן, בטח, מעבר לסיבוב, תיכף יבואו. פחחחחחח. אבל אני אשה חדשה, נכון? ממש לא בטוח, אני רק אשה שלקחה לעצמה כמה אפשרויות יותר ממה שאמא שלה היתה חושבת. לאן זה מקדם אותי, אם בסוף אני נשארת עם “מתחים במשפחה”? לאן הייתי רוצה להגיע בכלל? ומי יילך איתי בדרך כזו? הרבה שאלות טובות.

              אה כן, אני נשארת עם האמת הפנימית שלי. שנייה, נחפש, נפלה למחשוף. איפה היא, לעזאזל? אני בטוחה ששמתי אותה באיזשהו מקום. האמת הזו מוליכה אותי כל פעם רק רבע צעד קדימה, אחרי מיליון התלבטויות והרבה בדיקות שעשיתי כך ולא אחרת, לא כי מישהו אמר אלא בגלל שזו תחושת הבטן. מה אגיד לכם, קשה להתקדם כל פעם רבע צעד.

              ולי, אני יודעת שזה כבר מזמן לא על הפלות, הוויכוח הזה. אבל… שיהיה טוב.

      • אלמוני

        לדעתי, אתה ניטפל למילה “את” כבריחה מהתייחסות לטקסט הכה טעון רגשית.
        הרבה יותר קל לשפוט את הכותבת על הסגנון (היפה מאד, לטעמי) מאשר להתמודד עם התוכן הטעון. בריחה גברית טיפוסית.

      • אלמוני

        או, במילים אחרות – אני מזהה ניכור קשה בדיוק בבחירה הזו שלך – להתייחס לסגנון במקום לתוכן. סוג של התעליינות או ריחוק או שיפוט צונן. מה זה תרם לדיון, הריחוק הזה? התייחסת לגופה של כותבת (את כותבה כך וכך) במקום לגופו של הטקסט (אז מה קרה שם בעצם, ומה זה אומר, משמעויות, נקודות ראות של שני המינים.)

        • כי אני לא יודעת

          יש משהו בגבול הזה בין את לאני , משהו שמרחיק את הסיטואציה.
          שגורם לה להראות כלא שייכת למי שאומר אותה ,מן הדחקה של המצב מה”אני” אל ה”את”
          הדחקה שפוטרת מאחריות, הרי זו ה”את” שאחראית, זאת היא שחיה עם גבר שלא אוהב אותה מספיק, זו היא שנכנסה להריון ושמה לב רק ברגע האחרון, ו”אני” ,מה אני יכולה לעשות עם “את” כזאת.
          הערס לא רק שמתייחס לתוכן אלא מתייחס גם למה שמעבר אליו.
          לי, אני מקוה שנקודת השפל הזו תהיה בסיס לטיפוס מעלה, להתנערות מדפוסים ישנים ולהתעוררות ,לבחינה מחודשת של האני.
          חיבוק

    • zot sheomeret

      you go girl!

  13. אני מוכרח להגיד שהכתבה שלך מחרידה (במובן החיובי של העניין). אי אפשר להעביר את רגשי ה”השתתפות בצער” והחמלה שלי דרך המחשב, אבל זה בדיוק מה שאני מרגיש.
    מאוד מפריע לי הקטע הזה, שעם ילד או בלי ילד, אם באזור סוף שנות ה-20 לחייך (ואני מניח שה”אביר” לא צעיר ממך בהרבה, אם בכלל…) ואחרי שלוש שנים, את עדיין לא יודעת (או לא רוצה לדעת בודאות) מה הוא מרגיש כלפי מיסוד הקשר. ואם זה מפריע לך שאת מרגישה שהוא לא בעד מיסוד הקשר (לפחות זו ההרגשה הכללית שאני קיבלתי) – כנראה שמשהו פה לא עובד, ולדעתי זה הדבר הכי עצוב שיכול להיות.
    אני לא מתיימר להיות מבין גדול בדברים האלה – אני רק בתחילת שנות ה-20 לחיי (23 זה עדיין ההתחלה, נכון?), אבל אני חושב שההרגשה שלי (האינטואיציה, אולי?) די מכוונת לכיוון הנכון, וחבל שלא סגרת את הנושא הזה לפני ה”פנצ’ר” (?IS IT), כי עכשיו, אחרי, את “ממשיכה לדמם מבפנים ומבחוץ”, ואת עלולה להמשיך לדמם כך עוד הרבה זמן, אם לא לנצח….. וחבל!!!!!!!!!!!!!

  14. טינדרסטיק

    האקסית שלי היתה תמיד מטיחה בי בזעם שאנחנו
    אוהבים אותן קטנות ובלונדיניות (והיא לא היתה
    קטנה, ולא בלונדינית ובטח לא “קטנה ובלונדינית”)
    כשאני בוחן את סטטיסטיקות הנישואים סביבי אני
    נוכח בצדקתה (הסטטיסיטית).

    החברות שלה היו יושבות אצלנו ערבים שלמים ומקוננות
    על עליבות המין הגברי ואני הייתי חושב לעצמי שאילולא
    תקתוק השעון הביולוגי שלא היה ספק שהילך עליהן אימים,
    הן כבר היו מנפנפות את כל הלוזרים שהקיפו אותן לכל הרוחות.

    כשהתקתוק המטריד הזה, אבן הנגף הזאת, הצרה הצרורה הזאת,
    יעלם מהעולם, כששיבוטים והפריות יהיו שכיחים כמו ניתוחי אף, או אז
    תתחיל המהפכה הנשית האמיתית. אין לי ספק.

    לא הייתי רוצה באותו שלב להיות עדיין בשוק. יהיה
    הרבה יותר קשה.

    • יולי אוגוסט

      אני לא חושבת שרוב הבנות כל כך מאויימות מהתקתוק הזה, בטח ובטח אם הן רק בסוף שנות העשרים לחייהן. נדמה לי שמה שיותר מדוייק לומר, שלכם נדמה שהן כל כך מאויימות מזה, מה ששומר על העליונות שלכם בסיטואציה – אצלכם כביכול אין תקתוק כזה (רק כביכול: גם להתחיל להיות אבא בגיל מתקדם/ מבוגר/ מזדקן לא נשמע רעיון מדהים)
      וזה כביכול שומר על אי השיוויון בין המינים.
      לאמיתו של דבר, בחורות היום לא לחוצות על ילד לפני גיל שלושים פלוס, וגם אז אין שום סיבה להילחץ, אם את יודעת שאת רוצה שניים ולא יותר. מי שרוצה הרבה ילדים, שתתחיל מוקדם, אבל מי שרוצה שניים, יכולה להספיק יופי גם אם תתחיל בגיל שלושים וחמש.
      מצד שני, להיות אבא זקן זה גם לא גליק גדול. או להיות רווק בן ארבעים פלוס, וכיוצ”ב מצבים גבריים לא מזהירים.
      חוסר השיוויון הוא יותר מיתולוגי מאשר מוחשי. יותר בתפיסה המתעליינת שלכם את עצמכם ופחות באפשרויות האמיתיות שלכם. בסופו של דבר, רוב הבחורות רוצות פרטנר בן גילן, או שנים בודדות יותר, ולא גבר שמבוגר מהן בהמון שנים. ככה שגם לכם, יקירי הזכרים, יש שעון ביולוגי, והוא מתקתק. לא באותו קצב? אולי, אבל גם לא בקצב כל כך כל כך שונה… התעשתו נא.

      • יולי אוגוסט

        ועוד שכחתי – שלפי מחקרים מעודכנים, הפוריות של הזרע יורדת באופן מובהק עם השנים …
        בעיות הפריה בגיל מתקדם הן לא רק בגלל האשה, אלא בחלק גדול מאד של המקרים בגלל הזרע הפחות פורה של הבנזוג שלה. תארו לעצמכם.

  15. האם הערס הפואטי הוא ערסית – אתי אברמוב – כאילו,דה?…..

    • ערס אברהמוב

      דהה.

      איך עלית על זה, איך

      • and I was going on and on about the coldness of the male sex… really sister, this I hadn’t seen coming. Still, why discuss the writing style – when the subject is painful enough? mabe it’s my general incapacity at being intelligent, but some things better left not over-analized till the last speck is naked. It kind of dilutes the meaning, no?

  16. בתקופה האחרונה, אחרי שנים של סטרייטיות עמוסה, מבורכת ולוהטת, אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב שרק, אבל רק נשים, יכולות להבין נשים. אולי זה העניין הזה עם הרחם, שמוביל אותנו קדימה, מטאפורית ולא.
    לא שאני קוראת לכולן להמיר את אמונתן ולהפוך מיד ללסביות מיליטנטיות או משהו, אבל לאחר קריאת התגובות אני לא יכולה שלא לחוש מין צביטה חדה שם למטה, כאילו היתי שם גם (ולא הייתי).
    משהו דפוק אצלנו, הצעירות התל אביביות, העצמאיות, “המסודרות”, הדעתניות, הלא מתרפקות ולא מתכננות משפחה שכמונו.
    אולי זה פשוט הרחם, אין, מה שלא יהיה, ולאן שלא נוליך את חיינו, הוא עדיין יישאר שם, ומדי פעם גם יוביל אותנו למקומות שלא רצינו להגיע אליהם.
    ל-לי:
    מיליוני חיבוקים.

  17. ישנו טרנד עולמי שהחל להתפתח בשנות ה 80 והגיע למחוזותינו לפני כעשור – אי לקיחת האחריות. רע לי? כנראה שמישהו דפק אותי. החיים בזבל? נצא ונמצא אשמים. אני חולה- איפה הרופא שאפשר לתבוע? (תנועת ש”ס עשתה מהטרנד הזה קריירה די פורחת)
    לטנגו דרושים שניים- ומי שמוצאת את עצמה במצב ביש (והוא אכן כזה) וחייה לא ברורים לה אינה יכולה (ובודאי שאינה צריכה, למרות שזה הכי קל) להאשים אף אחד בעולם אלא את עצמה על בחירותיה השגויות. הקביעה המשתמעת שגברים מפחדים/בורחים ממחויבות- שגויה מיסודה. העולם כולו מפחד ממוחויבות (כנראה שזו ברירת המחדל האנושית). בכל מעגל חברתי שנבחן נגלה את הבריחה ממוחיבות ועל כן את אי לקיחת האחריות (זה לא שהרעיון היה אידיוטי ולא כלכלי- אם הנאסד”ק לא היה נופל היינו… וכו’). המעבר מנערות לבגרות מתבטא ממשית רק עם לקיחת האחריות המלאה על המתרחש בחיינו (כולל הבאת צאצאים לעולם)
    ומי שרוצה לקבל הוכחה גורפת לאי לקיחת אחריות בצורה גורפת על חיינו- נא לבחון את המצב המדיני/פוליטי/בטחוני הנוכחי. כולם פונים אל “הממשלה” שתקח אחריות/תפתור/תחסל וכו’, בהיעדר “אח גדול” ומגונן – אנחנו מרגישים אבודים. למה?

  18. *קורבניות*
    הטרנד של אני-צודק-זה-העולם-שחרא, קרוי גם “קורבן אני” ומצא את ביטויו בשירים רבים, שמטיחים את האשמה, כמו סחבה רטובה שהורתחה, בפניו של “האחר” (אבא ואמא, החבר/ה, הבוס, האשה האחרת, וכו’)

    *אחריות*
    לקחת אחריות על החיים שלך זו המשימה הכי קשה בעולם. היא קשה, מפני שבמקרה כזה אין את מי להאשים. תפסיד – תוכל לתת את הסטירה רק לעצמך, מול הראי. ומי אוהב את זה?

    *דביקות*
    אוי, כמה שאנחנו אוהבים להיות צודקים. ללמד לקח את “מי שטעה”. כל כך הרבה סדרות אמריקאיות דביקות בנויות על העיקרון הזה של “הגבר שעשה משהו, ועכשיו הוא ישלם”.

    *ביזבוז זמן*
    לשבת ולקונן על ההוא שטעה, וההם שדפקו אותי, זה מה-זה-ביזבוז-זמן. והשנים חולפות. מהר לאללה הן חולפות. מאיר אריאל כבר כתב ש”לא קפצת עליה היום, חלפו שנתיים”. יש חלונות הזדמנות. מי שמתעקש להמשיך לשבת על התחת ולקונן ולאונן, שבסוף לא יתלונן.

    *כוח הרצון*
    אף אחד לא מחלק מתנות בחיים. את זה כבר למדנו, אני חושב, בגיל די צעיר, במדינה הקשוחה הזאת. רוצה ויהיה, עוד פעם אני והשירים, זה במקור של ולדימיר ויסוצקי, אבל נשמע טוב גם בעברית.

    *ונסכם:*
    נכון שאחלה להשתכשך בבצת הסולידריות הנשית, “תראו כמה אנחנו צודקות וכמה הבנים בני זונות”, אבל מה יקרה בערבו של יום עם כל הסולידריות הזאת, הג’נדרית המטופשת, הרי גם הערבים הם לא כולם אותם ערבים, וגם הים הוא לא אותו ים, בכל אזור הים התיכון (אצלנו הוא מזוהם יותר, עם הרבה יותר ג’יפה ומדוזות וטרקטורונים על החוף ושטחי ירי של הצבא)

    במקום לבכות, לעשות. זו סתם המלצה כזאת. במקומות אחרים קוראים לזה להתבגר.

    • יולי אוגוסט

      מה שאתה לא מבין, בזלזול הגס שלך בסולידריות, שסולידריות היא קטליזטור גדול לעשייה. בכל מיני מובנים של עשייה. ובלעדיה, הרבה יותר קשה. גברים אוהבים להיות זאבים בודדים, נשים פחות. עם העובדה שסולידריות נותנת כח, ומעצימה את יכולת ההתמודדות, קשה להתווכח, כשרואים את זה מן המקומות שאני הספקתי לראות.

  19. המלאך

    טוב אני שם לב שהשהדקפטיות של האנשות עולה פה משניה לשניה אבל אני אגיב את תגובתי אם את לא רוצה ילד יש דרכים די טובות אבל הנזק הנפשי וגם הנזק הגופני לא שווים את זה אם את רוצה ילד והוא לא רוצה אז הוא לא בוגר מספיק יש מספיק דרכים היום כדי לטפל במצב הזה.עכשיו דבר שלישי היום במדינת ישראל ישנה לגיטימציה ממסדית מסויימת כלפי משפחה חד הורית ….ושהשכנים יגידו מה שהם רוצים

    אז יהיו שלום ותודה על הדגים!

  20. משהו במאמר של לי, ארס פואטי, נורא הרגיז אותך. ואין לי ספק שזה לא סגנון הכתיבה. כלומר, אני בהחלט יכולה להבין למה היו לך השגות על השימוש התכוף ב”את” , שהוא בהחלט שימוש שמצחין כולו מארומה ניו ג’ורנליסטית בציר 79 עם טאצ’ של איטו אבירם. ועדיין, מה לעשות, אין אין ספק שזה לא מה שגרם לך לשלוף את המקלדת, ולפצוע, ועוד באכזריות לא מבוטלת , את לי.
    הו לא, מאמי שלי, הסגנון זה לא מה שהרגיז אותך. אתה מדבר הרבה על אחריות, אבל לך אין אומץ לקחת אחריות בעצמך. אתה תקפת ככה את לי כי היא הגעילה אותך. כי משהו בקורבניות הזאת, בנשיות המדממת על שתי רגליות של כיסא גינקולוגים, עשה לך איכסה בד.אן .איי הפולני
    הגאה. אתה כותב לה שהשימוש באת שגוי בעיניך, כי הוא מנסה לגייס איזה סוג של סולידריות נשית רחומה, סולידריות, שאתה טוען במידה רבה של צדק, מסתכמת בד”כ בשיחת “איזה מנייאקים הגברים, שיואו” על כוס אספרסו בנווה צדק. וכל אותו זמן, אתה, איש חכם שכמוך, איש בשליטה, מסרב להכיר בעובדה הכי הגיונית ומתבקשת: שסיפור כזה קשה מאוד לכתוב באני.
    אני מבינה אותך, כי החולשה, הפסבדו פואטיות והגיגי התיכוניסטיות של הבננות מביכים גם אותי. בדיוק כמו שהניקים המה זה רומנטיים סטייל ג’וליה (למה לא הנסיכה סיסי?) מביאים לי את הקריז. אבל הבעיה, ארס פואטי (מה זה הניק הפלצני הזה? תפסנו קצת חנוך לויניות?) נמצאת
    גם אצלי ואצלך. כמה זמן חולשה תגעיל אותנו? ומתי כבר נרגיש באמת?
    צדקת לגבי לי, וקבל קערית בונזו על חשבון הבית. היא אישה בכיינית, פחדנית, שגרה כבר שלוש שנים עם חבר ומפחדת לתקשר איתו ברמה הכי בסיסית. עצם העובדה שהיא חיה עם מישהו שעלול לחשוב שהיא שודדת זרעונים, ואין לה את הביציות לקום ולאמת אותו עם זה, מצביעה על כך שיש לנו עסק עם בחורה מהמאה שעברה. אבל עכשיו, ערס יקר, הבה נעצור ונשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו באמת אמיצים כמו שאנחנו חושבים?
    כי אתה לא אמיץ בעיני , מותק שלי . אתה מריח לי, גררר, כמו שאר החברים במלונה שלי: סופר מבריק, כותב מצויין, אכזרי. אבל במאני טיים, כשצריך להראות חמלה, להזדהות, להסתכל על התוכן ולא על הסגנון, אתה מקפל את הזנב ומעדיף לתקוף. כ”כ הרבה יותר נחמד כשחושבים שאתה דוברמן, ולא הפודל המפוחד והחלשלוש שאתה.
    לי עברה הפלה, כאב לה. אתה , אולי, עברת הפלה, כאב גם לך. זה כל מה שחשוב, חמוד,
    זאת המשוואה היחידה שצריכה לרוץ לך בראש. אם אתה גבר חדש או ישן או רגיש או מסוקס מענין לי את קצה התחת. כבן אדם, תסתכל על המשוואה הזאת, ותשאל את עצמך ” איפה נתתי מעצמי למישהו שעבר חוויה דומה?” נשארת למעלה, כמו תמיד, ערס שלי, באמת כל הכבוד.
    בהתחלה, כשקראתי אותך, הוקסמתי. שקלתי לשלוח לך את שתי הפטמות שלי באי. מייל ולתת לך לשייף אותן בלשונך המושחזת תדיר. עכשיו, כל מה שאני רואה כשאני חושבת עליך זה ערס פואטי. אדם עם התנהגות כוחנית, ושיר עצוב, לא נשמע, בלב. אתה יכול לענות לי מה שתרצה,
    אבל תעיז לערב בענין את קארי ברדשואו. לא כל מאמר על בנות שובביות , פוסט פמינסטיות
    ומגניבות עלאק צריך לחייג דרך הקלישאה הספציפית הזאת.

  21. ואני, ה אני אגיד, בת 30 סה”כ 10 שנים יחד (חברות+נישואים) והוא אפילו לא מוכן לדבר על זה.
    מה אתם חושבות שאחר כך זה הופך להיות קל? אתן טועות, החיים זה לא תמיד הפי הנד
    אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה ילד לפעמים אני עוד ילדה בעצמי, וקל לי עם זה שהוא לא רוצה(לא כרגע בכל אופן) חוסך לי התלבטויות.

    • גם אני בערך מתאים לגיל של תום ואחרי הפצרות של שנים באישתי
      היא נאותה לענג אותי בילדה מקסימה באמת

      גם אני וגם אישתי שתחיה עדיין בני שלושים ומשהו וילדים! יש לזה הרבה טוב מנקודת המבט של הבת שלי

      אמנם האחריות שנופלת מכבידה אבל איפה כתוב שהכל קל בחיים
      אז יהיה קשה

      ובנינו אין תחליף לילדים אתם חוזרים למישהו שבאמת אוהב בלי בולשיט
      באמת זה שווה הכל

      אני מאמין שההחלטה שלנו!! ללדת הייתה …

      מהמוצלחות שבהחלטות ישראל

      אגב:
      אם ההחלטה אינה משותפת (ללדת) עדיף שלא מוטב חהיות נכון למהלך ולא להיות.. אנוס בו
      :-()

  22. התוהה

    למה לא תקשיבי לעצמך, לי?
    לא לאמא, לא לאבא, לא לחבר, לא לשכנה ולא לעוזרת.
    שבי עם עצמך יום, יומיים, ותבררי לעצמך מה חשוב לך, מה את באמת רוצה. אם את רוצה אינטימיות אמיתית, חברות שבה תוכלי להיות את ואת ההחלטות הקשות תקבלו ביחד ולא לחוד אז תתחילי לעבוד על זה. אם זה אפשרי עם בן הזוג הנוכחי, מה טוב, ואם לא – הבא אחריו בבקשה! ואני מצטרפת להצעתו (הצעתה?) של הערס – העזי לקחת אחריות על החיים שלך! בקשר יש שני אנשים שבוחרים להיות ביחד וקובעים את טיב הקשר. אי אפשר לתקן את מה שקרה אבל אפשר לשפר את מה שיקרה. בהצלחה!

  23. ביום שמי שעוד לא הבין שאין דבר כזה שויון בין נשים לגברים, יבין – או אז יקרה דבר נפלא,
    יפלו חומות גבוהות שנבנו בלי סיבות מוסברות ותתחיל הזרימה של החיים האמיתיים
    לא צריך המון הגדרות ואין צורך בקביעת עובדות – אהבה זה המון וזה מורכב מספיק
    אל תוותרו על החווייה בגלל מיתוסים שאינם קיימים ושהומצאו על-מנת לספק איזה אגו.
    יש זוגיות מאושרת, יום יומית – מי שלא מאמין, אני מוכנה לעזור!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *