פרשנות של 'רשמים מן המחתרת' (מאת היוצר - הקצוץ): השוביניסט הוא גיבור טראגי השבוי בקונספציות הדואליסטיות ההגמוניות שהכתיבה לו החברה

איני נבל

‘When the soul of a man is born in this country there are nets flung at it to hold it back from flight. You talk to me of nationality, language, religion. I shall try to fly by those nets.’
James Joyce, Portrait of the artist as a young man, |

Chapter 5.|
‘כשנשמתו של אדם נולדת במדינה הזו, מספר רשתות נפרשות עליה על מנת להחזיק בה מלהמריא. אתה מדבר איתי על לאומיות, שפה, דת. אני אנסה לנסוק מעל הרשתות הללו.’
|
ג’יימס ג’ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, פרק 5.|

כמעט חודשיים עברו מאז שפורסם הפרק הראשון של ‘רשמים מרשמים מן המחתרת’, יומן השוביניסט הארכיאולוגי. חודשיים של בלבולים, הרבה אנרגיה שלילית וגם מעט אנרגיה חיובית. אם בפרק הראשון זכיתי לתגובות שליליות ביותר, הרי מפרק לפרק השתפרו יחסיה של הדמות שהמצאתי ושמה ‘מיקי יובב’ עם קוראות וקוראי הבננות. השיא היה בפרק ה- 4 בו הציעו לי רבות מהקוראות חיבוקים והביעו את הערכתם לפועלי. באותו הזמן חשבתי לעצמי במרירות כי חיבה זו בוודאי לא תשרוד עוד זמן רב.
לא הייתי מעוניין בקלקול יחסים מתפתחים אלו עם הקוראות והקוראים, ובכל זאת לא הייתה בידי ברירה משום שיצירה ספרותית עמדה על הפרק, יצירה שהייתה גמורה וחתומה זה זמן מה, ועל מנת שתגיע לסיומה הראוי, היה על גיבורינו לחוות את הדברים המסויימים שנידון לחוות. עם פרסום הפרק ה- 5 ביומן השוביניסט הופתעתי גם אני מרמת הזעזוע הכנה שהופגנה ע”י הקוראות והקוראים. ממקורות שונים הגיעו אלי ידיעות על נשים שחוו בחייהן התעללות מינית והזדעזעו קשות מהקריאה במאמר, כאשר חלקן אף נדרשו לכדורי הרגעה ואמצעים אלו או אחרים להרגיע את רוחן הנסערת. קיבלתי ידיעות אלו בכאב עמוק, בפליאה ואף בסיפוק מסויים. ברשותכם אנסה לפרש את המרכיבים של כל אחד מהרגשות השונים הללו:

בכאב עמוק
– במהלך ימי חיי הקצרים הכרתי מספר ממכרותיי ומכרי הקרובים כנפגעי אונס ותקיפה מינית. מעבר לעובדה שאלימות היא אחד הדברים השנואים עלי ביותר הרי לא היה בכוונתי לתת שום גושפנקא לאונס, תקיפה מינית או שום סוג של פדופיליה. למרות שאין לדעתי שום רע במחשבה, הרי שכמעשה כל אלו מגונים ולא לגיטמיים בתכלית. המחשבה שהעלו בי מספר מהכותבים כאילו אני בכתיבתי עודדתי סוג כזה של מעשים מציקה ואף מעלה בי ייסורי מצפון ומכאובים רוחניים שונים.

בפליאה ובסיפוק מסויים
– על שום שבסיפור שפורסם לא היה כל תיאור של אונס, כל אקט אלים או מיני ואף לא קריאה לאונס, כפי שחושבים משום מה חלק מן הקוראים. דברים גרועים ובוטים ממנו מפורסמים מדי יום באתרי הפורנוגרפיה, בקהילות השונות שברשת ואף בעיתונות היומית ותוכניות הטלוויזיה השונות. העובדה שבעבר פורסמו יצירות שעלו עליהן בעשרות מונים בתיאור השחיתויות המוסריות כמו גם בתיאור המעשים עצמם כגון יצירותיו של המרקיז דה סאד, של ג’יובאני בוקאצ’יו של פולין דיאז וז’ורז בטאיי שחלקן פורסמו כבר במאות ה- 14 או ה- 18 הפכה את המהומה ההמונית לתמוהה מעט. מלבד זאת, מדוע שהגולשות והגולשים יושפעו בכלל מהכתוב ביומן מפוברק שנכתב ע”י אדם עלום שם ולא קיים כמיקי יובב? כל זה גרם לי להניח כי יש בו אולי ביומן אמינות ואופי מסויימים שנתנו לו את כוחו, ולא יכולתי שלא להזכר בקריאה הראשונה שהזדמנה לי ב’רשמים מן המחתרת’ של דוסטוייבסקי אז נאלצתי אני להניח את הספר מידיי מחמת האימה המוסרית. אימה שגרמה לי לדפיקות ליבי המואצות ותחושה שאם אוסיף לקרוא עוד רק רגע אחד יתפקקו עורקי.
אולם למרות כל הרגשות הקיצוניים שהובעו בתגובות למאמר, לא יכולתי שלא לחוש שכוונותי המקוריות בכתיבת הסיפור, נאבדו אי שם, לא הובנו ועוותו על ידי המשתתפים בדיון. כוונתי בכתיבת יומן השוביניסט, לא הייתה, כפי שחלקכם חשבו, פרובוקציה. כשכתבתי את היומן, אף לא האמנתי שכלל יתפרסם. היומן הוא אך ורק יצירה ספרותית וככזו אני מוצא את השיפוט המוסרי שלה כבעייתי ביותר. ברשותכן, אהיה מעוניין להציג בפניכן גישה וקריאה אלימה ופלילית פחות ליומן השוביניסט הארכיאולוגי.

המסע הנצחי אל החופש

יומן השוביניסט, בדרכו העקלקלה הוא אחרי הכל, גרסה פוסטמודרנית ל- Bildungsroman, ז’אנר רומאני החניכות שהמציאו הגרמנים ושהמפורסמות ביצירות שנכתבו בו הן: ‘ימי חניכותו של וילהלם מייסטר הצעיר’ של גתה, ‘הר הקסמים’ של מאן ו- ‘דיוקן האמן כאיש צעיר’ של ג’ויס.
יומן השוביניסט, אם כן, מגולל בפנינו סיפור של חיים, מוות ולידה מחדש. אומנם הדברים זכו לעיבוד אינטלקטואלי משהו שהמציא להם אינספור דובאלים ספרותיים שכל אחד מהם הוא תת מודע של משנהו (מיקי יובב כתת מודע ודובאל של הקצוץ והשוביניסט כתת מודע ודובאל של מיקי יובב), ושדה הקרב הפך לשדה הקרב של המיניות הכולל דגלים אדומים בשולי הדרך כגון פדופיליה או שוביניזם. אולם הגיבור נותר במרכז והדגלים שבדרך אינם אלא מטאפורות לגורמים ותהליכים מופשטים הרבה יותר בנפשו של השוביניסט. העובדות הבסיסיות נותרו פשוטות למדי.
השוביניסט הארכיאולוגי הוא גיבור טראגי השבוי בקונספציות הדואליסטיות ההגמוניות שהכתיבה לו החברה. השוביניסט, שמצד אחד אינו מסוגל לקבל את הקונספציות ההגמוניות על המין ההטרוסקסואלי המהוגן ומצד שני אינו מסוגל לספק להן מענה הולם, נקלע מבולבל לעולם של קטבים לא מספקים וצרי ראיה. ואכן לאורך הפרקים הראשון עד החמישי מטלטל השוביניסט בין קיצוניות לקיצוניות. רגע אחד הוא שונא נשים ורגע שני הוא מעריץ אותן; רגע הוא רואה בהן יצורים נחותים וחסרי כוח, ורגע הוא מפוחד מהן ומכוחן; רגע הוא מפחד מהומוסקסואליות ורגע לאחר מכן הוא הומוסקסואלי. כל העת נטועה בשוביניסט הרגשת הבדידות, הכאב והגהינום הקיומי כאשר המרד של השוביניסט למרות שהוא מיני בעיקרו, אינו מרד המיני בלבד. זהו מרד אנטי-הגמוני כללי כלפי הדתי, המוסרי, המיני, הפוליטי, הרומנטי, הספרותי והפילוסופי של זמנו. המרד של השוביניסט הוא מרד של אאוטסיידר קיצוני, כאשר הטלטלות נמשכות עד לשבר הגדול המתרחש בפרק החמישי (4/11/99).
המשמעות של רבין לשוביניסט היא עמוקה. המצבה של רבין מסמלת למענו את ההגמוניה ומסריה הסותרים. זו שמפשיטה דוגמניות ילדות ואוסרת לגעת בהן, זו שמוכרת חלק מערכיה לפי המשקל ושומרת על אחרים בטאבו. יום השנה של הרצחו לרבין הוא יום השבר של הפרות הקדושות והטבואים, יום השבר לרוח השוביניסט שמתה באותו היום. מעשיו המגונים של השוביניסט, שהודחקו בתת המודע של התרבות שמדחיקה את עצמה, מבצבצים על פני השטח והמודעות אליהם כופה עליו שגעון.
הפרק השישי הוא כבר פרק הלידה מחדש. השוביניסט שנטלטל בין תיזה לאנטי תיזה, מבצע את הסינתזה שלו. ב- 24/12/99 ערב חג המולד האחרון של האלף השני, מתרחשת הלידה מחדש. זהו חג המולד של המיניות ומשיח המיניות. השוביניסט יוצא מהדואליסטיות ההגמונית לעולם שבו אין מספר מוגבל של מינים או נטיות מיניות. הוא יוצא כחלוץ לאדמה שטרם נחקרה על מנת לגבש את המיניות החדשה והאינדיבדואלית שלו. הסיפור מסתיים בשורה הלפני אחרונה של ‘דיוקן האמן כאיש צעיר’ מאת ג’יימס ג’ויס:
‘Welcome, O life! I go to encounter for the millionth time the reality of experience and to forge in the smithy of my sould the uncreated conscience of my race.’ (Portrait of the artist as a young man, Chapter 5).
בגרסה של השוביניסט:
‘ברוכים, הו חיים! אני בא לתקל בפעם המיליון את מציאות החוויה ולהמציא מתמצית נשמתי את המודעות הלא קיימת של מיני.’
סטפאן דדלוס, גיבור דיוקן האמן כאיש צעיר, יוצא לחמוק מהמיתוסים, ההיסטוריה, התרבות והפוליטיקה האירית שמנסים לכפות עליו קיום מסוג מסויים, בניסיון לנסח את המודעות החדשה של מינו. 95 שנה לאחריו, עושה זאת השוביניסט, אולם המילה ‘מין’ אינה עוד ‘מין’ במובן של גזע אלא במובן האישי של Sex. מינו החדש של השוביניסט הוא אולי ה- e, עליו מדבר פרופ’ סטיבן שבירו. זהו המין שהשוביניסט הוא מייסדו.

לסיכום

חלק מכם חושבים אולי שהזכרתי דברים שאסור להזכיר, חלק שהזכרתי אותם בצורה אסורה וחלק שעמדתי מאחוריהם בצורה אסורה. אני מודה שייתכן שמחוץ לגבולות היצירה, בתגובותי, שגיתי ביחסי. אני מצטער על כל כאב שנגרם ומקווה שהאלימות המילולית הגיעה לסופה. כפי שאמרתי, אלימות אינה דרכי ושנואה עלי.
ובכל מקרה איני יכול שלא להזכר בשעשוע קל בבעיות שהיו לג’ויס עצמו עם המדפיסים באירלנד שסרבו להדפיס את ספרו ‘דבלינאים’ בגלל מספר שיחות ומילים לא הגונות. כמו כן, קשה שלא להזכר במשפט המפורסם שנערך לספרו ‘יוליסס’. משפט בו נאלץ השופט הנכבד להתעמק בנבכי ספרו הפתלתל של ג’ויס ולחפש את ה’תועבות’ בטקסט. אני מקווה שבעתיד יראו ניסיונות אלו לבצע חינוך מחדש לדמות הספרותית של השוביניסט בצורה דומה.

תגובות

  1. אינדי_גו

    גם לא ג’ויס. ומה שכתבת לא ממש נמדד באותם כלים בהם נמדדת גאונותו של הנ”ל, וזה קצת מגוחך להציג את הרשימות המדובללות הללו כאילו הלכו בעקבותיהם של גדולים כמו גתה ומאן.

    אינך נבל, הייתי מעדיפה לקרוא לך “הגבר האטום הפוסטמודרני”.

    • אינדי יקירתי, רק הערה קטנה:
      הסירי את “ה” הידיעה…. ואת הפוסטמודרניסטי..

    • אלמוני

      באמת, אינדי.

      ומי היו מאן וגתה? לא אנשים? או אנשים נעלים יותר?

      ברגע שתכירי בערך של עצמך תביני שהשמיים הם הגבול.

      יוצרים גדולים הם קודם כל אנשים. הם לא איזה דבר שלא ניתן לנגוע בו. בשביל לכתוב יצירות קודם כל כדאי להגיע להבנה הבסיסית הזו.

      • אינדי_גו

        בעניין היוצרים הגדולים, שהם קודם כל אנשים.
        דגש על יוצרים *גדולים*.

        למה אנונימוס, אגב? אני לא נושכת. טוב, רק לפעמים.

        ומקומם אותי שבעתיים שהיה דחוף להציג את מאמר-ההתנצלות שנועד עאלק “לטהר את שמו” של הגא”פ (גבר אטום פוסטמודרני) יובב, על חשבון המאמר החשוב פי כמה וכמה של ג’ו (שלא לדבר על מנוסח טוב יותר ובלי שמץ מהיהירות)

        • אלמוני

          אני יודע שאת כותבת לעצמך.

          רק שלעולם לא תוכלי כנראה באמת להיות יוצרת שראויה לפרסום, לאור החשיבה המקובעת שלך. אבל אל נורא, אני מקווה שהזמן יעשה את שלו ותלמדי דבר או שניים על כתיבה.

          תקראי שוב את ‘אני נבל’, אולי תוכלי להבין לעומק את יצירת האמנות שנחשפת אליה כאן. ותשפרי גם את אופן כתיבתך.
          כמובן שהביקורת שלי בטח תעלה בך זעם. לא תוכלי להסתכל פנימה. נו, שויין.

          • לא מכיר את האנונימוס הזה, הספציפי, בניגוד לאנונימוס אחרים.

            לא מכיר גם את אינדי.

            אבל…
            אם נדמה לי שאם טעמך האישי הוא הקובע את הראוי לרסום, אינדי בחברה טובה.

            לדעתי, הלא קובעת – הסיכי של אינדי לפרסום (אם תחפץ, אני לא יודע אם תחפץ) גדול לאין ערוך מהיובבן שהוא גא”פ ללא ה ידיעה וללא פוס…

            אינדי… אם הוא חושב שאת לא ראויה – קחי זאת כמחמאה.

            קראתי מעט ממך. את רגישה, את רואה בעיניים של עצמך, את מתבטאת היטב. גם אם יש בינינו פה ושם חילוקי דעות..

            אינדי… גו!

            • אינדי_גו

              לא יודעת אם אחפץ. אני לא מחזיקה מעצמי כותבת גדולה, וכותבת בעיקר כדי לשטוף החוצה רגשות (הם נהיים רעילים אם לא).

              ולאנונימוס – נכון, אני כותבת. אולי יום אחד אהיה טובה, ואולי לא. בינתיים זה עושה לי טוב וזה מה שחשוב בעיני.

              פרחח, לכבוד יהיה לי אם תקפוץ קפיצונת קטנה אל הדף שלי, ואולי תכיר (אם תרצה) טיפטיפונת יותר, ואשמח לשמוע דעות בדואר אלקטרוני.

              הדף שלי ב”במה חדשה”:
              http://stage.co.il/Authors/IndigoBlue

              • קראתי קצת מדברייך לאחרונה והצלחת לעניין אותי מספיק כדי שגם אני אלחץ על הלינק
                שנתת בהודעה שלך. אבל הלינק מוביל לדף ריק לצערי, לא ראיתי כלום

                בבקשה תגידי לי שיש בעייה עם הכתובת שרשמת כי אחרת אני איאלץ לזרוק את המחשב מהחלון וזה קצת יקר לי לקנות עכשיו אחד חדש. אז אם הלינק שגוי אני אשמח אם תשימי אחד נוסף

                תודה מראש וביי

            • דוברו הלא רשמי של יובב

              צר לי לאכזב אתכם (או שלא), דבריו של מר יובב כבר ראו אור והריחו את ריח הדפוס.
              הוא מתפרנס ממלאכה זו.

              הוי הוי צרות המוחין צרות המוחין.

          • מגיב בקיר

            הכתיבה של אינדי היא כתיבה חיננית, רגישה, יפה ונעימה ומרתקת.
            הכתיבה של יובב היא כתיבה מסורבלת, יומרנית ובעיקר מאוד משעממת, צפויה ורדודה.
            הכי משעשע שהוא משווה את עצמו לענקי רוח, מבלי להסמיק, מבלי שהמקלדת שלו תרעד מרוב בושה. לא להאמין. הבן-אדם פשוט מגלומן. וכמו כל מגלומן, הוא גם משעממם ומפוהק.
            מיומנו של מגלומן משעממם. ככה זה צריך להיקרא.

            • מתמרדת בשקט

              מדהים וגם די מגעיל איך כל מיני אנשים מתנהגים בצורה מגעילה סתם כדי להיות מגעילים.

              חוץ מזה אינדיגו קראתי את השירים שלך והם סתם גרועים.

              מ. בשקט

    • הקצוץ

      חלילה לי מלטעון שאני ג’ויס כמובן, וגם איני מעוניין להיות ג’ויס אלא משהו אחר לחלוטין. אבל מעניין לציין שהטענה הקנטרנית שהצגת, כנראה במגמה לפגוע בצורה הנמוכה ביותר, הועלתה גם בפני רבים מגדולי הספרות והאומנויות בלבד.
      למשל באלזאק שיצירת הבכורים שלו זכתה לקיתונות בוז ממשפחתו ושני המבקרים שהזמין לקיטונו ושאחד מהם אף אמר לו ‘עשה כל דבר רק אל תכתוב’. זה רק מראה מה שווה דעתם של מבקרים כאלו, וגם שלך (עוד פעם בלי קשר לאיכותה של היצירה האמורה).

      בברכה,
      הקצוץ

      • אינדי_גו

        בעניין כותבים גדולים שהקדימו את זמנם ולא הובנו לעתים.

        אני אמרתי, ולא מתוך קנטרנות, את *דעתי*, שאתה לא ממש נמנה עליהם, שהיומן אינו יצירה ספרותית גדולה בעיני, ואפילו לא בינונית. זהו גיבוב משונה ביותר ומלא חצאי פלגיאטים מגדולי הספרות. גם קצת צניעות לא תזיק לכותב, המחזיק מעצמו אלוהי הכתיבה, לא פחות. קצת ביקורת עצמית, קצת הומור, קצת להוציא את המטאטא מהתחת (המטאפורי, אני לא מטיפה כאן לעשות בך או במישהו כלשהוא מעשים מגונים)

        • הקצוץ

          את בהחלט ראויה לדעתך על כתבי השונים. אבל אילו חצאי פלגיאטים? אולי את רוצה לפרט? כל מה שהושאל לא נגנב אלא הושאל בגלוי. וצניעות? מתי לא גיליתי צניעות? מתי העדתי על עיסתי? את היחידה שעשתה זאת. ומי החזיק מעצמו אלוהי הכתיבה? מתי עשיתי זאת? מדבריך ברור שעניינך היחיד הוא להשמיץ ללא כל סיבה מוצקה וחבל.

          קצת ביקורת עצמית? יש הרבה מאוד כזאת ביומני השוביניסט? והמטאטא מהתחת? תודה רבה על העזרה.

          הקצוץ,

        • יונתן

          עם צניעות, ביקורת עצמית ומטאטא בתחת אי אפשר ליצור/לכתוב.

          לדעתי, הלא קובעת, היומן כתוב ברמה גבוהה.

  2. כבר מקריאה ראשונה הרגשתי בדמיון הרב בין שורות רבות בשוביניסט לבין עמודים נרחבים ב-finnegans wake . המין העצור, השוביניזים, הציטוטים הלא מקושרים לכלום מלבד לאלוהים בכבודו ובעצמו והטאואיזם המוחלט.
    ידוע לכל שאת כתביו הראשונים של ג’ויס (ג’ימס) , פרסם בכתב העת “האגואיסט” האירי ולא קשה לקרוץ ל”שוביניסט” ולתפוס את הכותב בערוותו.
    ג’ימס ג’ויס סיכם את חיו בלילה של “יוליסס” ואת “חלומותיו ומותו ב”finnegans wake ” ,
    מר יובב כבת סיכם את חיוו ב”שוביניסט” ואני כבר מצפה בקוצר רוח לתהילת הנצח של סיכום חלומותיו ומותו ביצירתו בהבאה.

  3. שד חם

    קיבלתי תחושה שלו היו תנאים נוחים יותר היית בפירוש מעודד ומבצע את
    הדברים. שאלת הפער בין מחשבה דיבור ומעשה אינה מוסרית אלא רק
    חוקית.

  4. וזוהי יצירה סיפרותית כדבריך,

    אז ראבבבאק,

    למה אתה מתחבא, ומיבב??

    צא אלינו! התגאה! שנדע כולנו כמה אתה מוכשר ובעיקר טהור וטוב.
    נשמה אתה, הא?!

    • הקצוץ

      לאחר שקילה קצרה של הנוהגים הקאניבאליסטים הנהוגים בין קוראי ומגיבי אתר זה, אני חושב שאוותר על התענוג. למעשה לא הייתה החלטה חכמה יותר, כנראה, מאשר לפרסם את המכתבים בשם בדוי.

      מצידי תמשיכו להתענג בצרות המוחין שמתעקשת לחזור שוב ושוב על המובן מאליו (ואני מקווה שמי שאני מתכוון אליו מבין, ואם לא זה לא משנה, גם ככה הם לא מבינים כלום) או לטפול מתוך אגרסיות אשמות על מי שמנסה לגרום לכם קצת לפתוח עינייים.

      את אכזבתי מרמת הדיון המחרידה שהתגלתה כאן לא אוכל להביע במילים.

      היו שלום,
      הקצוץ

  5. הצמחוני השמייח

    קצוץ יקר,
    בשם כל מגיבי הבננות אשר נוטים מדי פעם לסגל לעצמם תכונות חשוכות ואלימות (אפילו שאנוכי אישית מנסה להמנע מלהגרר לשכאלו) אני מתנצל. ככה זה שנותנים פתחון פה לכל שיקסה מתוסכלת. כמובן שחלקן גם גוררות אחריהן שניים או שלושה מעריצים טפשיים.

    אני אישית מצפה לקרוא את כתביך הבאים.
    מעריץ,
    הצמחוני השמייח

    • הקצוץ

      צמחוני יקר,
      לאחר המצב רוח המיזנטרופי שבו התעוררתי הבוקר למקרא התגובות באתר, אני שמח לשמוע לפחות תגובה אחת חיובית והגיונית משכמותך, ששיפרה ולו במעט את קמצוץ האמונה שנותר במין האנושי החשוך והמייאש.

      תודה,
      הקצוץ

  6. יאללה

    מה זה הפסימיות הזאת השורה במעוננו הקטן והדל ?
    תעברו לגור בוילה דו-מפלסית ותהיו מאושרים

    ועכשיו ברצינות

    ביי

  7. אם כבר מסכמים את חווית הקריאה (שחלקה הושלם היום) אני חייבת לומר שהרגשות שלי נעו כל העת בין שלילה לבין קבלה… בין שנאה לבין אהבה… ממש כמו השוביניסט עצמו. באופן כללי אני יכולה לומר שאהבתי לקרוא את היומנים שפתחו בפני דפוסי מחשבה גבריים, שלחלקם לא נחשפתי עד קריאת היומנים.

    • שד חם

      אלו הם דפוסי מחשבה גבריים כמו שאמנה מונא מייצגת נשיות

      • אז מה הם אם כן דפוסי מחשבה גבריים?

        • שד חם

          דפוסי מחשבה זכריים הם אמנם להפרות כמה שיותר נקבות, אך אפילו בעולם
          החיות נשמרים איסורים והגבלות. למשל גילוי עריות – איסור מאוד נפוץ בטבע.
          וכן הזכר שאינו שליט במשפחת אריות או ציפורי שיר איננו מזדווג כלל וכלל.
          דפוסי יובב הינם הכל מלבד דפוסי מחשבה בריאים של גבר אנושי.

          • אריאלה

            תמשיך לחיות בהכחשה. זה בטוח מאד בריא.
            אתה יודע מה גורם להתפרצויות פיזיות של סטיות מיניות למינהן על קורבנות תמימים?

            רק הכחשה. הכחשה והדחקה.
            כן, אתה בריא, והוא חולה. נכון.

            • שד חם

              הסבר: אמנם דפוסי מחשבה גבריים רואים בכל נקבה, גם בת חמש, פוטנציאל
              מיני כזה או אחר, אבל גבר בריא כמו זכר בריא בטבע יודע ליצור גבולות
              לעצמו. גבר שאינו יוצר גבולות כלפי חוץ וגם אינו מגדיר את עצמו כלפי פנים
              הוא לא לגמרי בריא. בנוסף, מדאיגה גם ההתנהלות החמקנית המשלבת
              פרובוקציה אקהביציוניסטית ומנוסה פחדנית כשהסביבה מתרעמת.

  8. קארין ארד

    דבר ראשון, מיקי, מאוד נהניתי מהכתיבה שלך שהיא לדעתי מצוינת. דבר שני, מלבד העובדה שאתה משתמש בשם בדוי- אהבתי גם את האומץ, ודבר שלישי- אל תיקח קשה את התגובות המזועזעות. אז יצא לך קצת לכלוך – תוצר של הרבה מאוד חרא שאכלת, בדיוק כמו כולנו- אז מה? מי מהקוראים שלא יכול לקבל את הלכלוך שלך לא יכול לקבל גם את הלכלוך של עצמו ואני רק יכולה להגיד שחבל לי על מי שזה לא יהיה. הלכלוך הזה הוא חלק חשוב מאוד מכל אחד מאיתנו ובלי המודעות המינימאלית לרוע, למרמור ולזוועה שהיא חלק מאיתנו אנחנו חוסמים גם את החלקים היפים שלנו שגדלים ומראים את עצמם ביחס ישר למודעות הזו. או כמו שאומרים- אם לא היה חושך לא היינו רואים אור- האור והחושך הם שני צדדים של אותו המטבע וטוב ורע הם מושגים ערכיים בלבד שאין להם שום משמעות מלבד זו שאנחנו נתנו לה בבורותינו. ברור שאתה לא נבל, רק קצת פחדן- שנתת להם להפחיד אותך ולגרום לך להתנצל על האומנות שלך, על חופש הכתיבה שלך ועל מה שאתה- לא נבל, אלא בן אדם ובן אדם מוכשר – סחתיין.

    • שד חם

      “”כולם נבלים””
      “לטוב ולרע אין שום משמעות…”
      “הלכלוך הזה הוא חלק חשוב מאוד מאיתנו”
      העיקר הוא “חופש הכתיבה” וזה ש”מאוד נהנתי מהכתיבה”

      סחתיין.

  9. ולתפארת מדינת ישראל!

  10. נוקו

    תגובה מאד מאד מאוחרת, אך לא יכולתי להתעלם מדמותו של ג’ויס (הלו הוא האלוהים שלי) ולנבור בכדי לבדוק על מה וכמה.
    אני מאמינה שיש לך לא רק את הזכות כי אם גם את החובה, לכתוב בדיוק את מה שאתה מרגיש וצריך. אין כל זכות, לאף אחד, לצנזר או לדלל או לבטל שום סוג של יצירה.
    למרות זאת, אני חייבת להודות שצרמה לי ההשוואה לג’ויס ש:
    א. עבר בתקופתו הרבה יותר ממה שכולנו ביחד נעבור (בעניין הפרסום)
    ב. דמות קדושה ולכן בלתי נגיעה (לדעתי)
    ג. חוסר הדיוק בפרטים. כשכתב את דבלינאים לא חיי בדבלין ולא היה בקשר עם הוצאות איריות, כמו כן, אם בזמנו היה עליו להתמודד עם צרות עיין בצורה המתחסדת שלה, היום (כשהוא שם..) הוא צריך להתמודד עם צרות אחרות, ובעיקר אלה שמסווגות אותו כ “הסופר הבלתי מובן” כשגם דאבלינאים, גם דיוקן, גם הפואמות, אקסיילס (לא יודעת בעברית), ג’אקומו, סטפן הירו, ספרי ילדים ולמעשה הכל פרט ליוליסס ולפיניגנס וויק, מובנים, נהירים, כלל לא קשים ומאד מאד מעניינים. חבל שהוא כל כך מאיים, חבל שאתה מרגיש מאיים וחש צורך להתנצל, אין על מה.

    • הקצוץ

      שלום לך יקירתי,

      לא משנה עכשיו, אני לא אתנצל על השוואה של הייתה. בכל מקרה לגבי סעיף ג’. ‘אקסיילס’ הוא גולים בעברית. לגבי דבלינאים. דבלינאים אומנם פורסם רק עשור לאחר שג’ויס עזב את אירלנד, אולם אם תקראי בביוגרפיה של ג’ויס מאת בחור עם שם אנגלי ששמו נשמט מזכרוני (אבל ביוגרפיה שנמכרת בעברית בצומת ספרים בפעם האחרונה שבדקתי) תוכלי לקרוא על הבעיות המרובות שהיו לג’ויס עם המדפיסים האירים. ותאמיני לי שלא הייתי מאחל לאף אחד כאלו בעיות.

      בברכה,
      קצוץ

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *