רוקדת בחשכה

לארס פון טרייר, אחד מגאוני הקולנוע של זמננו, מכה שוב בסרטו "רוקדת בחשכה" זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2000.
סלמה (ביורק), היא אם חד הורית המהגרת מצ'כיה יחד עם בנה לארה"ב של שנות ה-60. בארץ שבה השמיים הם הגבול היא מוצאת עצמה כפועלת יום במפעל עגמומי וכשחקנית ראשית בהפקה של מחזה מקומי. סלמה רוכשת לעצמה חברים קרובים ולכאורה מגשימה את החלום האמריקאי.
הקטליזטור של חייה המאפשר לה להתמודד עם החיים הקשים הם מחזות הזמר המושמעים בראשה ויכולתה לסגת אל מחוזות פנימיים של פנטזיה, שאינה מתערבבת באופן מלא במציאות. אך סלמה נושאת עמה סוד. היא מתעוורת ממחלה גנטית, מחלה שהעבירה לבנה. הסיבה, כך מסתבר, למעבר לארה"ב היא ניתוח שעשוי להציל את מאור עיניו של בנה, ולפיכך חייה של סלמה סובבים סביב החלום להציל את בנה מעיוורון על ידי גיוס כסף לניתוח.
מיקום זה בעולם מכונן את סלמה כזהות דואלית. מחד היא האם האולטימטיבית – זו שכל חייה מופנים לשירות בנה, ומאידך בהיותה אם חד הורית עליה להיות הן אב לבנה והן להפוך לסובייקט גברי. משמע, עליה להיכנס אל תוך המערכת הכלכלית ההגמונית.
כמו בשאר סרטיו של פון טרייר (דוגמא מובהקת לכך ב"לשבור את הגלים") מתנהלים כמה סוגים של שיחים מקבילים, תוך הצבה של גבולות אנושיים בבחינה מתמדת כמוסר, חמלה, שנאה, רוע, אהבה ובנאליות.
אחד השיחים המרכזיים בסרט מעמיד במרכז את שאלת הנשיות ואת אופן תפקודה בעולם. האישה בתרבות המערב נתפסת כשומרת סוד – אותו דבר אפל ומאיים, החור הלא מובן של נשיותה שעל הגברים נגזר שלא לדעת אותו, לחשוש ממנו לנצח, וכתוצאה מכך לדכא את האישה על מסתוריותה. דיכוי שניתן לחשוב אותו כסוג של שרידה נפשית גברית המאוימת תמידית מהנשי המאיים.
האישה לעולם תהיה חופשייה במידת מה מהדיכוי הגברי כל זמן שסודה מוסתר. חשיפת הסוד מותיר את האישה פגיעה באופן מוחלט למבט הגברי המקבע. חייה של סלמה, קשים ככל שיהיו, אינם בלתי אפשריים. רגע השבר הממוטט את כל עולמה הוא רגע גילוי הסוד. היא מתוודה לפני שכנה (בעל הבית שלה) כי היא מתעוורת, היא מספרת לו על חסכונותיה, והוא בתמורה לגילוי הסוד גונב ממנה את כל כספה.
האישה שפון טרייר מכונן היא דואלית. מחד סלמה נכנסת אל תוך המערך הכלכלי הגברי (מרוויחה כסף) ומנהלת את חייה, מאידך היא תמימה ולכן האופן בו היא מכלכלת את צעדיה אינו זהיר דיו, לפיכך היא נענשת. היא אינה נענית לחיזוריו של הגבר שאוהב אותה (כפי שאישה אמורה לעשות), ולכן גבר אחר גוזל ממנה את סודה ואת חייה. הגברים המוצגים הם סטריאוטיפים. האחד מאוהב בסלמה עד עמקי נשמתו, אך אינו יכול להגיע אליה עד הרגע בו היא מאבדת את ראייתה. המקום היחיד שאליו הוא מצליח לחדור הוא המקום הגברי הסימבולי המקובל בתרבות, הגבר הוא המתבונן על העולם, הגבר הוא המתרגם לאישה את העולם שכן בעיוורונה אין היא יכולה לראות ולהבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין הראוי למגונה, והגבר הוא זה שמפעיל את האישה ב"מחוזות הנכונים". הגבר האחר הוא הנבל המקומי, אך נבל מהסוג המורכב. הוא נשוי לאישה חמדנית ובזבזנית ואין הוא מסוגל להציג בפניה את האמת שהוא איבד את כל הונו. במובן מסוים, גבר זה כופה על אישתו עיוורון סימבולי. הוא מונע מהאישה את האמת על עולמה. תוך ניצול סוד עיוורונה של סלמה, הוא גונב את כל כספה, ומזין את המערכת המעוורת של אישתו – זו לעולם לא תדע כי הכסף נגנב.
כשסלמה מגלה את הגניבה היא פונה אל השכן ובמהלך ויכוח יורה בו. היא משלמת את הכסף הנדרש לניתוח של בנה, נשפטת על רצח ונידונה למוות. סלמה היא מחד בעלת זהות "נוחה" לתרבות, היא אמנם אם חד הורית אך היא אינה מגלה את סודותיה, והפנים הנחשפים לחברה הינם פנים של אישה חלשה, הגונה, אם חד הורית שלא ברור אם היא רווקה, גרושה או אלמנה. היא מספרת כי היא שולחת את הכסף לאביה בצ'כיה, ולא מודה כי היא נעדרת אב. היא האישה ללא מקור, אך זו שמסתירה את כל סודותיה המערערים את התרבות. רק לאחר הגילויים של הסוד היא מחויבת להתמודד עם החברה שאינה מסוגלת להכיל אישה מסוגה.
החתרנות של סלמה כנגד החברה מיוצרת על דרך הבריחה אל תוך מחוזות הדמיון והפנטזיה. היא חיה כל הזמן על קיומים מקבילים, המציאות והדמיון, עד שהדמיון מתערבב אל תוך המציאות, עד שסודה נגלה, ובתמורה היא מוצאת להורג. הדמות הנשית הבלתי ממושטרת היא זו שיש למגר. בלתי ברור כיצד חבר המושבעים יכול היה לגזור דין מוות על דמות מתוקה וחסרת אונים כסלמה, אך התשובה לכך ברורה. סלמה אינה ממושטרת. היא אינה פועלת על פי החוקים החברתיים הקיימים, היא מאיימת על עצם הקיום של החברה ההגמונית הגברית.
הבחירה של פון טרייר במבנה של הסרט מכוונת אף היא אל המקום של הנשי. הסרט מוכפל: מחזה אנושי כאוב וטראגי המופעל במקביל לז'אנר המיוזיקל (למוזיקה מדהימה כתמיד של ביורק). הצפוי והברור מאליו של מחזות הזמר ההוליוודים אינו כה צפוי אצל פון טרייר. בסוף הטוב אינו מנצח, הגיבורה אינה נישאת לאהובה והם אינם חיים באושר ועושר עד סוף חיים. החיבור של המיוזיקל והטראגי, משהו כמו אנני על פי קפקא, מותיר את הצופה בכאב מתמיד.
הצפייה קשה, המסר ברור – זה יכול להיות כך, זה יכול להיות גם אחרת.