יסורים וארגז חול

על מי אני מנסה לשמור בכלל? על עצמי או עליה? לשים אותה בפעוטון זה בשבילה או בשבילי? אה, אני בעצם רוצה שקט וגם מצאתי תירוץ. היא צריכה חברה. אז למה אני לא שמה אותה כבר? אה, כי הייתי בכמה כאלה ואני לא הייתי רוצה שיתקעו אותי ככה עם עוד חבורת זבי חוטם, ומכאן אני מסיקה שהיא נורא תסבול שם. אה, אולי יש לי חרדת נטישה קלה ואני מעבירה את זה עליה ועל ראשה? אולי. ואת זה אני עושה למרות שאני מודעת לכל זה? טוב כל העניין עם מודעות, גם אצל אנשים מודעים, שלא יעזור להם, יש כמה דברים שהם בכל זאת בתת מודע שלהם והם עוד לא הצליחו לחפור ולהגיע לשם. אבל החפירות נמשכות, ובסוף יהיה נהר גדול ויפה שיזרום מהראש שלי דרך הבטן עד לרגליים וישטוף את העיר. אני אוכל לקרוא לו על שמי. זה הרבה יותר מרחוב על שמי. אפשר גם גינה עם עצים ירוקים ודשא. והיא תיהיה כולה על שמי, 'גינת האמהות המתלבטות'.
היא רק בת שנה וכבר אני לופתת אותה סביבי כאיזה קרש הצלה. באמת לא מתאים לי. אני שכל כך מודעת למה שזה אומר. כבר אני רואה לגמרי את עצמי דרכה ואת אמא שלי ומדמיינת הלאה עד אינקץ שושלת שלמה של נשים. מה אני בכלל רוצה להשיג בשבילה? הרי יותר מכל לא הייתי רוצה שהיא תהיה כמוני. שלא תצטרך אותי. שתהיה אחרת. אז מה אני ככה חונקת את זה כבר מעכשיו? יש רק שתי אופציות. היא תלך לגן פעוטון, או משפחתון, או מוסד אחר, עם שם חמוד שכזה שבו הורים מאשפזים את ילדיהם לטובת שני הצדדים. או שהיא תשאר בבית. שם אין לה מוצא אלא להיות בחברתי, שזה אולי לא מציאה גדולה. רגע רגע רגע, אני מחפשת איזה קצה חוט של הגיון להאחז בו. אולי בכלל כדאי להתחיל מהתחלה. תהיי הגיונית.

הסוגיה הפמיניסטית: לא עכשיו

נשים חושבות שההמצאה הזאת של השלושה חודשים חופשת לידה והופ לעבודה היא ממש מיוחדת בשבילן. ככה הן תוכלנה לעשות קריירה, וגם ככה זה נראה להן הכי נכון, כי איזה מישהו בארץ הזאת קבע פעם שזה נכון ששלושה חודשים זה מספיק. אני כבר הבנתי שאני לא ממש יכולה לייצג את "הנשים" או את "האנשים" בכלל. אין לי שום רצון לצאת מהבית, סליחה ותודה. יצאתי כמובן כי לא היתה לי ברירה וזה היה סבל צרוף בשבילי. אבל גם אין בי מילגרם אחד של ניו אייג'יות להתפאר בו. ממש לא. לא חיתולי בד, ולא חלב אם עד גיל חמש, ולא לישון איתי במיטה עד גיל שלוש עשרה. גם ילדים צריכים פרטיות. ככה שכהרגלי אני לא מוצאת את הקטגוריה שמתאימה לי. ככה אני מחפשת איזה ספר שבו יהיה כתוב לי מה שאני צריכה לעשות עכשיו, כי אני לא יכולה להחליט החלטות כרגע, ולא מוצאת את הספר שנכתב עלי. זה קשה גם בגלל שאני תקועה עם להחליט, וגם בגלל האגו השברירי שלי אבל את זה נשים בצד ולו לרגע. זה תמיד או עקרון הרצף, כלומר תהיי אינדיאנית, מה שאני לא. או תהיי אישה חזקה וקרייריסטית, מה שאני גם לא. בכלל איכשהו התערבבו להם מלא מושגים הקשורים בנשיות שבאמת אני מתקשה למצוא את עצמי בהם. רק לפעמים אני מתנדנת בין זה לבין ההוא. אבל אני לא ממש מהלכת בתוך ההגדרות האלה בנוחות. ולמען האמת הגאולה האמיתית היא בדיוק במקום הזה שבו ממש לא איכפת לי שיגדירו אותי ככה או אחרת. אם כי מעניין. אולי אני אמצא בהגדרות של אחרים איזה הארה. בנתיים אני מתמודדת עם העובדה שאני צריכה למצוא פתרון כזה שבו שתינו נהיה מרוצות, שזה נראה לי הרבה יותר כבד משקל כרגע מהסוגיה הפמניסטית.

אולי בכל זאת משפחתון-פעוטון-גנון?

עכשיו, מה שאני זוכרת מעצמי זה שבערך מגיל שתיים עשרה שנאתי את המסיבות כיתה ובגיל ארבע עשרה כבר לא יצאתי לטיולים שנתיים, שלא לדבר על גדנ"ע וכל מיני כאלה. כשיצאתי סבלתי. לשמחתי הרבה ההורים שלי לא ממש הכריחו אותי, כי לשנוא להיות בחוץ זה כנראה איזה פסיכוזה משפחתית. והרבה אנשים מסביב זה בכלל סבל. אלא אם כן מדובר בהרבה זרים. אז יש ערך מסויים להמון. אבל ארבעים ילדים שמוכרים לי, שלושה ימים בטיול שנתי, אההההה הצילו. אבל זה לא מאוד בריא להיות ככה. לא. זה לא. אני חייבת להכיר בזה. אני באמת לא צריכה לדרדר אותה במידרון החלקלק הזה שבו אני מצוייה. זה לא עובד ככה. צריך לדעת להנות מטיול שנתי ולמרוח משחת שיניים בלילה על ילדים אחרים, זה ממש חוויה שחובה לעבור. אז אולי בכל זאת משפחתון-פעוטון-גנון? אולי בכל זאת אני לא צריכה לרחם עליה שהיא הולכת להיות בין כמה ילדים אחרים ולריב איתם על מקומה בעולם. הופה. מקומה בעולם. התבלבלת קצת ביניכן, לא? צריך לגדל ילדים חזקים ומתמודדים.

גינה לאמהות עם ארגז חול משובח

אני מקווה שבעיריית תלאביב מתחילים להכשיר כבר ברגעים אלה את הגינה על שמי, כי זה הולך לקרות, וצריך שבבקרים הפנויים שלי יהיה לי ארגז חול משובח להתפלש בו. זאת תהיה גינה קסומה לאמהות שהילדים שלהם בפעוטונים, והן כבר רגילות לארגזי חול בבוקר. יהיה שם ארגז חול משמעותי, ולא תהיה כניסה לכלבים, ככה שנוכל להתפלש בחול משובח ולא בקקי. ישקיעו בו המון כספים, כי זה על שמי, וככה תהיה מערכת לויסות השמש, ואפשר יהיה לעשות קצת יותר חושך ביום, שלא יכאב בעיניים. ויהיה מותר לעשן שם ואפשר אפילו יהיה לשתות כוסית, ככה שתעזור להמיס את האשמה.