אינסטינקט של הישרדות

היא ייבשה ביצות של שוביניזם עוד לפני שלמדתי לומר אמא אבא במבה. היא אחת הנשים שאני מעריכה ביותר בעולם, בשל דעותיה, ראיית עולמה, חוכמתה, וכשרון הכתיבה שלה. ב"פחד גבהים" היא כתבה על נשים ועל סקס בכנות גדולה שלטעמי איש לא כתב בה לפניה, ספר שהשפיע הרבה על ראיית העולם שלי אי שם בגיל הנעורים. ב"בלוז של כל אישה" היא עסקה באחת החידות הגדולות של הנפש הנשית – הצורך להיבלע בתוך האהבה, התלותיות שגם נשים חזקות נסחפות אליה לעתים בחוסר אונים. ב"פחד חמישים" היא כתבה על חייה של אישה שאישיותה עוצבה בעיצומה של המהפכה הפמיניסטית, על החיים מנקודת המבט של אישה מנוסה וחכמה, שיכולה להביט אחורה אל פרק חיים שלם וסוער, וגם קדימה, אל העתיד, ביושר, ובאמירה שהיא תמיד חדה ומלוטשת. ב"מה רוצות הנשים" (כוח, מין, וורדים ולחם), היא ניסחה בפשטות את המניעים הנשיים, בחנה דמויות נשיות שונות (אמיתיות ובדויות), וניתחה בהומור, כדרכה, את היחסים בין המינים, את הכוח הנשי, את הכתיבה הנשית, היחס הנשי לארוטיקה, מה מחפשות נשים בגבר, ועוד. ברזומה שלה גם עוד כמה ספרי פרוזה, אלא שגם הפרוזה שלה משרתת תמיד את המסרים הפמיניסטיים. גם ב"פאני", ספרה החדש, עלילת ההרפתקאות מתרחשת במקביל לדיון רציף בשאלות הקשורות לנשיות. ויש עוד פנים לאריקה ג'ונג. לא רק סופרת ומסאית דעתנית, לוחמת ללא חת. יש לה גם צד רך יותר, אותו היא חושפת לעיתים בשירתה (היא פרסמה קבצי שירה וגם זכתה בכמה פרסים עליהם).

פאני האקאבאוט-ג'ונס

|
"אם גברים היו צריכים ללדת, חשבתי, כל המין האנושי היה כלה! כי איזה גבר יסכן את חייו בשביל תינוק? גבר, שמוכן לסכן את חייו בגלל איזה עניין מטופש של כבוד, ולצאת בשל כך לדו-קרב עם גבר אחר, יירתע מעצם המחשבה על כאבים או אפילו על מוות למען גוש בשר ורוד חסר ישע ורועד, שלא יכול ללכת ולא יכול לדבר ולא יכול לשבח ולהלל אותו! כי קללת המין הגברי היא הצורך הבלתי פוסק שלהם בהערצה – הערצה לשכלם ולשנינותם, הערצה לחיזוריהם ולתעוזה שלהם במיטה; ואילו המין הנשי, שאומרים עליו שהוא גאוותן, הוא גאוותן רק בכל הקשור ליופי השטחי. ואפילו גאווה זו – שלפעמים, אני מודה, היא כה מסלידה – אינה אלא אינסטינקט של הישרדות. כי אישה יודעת שבעולם שבו לנשים אין כוח – יופי, כמו כישוף, הוא התחליף היחיד"|

"פאני", ספרה החדש של אריקה יונג, הוא הביוגרפיה האלטרנטיבית של פאני האקאבאוט-ג'ונס, לכאורה, הדמות האמיתית שמאחורי פאני היל של קלילנד, שזועמת זעם רב על אי הדיוקים הרבים של הסופר בתיאור דמותה, ומכיוון שיש לה כשרון כתיבה, ובת שברצונה לספר לה את קורות חייה ועברה ממקור ראשון, היא יושבת לתעד את חייה המרתקים. פאני היא נערה שמוצאת את עצמה לבדה בעולם, אחרי שפותתה על ידי אביה החורג, נמלטה מהאחוזה אחרי שגילתה שהיתה רק זיון בשבילו, הצטרפה לאגודה של מכשפות, ניצלה מטבח איום, גילתה שהיא בהריון, פגשה בחבורת שודדים המונהגת על ידי רובין הוד מודרני, הופרדה מהם כשנתפסו, הפכה לזונה בבית זונות לונדוני, קודמה לדרגת "אישה מוחזקת" על ידי אביה החורג והתאוותן שלא זיהה אותה, ילדה (בניתוח קיסרי!) את בתה האהובה שנחטפה ממנה, יצאה למסע חיפושים, נשבתה בידי רב חובל אכזר, ניצלה על ידי פיראטים שהסתברו כאותה חבורת שודדים שהיו חבריה, ועוד ועוד. העלילה מתפתלת בתוך חוקי הז'אנר, בקריצה משועשעת של המחברת, שהרי אנחנו והיא יודעים שיש פה יותר מעוד רומן הרפתקאות מופרך בסגנון המאה השמונה עשרה. פאני טופפת בחן על הגבול הדק שבין מסרים פמיניסטיים דידקטיים לבין סיפור עליז, תוסס, וקריא מאוד.
הסיפור מסופר מפיה של פאני (באנגלית, פאני פירושו גם תחת), שמתחילה את מסעה כצעירה תמימה בת שבע עשרה, עוברת גילגולים רבים בדרכה, המייצגים את השלבים בהתפתחות הנשית. כנערה היא נתונה למרותו של אביה, המנצל אותה מינית, ואז, בהבזק של זעם כשהיא מגלה את טיבו האמיתי, היא עושה משהו בלתי צפוי – היא נמלטת. בתחפושת גברית, שכן נשים לא יכולות להסתובב להן ככה סתם בדרכים. בהתחלה היא חברה בלהקת שודדים, ודווקא שם קל לה יחסית לקבל יחס הוגן תוך זמן מה, שהרי פליטי החוק משוחררים ממוסכמות חברתיות יותר מאחרים. כשחבורת השודדים נתפסת, היא נשארת בגפה, רעבה ללחם, ונאלצת להפוך לזונה, כלי שרת, שבויה בבית זונות, ומגלה שהיא בהריון, שזה אומר שרק עניין של זמן עד שתיזרק לרחוב, כשיתגלה הדבר. היא ניצלת מהגורל האכזר הזה במקרה ממוזל למדי, אך עדיין לא מגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. היא יולדת, ביתה נחטפת ממנה, היא יוצאת למסע בעקבות ביתה, הופכת לפיראטית, ועוד כהנה וכהנה. בסופה של הדרך, עם פרישתה מחיי הפיראטיות, היא חוזרת אל אחוזת ילדותה והודות לתהפוכות הגורל, או לתפיסה המיושנת כי הצדק סופו לצאת לאור, היא מסיימת את חייה כגבירה כבודה בעלת רכוש ואם, סופרת מצליחה בזכות עצמה (אם כי נאלצה לכתוב תחת פסבדונים גבריים ובגיל שבו כבר פחות מנומס לנקוב בספרות מדויקות). פאני עוברת תהליך של התבגרות ושל שחרור מכבלי השלטון הגברי (במידת האפשר לאישה בת המאה השמונה עשרה) ולכל אורך הדרך היא דמות נעימה וחכמה, יפהפיה אדמונית חמת מזג ואוהבת אדם, מתמצאת באורח מרשים ביותר בספרות האנגלית של התקופה, בפילוסופיה, בלטינית, בקיצור, אשת אשכולות, מהסוג העסיסי והלא מתחסד, עם תיאורי מין שאמנם לא מתחרים בהרולד רובינס, אבל בהחלט ממשיכים את המסורת הקלילנדית; ומצד שני, אישה עם מודעות פמיניסטית, (אנכרוניסטית, יטענו המבקרים) אבל ביקורתית מאוד כלפי המנהגים והתרבות הגברית הפטרנליסטית, שכותבת על מה מעניין גברים, על כוחן ועל חולשותיהן של נשים, על זנות, על הפחד הגברי מביטויים של עוצמה נשית, על אמהות כחלק מההגשמה העצמית הנשית, על אחווה בין נשים, כל זאת בתוך השורות אבל בשילוב הרמוני עם העלילה, כחלק מהארותיה והערותיה של פאני עצמה, ומצליחה לא לעצבן ואפילו לשעשע. מסרים עוברים הכי טוב כשהם מצופים בסוכר, ואריקה ג'ונג יצרה כאן ציפוי סוכרי אבל לא דביק.

פמיניזם ואקשן

|
"הו, חדרניות ממהרות להאשים נשים שנאלצו לעבוד בבתי זונות, כאילו דבר כזה לא יכול לקרות להן לעולם! לי לא היו אשליות כאלה; הייתי מכשפה, זונה, נוסעת סמויה, סוחרת עבדים, לבלרית, פיראטית וידעתי שיש הרבה דברים שאשה תעשה בעל כרחה בשביל מזון, בשביל חירות, בשביל כוח, בשביל גבר. לעולם לא אאשים אחות על נסיבות חייה"|

ומה תקפותו של הרומן הזה להיום? כמסה פמיניסטית, הוא לא מחדש רבות מבחינת המסרים. נשים, בתקופה שלפני המהפכה הפמיניסטית, היו מיעוט מדוכא, וצריך לקרוא את הספר בכדי להבין עד כמה. הספר, כתיעוד ותיאור של חיי הנשים במאה השמונה עשרה, מעניין משום העטיפה הלא אקדמית בעליל שלו, ומשום ריבוי הפרטים המשכנעים, תוצאה של מחקר עומק מרשים שערכה המחברת לפני שניגשה לכתיבת הספר. לא נותר לקוראת המודרנית אלא להיאנח אנחת רווחה עמוקה בתודה על שלא נולדה בתקופה ההיא. והאנחה הזו בעצם היא הוקרת תודה לפועלן של אריקה ג'ונג ושל נשים כמוה שקדמו לה, נשים שהניעו את גלגלי המהפכה הנאורה ביותר בתולדות המין האנושי, המהפכה הפמיניסטית.
כרומן, יש לספר מספר בעיות מינוריות: הדמויות לא מספיק מפותחות יחסית לאורכו (אבל זה גם נובע מהזרימה של העלילה ומהתחלפותה המהירה של גלריית הדמויות), כמה חורים בעלילה, במיטב המסורת של רומנים בני מאות קודמות, למשל החלק הלא מאוד אמין שנוגע באב החורג השוכב עם פאני ביתו, המחופשת במסיכה, מבלי לזהות אותה. זה קצת כמו בסרטי פעולה, אם נהנים מהאקשן, לא עוצרים לשאול, היי, מאיפה יש לו את אקדח הלייזר החדשני?
ואני מוצאת שנהניתי מהאקשן. אריקה ג'ונג יצרה ספק רומן הרפתקאות המציית לחוקי הז'אנר, ספק פרודיה על הז'אנר, עמוסת הרפתקאות וסקס. היא לא לוקחת את עצמה ברצינות גדולה מדי, ומקפידה לקרוץ לקוראים מדי כמה עמודים כאומרת, אתם עוד איתי? נהנים? אפשר להביא אותה בעוד אמירה קטנה וחכמה על נשים, גברים, והחיים? ואני, כקוראת, אומרת לה, כן, כן, בדיוק שם, אל תפסיקי!