איני נבל

‘When the soul of a man is born in this country there are nets flung at it to hold it back from flight. You talk to me of nationality, language, religion. I shall try to fly by those nets.’
James Joyce, Portrait of the artist as a young man, |

Chapter 5.|

'כשנשמתו של אדם נולדת במדינה הזו, מספר רשתות נפרשות עליה על מנת להחזיק בה מלהמריא. אתה מדבר איתי על לאומיות, שפה, דת. אני אנסה לנסוק מעל הרשתות הללו.'
|
ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, פרק 5.|

כמעט חודשיים עברו מאז שפורסם הפרק הראשון של 'רשמים מרשמים מן המחתרת', יומן השוביניסט הארכיאולוגי. חודשיים של בלבולים, הרבה אנרגיה שלילית וגם מעט אנרגיה חיובית. אם בפרק הראשון זכיתי לתגובות שליליות ביותר, הרי מפרק לפרק השתפרו יחסיה של הדמות שהמצאתי ושמה 'מיקי יובב' עם קוראות וקוראי הבננות. השיא היה בפרק ה- 4 בו הציעו לי רבות מהקוראות חיבוקים והביעו את הערכתם לפועלי. באותו הזמן חשבתי לעצמי במרירות כי חיבה זו בוודאי לא תשרוד עוד זמן רב.
לא הייתי מעוניין בקלקול יחסים מתפתחים אלו עם הקוראות והקוראים, ובכל זאת לא הייתה בידי ברירה משום שיצירה ספרותית עמדה על הפרק, יצירה שהייתה גמורה וחתומה זה זמן מה, ועל מנת שתגיע לסיומה הראוי, היה על גיבורינו לחוות את הדברים המסויימים שנידון לחוות. עם פרסום הפרק ה- 5 ביומן השוביניסט הופתעתי גם אני מרמת הזעזוע הכנה שהופגנה ע"י הקוראות והקוראים. ממקורות שונים הגיעו אלי ידיעות על נשים שחוו בחייהן התעללות מינית והזדעזעו קשות מהקריאה במאמר, כאשר חלקן אף נדרשו לכדורי הרגעה ואמצעים אלו או אחרים להרגיע את רוחן הנסערת. קיבלתי ידיעות אלו בכאב עמוק, בפליאה ואף בסיפוק מסויים. ברשותכם אנסה לפרש את המרכיבים של כל אחד מהרגשות השונים הללו:

בכאב עמוק
– במהלך ימי חיי הקצרים הכרתי מספר ממכרותיי ומכרי הקרובים כנפגעי אונס ותקיפה מינית. מעבר לעובדה שאלימות היא אחד הדברים השנואים עלי ביותר הרי לא היה בכוונתי לתת שום גושפנקא לאונס, תקיפה מינית או שום סוג של פדופיליה. למרות שאין לדעתי שום רע במחשבה, הרי שכמעשה כל אלו מגונים ולא לגיטמיים בתכלית. המחשבה שהעלו בי מספר מהכותבים כאילו אני בכתיבתי עודדתי סוג כזה של מעשים מציקה ואף מעלה בי ייסורי מצפון ומכאובים רוחניים שונים.

בפליאה ובסיפוק מסויים
– על שום שבסיפור שפורסם לא היה כל תיאור של אונס, כל אקט אלים או מיני ואף לא קריאה לאונס, כפי שחושבים משום מה חלק מן הקוראים. דברים גרועים ובוטים ממנו מפורסמים מדי יום באתרי הפורנוגרפיה, בקהילות השונות שברשת ואף בעיתונות היומית ותוכניות הטלוויזיה השונות. העובדה שבעבר פורסמו יצירות שעלו עליהן בעשרות מונים בתיאור השחיתויות המוסריות כמו גם בתיאור המעשים עצמם כגון יצירותיו של המרקיז דה סאד, של ג'יובאני בוקאצ'יו של פולין דיאז וז'ורז בטאיי שחלקן פורסמו כבר במאות ה- 14 או ה- 18 הפכה את המהומה ההמונית לתמוהה מעט. מלבד זאת, מדוע שהגולשות והגולשים יושפעו בכלל מהכתוב ביומן מפוברק שנכתב ע"י אדם עלום שם ולא קיים כמיקי יובב? כל זה גרם לי להניח כי יש בו אולי ביומן אמינות ואופי מסויימים שנתנו לו את כוחו, ולא יכולתי שלא להזכר בקריאה הראשונה שהזדמנה לי ב'רשמים מן המחתרת' של דוסטוייבסקי אז נאלצתי אני להניח את הספר מידיי מחמת האימה המוסרית. אימה שגרמה לי לדפיקות ליבי המואצות ותחושה שאם אוסיף לקרוא עוד רק רגע אחד יתפקקו עורקי.
אולם למרות כל הרגשות הקיצוניים שהובעו בתגובות למאמר, לא יכולתי שלא לחוש שכוונותי המקוריות בכתיבת הסיפור, נאבדו אי שם, לא הובנו ועוותו על ידי המשתתפים בדיון. כוונתי בכתיבת יומן השוביניסט, לא הייתה, כפי שחלקכם חשבו, פרובוקציה. כשכתבתי את היומן, אף לא האמנתי שכלל יתפרסם. היומן הוא אך ורק יצירה ספרותית וככזו אני מוצא את השיפוט המוסרי שלה כבעייתי ביותר. ברשותכן, אהיה מעוניין להציג בפניכן גישה וקריאה אלימה ופלילית פחות ליומן השוביניסט הארכיאולוגי.

המסע הנצחי אל החופש

יומן השוביניסט, בדרכו העקלקלה הוא אחרי הכל, גרסה פוסטמודרנית ל- Bildungsroman, ז'אנר רומאני החניכות שהמציאו הגרמנים ושהמפורסמות ביצירות שנכתבו בו הן: 'ימי חניכותו של וילהלם מייסטר הצעיר' של גתה, 'הר הקסמים' של מאן ו- 'דיוקן האמן כאיש צעיר' של ג'ויס.
יומן השוביניסט, אם כן, מגולל בפנינו סיפור של חיים, מוות ולידה מחדש. אומנם הדברים זכו לעיבוד אינטלקטואלי משהו שהמציא להם אינספור דובאלים ספרותיים שכל אחד מהם הוא תת מודע של משנהו (מיקי יובב כתת מודע ודובאל של הקצוץ והשוביניסט כתת מודע ודובאל של מיקי יובב), ושדה הקרב הפך לשדה הקרב של המיניות הכולל דגלים אדומים בשולי הדרך כגון פדופיליה או שוביניזם. אולם הגיבור נותר במרכז והדגלים שבדרך אינם אלא מטאפורות לגורמים ותהליכים מופשטים הרבה יותר בנפשו של השוביניסט. העובדות הבסיסיות נותרו פשוטות למדי.
השוביניסט הארכיאולוגי הוא גיבור טראגי השבוי בקונספציות הדואליסטיות ההגמוניות שהכתיבה לו החברה. השוביניסט, שמצד אחד אינו מסוגל לקבל את הקונספציות ההגמוניות על המין ההטרוסקסואלי המהוגן ומצד שני אינו מסוגל לספק להן מענה הולם, נקלע מבולבל לעולם של קטבים לא מספקים וצרי ראיה. ואכן לאורך הפרקים הראשון עד החמישי מטלטל השוביניסט בין קיצוניות לקיצוניות. רגע אחד הוא שונא נשים ורגע שני הוא מעריץ אותן; רגע הוא רואה בהן יצורים נחותים וחסרי כוח, ורגע הוא מפוחד מהן ומכוחן; רגע הוא מפחד מהומוסקסואליות ורגע לאחר מכן הוא הומוסקסואלי. כל העת נטועה בשוביניסט הרגשת הבדידות, הכאב והגהינום הקיומי כאשר המרד של השוביניסט למרות שהוא מיני בעיקרו, אינו מרד המיני בלבד. זהו מרד אנטי-הגמוני כללי כלפי הדתי, המוסרי, המיני, הפוליטי, הרומנטי, הספרותי והפילוסופי של זמנו. המרד של השוביניסט הוא מרד של אאוטסיידר קיצוני, כאשר הטלטלות נמשכות עד לשבר הגדול המתרחש בפרק החמישי (4/11/99).
המשמעות של רבין לשוביניסט היא עמוקה. המצבה של רבין מסמלת למענו את ההגמוניה ומסריה הסותרים. זו שמפשיטה דוגמניות ילדות ואוסרת לגעת בהן, זו שמוכרת חלק מערכיה לפי המשקל ושומרת על אחרים בטאבו. יום השנה של הרצחו לרבין הוא יום השבר של הפרות הקדושות והטבואים, יום השבר לרוח השוביניסט שמתה באותו היום. מעשיו המגונים של השוביניסט, שהודחקו בתת המודע של התרבות שמדחיקה את עצמה, מבצבצים על פני השטח והמודעות אליהם כופה עליו שגעון.
הפרק השישי הוא כבר פרק הלידה מחדש. השוביניסט שנטלטל בין תיזה לאנטי תיזה, מבצע את הסינתזה שלו. ב- 24/12/99 ערב חג המולד האחרון של האלף השני, מתרחשת הלידה מחדש. זהו חג המולד של המיניות ומשיח המיניות. השוביניסט יוצא מהדואליסטיות ההגמונית לעולם שבו אין מספר מוגבל של מינים או נטיות מיניות. הוא יוצא כחלוץ לאדמה שטרם נחקרה על מנת לגבש את המיניות החדשה והאינדיבדואלית שלו. הסיפור מסתיים בשורה הלפני אחרונה של 'דיוקן האמן כאיש צעיר' מאת ג'יימס ג'ויס:
‘Welcome, O life! I go to encounter for the millionth time the reality of experience and to forge in the smithy of my sould the uncreated conscience of my race.’ (Portrait of the artist as a young man, Chapter 5).
בגרסה של השוביניסט:
'ברוכים, הו חיים! אני בא לתקל בפעם המיליון את מציאות החוויה ולהמציא מתמצית נשמתי את המודעות הלא קיימת של מיני.'
סטפאן דדלוס, גיבור דיוקן האמן כאיש צעיר, יוצא לחמוק מהמיתוסים, ההיסטוריה, התרבות והפוליטיקה האירית שמנסים לכפות עליו קיום מסוג מסויים, בניסיון לנסח את המודעות החדשה של מינו. 95 שנה לאחריו, עושה זאת השוביניסט, אולם המילה 'מין' אינה עוד 'מין' במובן של גזע אלא במובן האישי של Sex. מינו החדש של השוביניסט הוא אולי ה- e, עליו מדבר פרופ' סטיבן שבירו. זהו המין שהשוביניסט הוא מייסדו.

לסיכום

חלק מכם חושבים אולי שהזכרתי דברים שאסור להזכיר, חלק שהזכרתי אותם בצורה אסורה וחלק שעמדתי מאחוריהם בצורה אסורה. אני מודה שייתכן שמחוץ לגבולות היצירה, בתגובותי, שגיתי ביחסי. אני מצטער על כל כאב שנגרם ומקווה שהאלימות המילולית הגיעה לסופה. כפי שאמרתי, אלימות אינה דרכי ושנואה עלי.
ובכל מקרה איני יכול שלא להזכר בשעשוע קל בבעיות שהיו לג'ויס עצמו עם המדפיסים באירלנד שסרבו להדפיס את ספרו 'דבלינאים' בגלל מספר שיחות ומילים לא הגונות. כמו כן, קשה שלא להזכר במשפט המפורסם שנערך לספרו 'יוליסס'. משפט בו נאלץ השופט הנכבד להתעמק בנבכי ספרו הפתלתל של ג'ויס ולחפש את ה'תועבות' בטקסט. אני מקווה שבעתיד יראו ניסיונות אלו לבצע חינוך מחדש לדמות הספרותית של השוביניסט בצורה דומה.