אהובי היקר

מכתבים הם צורת תקשורת נשית במלוא מובן המילה. נכון הדבר בעיקר כאשר נשים רוצות להגיד משהו, אך יודעות שברגע שהבחור יתיצב מולן, הן תאלמנה דום או גרוע מזה יבזו עצמן בבכי קורע לב שמאחוריו מסתתרת אמירה אחת: "איך אתה יכול לעזוב אותי" על נגזרותיה השונות (למה עזבת אותי? עשיתי משהו רע?).
האמונה הנשית הרווחת הייתה חלק ממני שנים לא מעטות. ואני מניחה שהיא עדיין, רק שאין לי על מי להוציא אותה שהרי בשנים האחרונות אין גברים בחיי, ואלה שחלפו שם היו כל כך זניחים וחסרי משמעות שבזבוז של דף, דיו ואנרגיה עליהם הוא בפירוש עבירה על החוק, ויש חוקים שעליהם אפילו אני לא עוברת.
מכתבים, תדע כל בחורה עבריה, נכתבים רק לאנשים חשובים באמת. כאלה שהותירו בך חותם משמעותי של אהבה. אני, אגב, אלופה במכתבים. כל מכתב ששלחתי אי פעם לכל אחד מאהוביי נשמר ותוייק, ועד היום כשאני מעלעלת בספרי ההיסטוריה אני מתרשמת עמוקות. אוי, איזה ניסוח, איזו עוקצנות, איזו הטפת מוסר. איך, איך הוא לא חזר אליי עם כזה מכתב שנכנס ישר לנשמה? אז ככה. המכתבים האלה שנכתבים בכל כך הרבה דם, דמעות ועצב, אף פעם לא עובדים. הם עובדים על המשוכנעות, שזה אומר אנחנו, שבאותו רגע עומדות להנטש, להבעט, להיות שייכות לעבר. רק שברגעים האלה שהמוח לא מסוגל לעכל כל כך הרבה כאב, משום מה אנחנו בטוחות שאותה חתיכת נייר בטח תשנה את גורלנו. שהתנסחותנו האלגנטית שפוגעת בדיוק איפה שצריך, היא זו שתחולל את השינוי.
רונית מתנהלת בעשור השני של חייה, עשור שבו עוד מאמינים שהכל אפשרי ושהאהבה תמיד מנצחת. וגם היא, למרות שראתה את הנולד, למדה על בשרה הצעיר ונטול הקמטים, שלמציאות פנים משלה.
היא והבחור חברים כבר שנה. אבל משהו בתקופה האחרונה התחיל שם לחרוק. לא שהיא יודעת בדיוק מה חורק ולכן היא מנסה ליזום את אותן שיחות מוטיבציה. אבל גברים, אם יש דבר שהם שונאים זה את שיחות המוטיבציה. כי ברגע שהם נאלצים לעמוד מולך בסיטואציה של משבר כל מה שתשמעי יהיה: אני לא יודע מה קורה, אני צריך קצת זמן לעצמי. ברגעים כאלה אנחנו אומרות לעצמנו (ולכל החברות בסביבה): טוב, ניתן לו קצת זמן. ובינתיים, בעוד הוא והזמן שלו שומעים ליאור נרקיס אנחנו יושבות בבית ומאבדות את השפיות. וזה מה שקרה לרונית. הבחור עם עצמו והיא תקועה עם נסיונותיה העקרים לחלץ ממנו תשובה הגיונית. אבל, עוד אקסיומה ידועה היא שברגע שלמישהו לא נעים והוא לא יודע איך להגיד את המשהו הלא נעים שלו, הוא הופך למגעיל. זה קורה לגברים וזה קורה לנשים. וכך כל יום שעבר הפך את הבחור למגעיל יותר ומרוחק יותר וקירב את רונית למוסד הסגור. עד שהיא החליטה על פתרון הפלא. ניחשתם? כמובן, לשגר לו מכתב. במלוא המרץ היא התיישבה, חידדה את חרצובות לשונה וירתה את חיציה בתקווה לפגוע בלב אהובה ולהשיבו אליה. כמובן שבאותם מכתבים החיצים אינם משוחים רק ברעל, אלא בנסיונות להשיב עטרה ליושנה. כמו להזכיר לו כמה טוב היה לכם ביחד, ואיך תכננתם את העתיד או לזרות קורט מהשבועות והנדרים שהחלפתם ברגעי התשוקה הגדולים. אפשר גם לתבל באנקדוטות מצחיקות משגרת היומיום שלכם, ולא לשכוח לפזר מעל ניחוח הטפת מוסר וחופן רגשות אשם. המהדרין, מוסיפים תחינות ואיומים בהתאבדות.
לא שאני יודעת מה רונית כתבה לבחור, רק שבטח היא ניסתה קצת מכל דבר, וקיוותה שהבחור יקרא ובינתו תחזור אליו, ובעיקר אליה. זה לא קרה. הדבר היחיד שהמכתב נתן לו זה את האומץ להפסיק להתנהג כמו שפן, לעמוד מולה, ולגמור אחת ולתמיד את הסיפור. או בלשון פחות מצוחצחת – לזרוק אותה לכלבים!
אז לכל הרוניתיות, שהן כמוני, כותבות מכתבים מופלאים ובטוחות שהצד השני יתעורר, כי איך בכלל ייתכן אחרת, הגיע הזמן להגיד בקול, מכתבים הם לא יותר מפיסות נייר עליהם השלכנו את כל תקוותינו. לא תמיד זה מתאים לצד השני, לא תמיד הוא יידע להעריך ואולי גם לא תמיד יזכה אתכן בתשובה. אבל עיצה אחת לי עבורכן, שימרו את המכתבים האלה. כי פעם, ברגעים שלא ממש תאמינו באהבה, גשו למגירה הסודית שלכן ותעיפו מבט באותיות הישנות, המצהיבות. ואז תדעו שידעתן לאהוב, ומי שלא רצה בכן, הפסיד.