אינסטינקט של הישרדות

לוחמת ללא חת

היא ייבשה ביצות של שוביניזם עוד לפני שלמדתי לומר אמא אבא במבה. היא אחת הנשים שאני מעריכה ביותר בעולם, בשל דעותיה, ראיית עולמה, חוכמתה, וכשרון הכתיבה שלה. ב”פחד גבהים” היא כתבה על נשים ועל סקס בכנות גדולה שלטעמי איש לא כתב בה לפניה, ספר שהשפיע הרבה על ראיית העולם שלי אי שם בגיל הנעורים. ב”בלוז של כל אישה” היא עסקה באחת החידות הגדולות של הנפש הנשית – הצורך להיבלע בתוך האהבה, התלותיות שגם נשים חזקות נסחפות אליה לעתים בחוסר אונים. ב”פחד חמישים” היא כתבה על חייה של אישה שאישיותה עוצבה בעיצומה של המהפכה הפמיניסטית, על החיים מנקודת המבט של אישה מנוסה וחכמה, שיכולה להביט אחורה אל פרק חיים שלם וסוער, וגם קדימה, אל העתיד, ביושר, ובאמירה שהיא תמיד חדה ומלוטשת. ב”מה רוצות הנשים” (כוח, מין, וורדים ולחם), היא ניסחה בפשטות את המניעים הנשיים, בחנה דמויות נשיות שונות (אמיתיות ובדויות), וניתחה בהומור, כדרכה, את היחסים בין המינים, את הכוח הנשי, את הכתיבה הנשית, היחס הנשי לארוטיקה, מה מחפשות נשים בגבר, ועוד. ברזומה שלה גם עוד כמה ספרי פרוזה, אלא שגם הפרוזה שלה משרתת תמיד את המסרים הפמיניסטיים. גם ב”פאני”, ספרה החדש, עלילת ההרפתקאות מתרחשת במקביל לדיון רציף בשאלות הקשורות לנשיות. ויש עוד פנים לאריקה ג’ונג. לא רק סופרת ומסאית דעתנית, לוחמת ללא חת. יש לה גם צד רך יותר, אותו היא חושפת לעיתים בשירתה (היא פרסמה קבצי שירה וגם זכתה בכמה פרסים עליהם).

פאני האקאבאוט-ג’ונס

|
“אם גברים היו צריכים ללדת, חשבתי, כל המין האנושי היה כלה! כי איזה גבר יסכן את חייו בשביל תינוק? גבר, שמוכן לסכן את חייו בגלל איזה עניין מטופש של כבוד, ולצאת בשל כך לדו-קרב עם גבר אחר, יירתע מעצם המחשבה על כאבים או אפילו על מוות למען גוש בשר ורוד חסר ישע ורועד, שלא יכול ללכת ולא יכול לדבר ולא יכול לשבח ולהלל אותו! כי קללת המין הגברי היא הצורך הבלתי פוסק שלהם בהערצה – הערצה לשכלם ולשנינותם, הערצה לחיזוריהם ולתעוזה שלהם במיטה; ואילו המין הנשי, שאומרים עליו שהוא גאוותן, הוא גאוותן רק בכל הקשור ליופי השטחי. ואפילו גאווה זו – שלפעמים, אני מודה, היא כה מסלידה – אינה אלא אינסטינקט של הישרדות. כי אישה יודעת שבעולם שבו לנשים אין כוח – יופי, כמו כישוף, הוא התחליף היחיד”|

“פאני”, ספרה החדש של אריקה יונג, הוא הביוגרפיה האלטרנטיבית של פאני האקאבאוט-ג’ונס, לכאורה, הדמות האמיתית שמאחורי פאני היל של קלילנד, שזועמת זעם רב על אי הדיוקים הרבים של הסופר בתיאור דמותה, ומכיוון שיש לה כשרון כתיבה, ובת שברצונה לספר לה את קורות חייה ועברה ממקור ראשון, היא יושבת לתעד את חייה המרתקים. פאני היא נערה שמוצאת את עצמה לבדה בעולם, אחרי שפותתה על ידי אביה החורג, נמלטה מהאחוזה אחרי שגילתה שהיתה רק זיון בשבילו, הצטרפה לאגודה של מכשפות, ניצלה מטבח איום, גילתה שהיא בהריון, פגשה בחבורת שודדים המונהגת על ידי רובין הוד מודרני, הופרדה מהם כשנתפסו, הפכה לזונה בבית זונות לונדוני, קודמה לדרגת “אישה מוחזקת” על ידי אביה החורג והתאוותן שלא זיהה אותה, ילדה (בניתוח קיסרי!) את בתה האהובה שנחטפה ממנה, יצאה למסע חיפושים, נשבתה בידי רב חובל אכזר, ניצלה על ידי פיראטים שהסתברו כאותה חבורת שודדים שהיו חבריה, ועוד ועוד. העלילה מתפתלת בתוך חוקי הז’אנר, בקריצה משועשעת של המחברת, שהרי אנחנו והיא יודעים שיש פה יותר מעוד רומן הרפתקאות מופרך בסגנון המאה השמונה עשרה. פאני טופפת בחן על הגבול הדק שבין מסרים פמיניסטיים דידקטיים לבין סיפור עליז, תוסס, וקריא מאוד.
הסיפור מסופר מפיה של פאני (באנגלית, פאני פירושו גם תחת), שמתחילה את מסעה כצעירה תמימה בת שבע עשרה, עוברת גילגולים רבים בדרכה, המייצגים את השלבים בהתפתחות הנשית. כנערה היא נתונה למרותו של אביה, המנצל אותה מינית, ואז, בהבזק של זעם כשהיא מגלה את טיבו האמיתי, היא עושה משהו בלתי צפוי – היא נמלטת. בתחפושת גברית, שכן נשים לא יכולות להסתובב להן ככה סתם בדרכים. בהתחלה היא חברה בלהקת שודדים, ודווקא שם קל לה יחסית לקבל יחס הוגן תוך זמן מה, שהרי פליטי החוק משוחררים ממוסכמות חברתיות יותר מאחרים. כשחבורת השודדים נתפסת, היא נשארת בגפה, רעבה ללחם, ונאלצת להפוך לזונה, כלי שרת, שבויה בבית זונות, ומגלה שהיא בהריון, שזה אומר שרק עניין של זמן עד שתיזרק לרחוב, כשיתגלה הדבר. היא ניצלת מהגורל האכזר הזה במקרה ממוזל למדי, אך עדיין לא מגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. היא יולדת, ביתה נחטפת ממנה, היא יוצאת למסע בעקבות ביתה, הופכת לפיראטית, ועוד כהנה וכהנה. בסופה של הדרך, עם פרישתה מחיי הפיראטיות, היא חוזרת אל אחוזת ילדותה והודות לתהפוכות הגורל, או לתפיסה המיושנת כי הצדק סופו לצאת לאור, היא מסיימת את חייה כגבירה כבודה בעלת רכוש ואם, סופרת מצליחה בזכות עצמה (אם כי נאלצה לכתוב תחת פסבדונים גבריים ובגיל שבו כבר פחות מנומס לנקוב בספרות מדויקות). פאני עוברת תהליך של התבגרות ושל שחרור מכבלי השלטון הגברי (במידת האפשר לאישה בת המאה השמונה עשרה) ולכל אורך הדרך היא דמות נעימה וחכמה, יפהפיה אדמונית חמת מזג ואוהבת אדם, מתמצאת באורח מרשים ביותר בספרות האנגלית של התקופה, בפילוסופיה, בלטינית, בקיצור, אשת אשכולות, מהסוג העסיסי והלא מתחסד, עם תיאורי מין שאמנם לא מתחרים בהרולד רובינס, אבל בהחלט ממשיכים את המסורת הקלילנדית; ומצד שני, אישה עם מודעות פמיניסטית, (אנכרוניסטית, יטענו המבקרים) אבל ביקורתית מאוד כלפי המנהגים והתרבות הגברית הפטרנליסטית, שכותבת על מה מעניין גברים, על כוחן ועל חולשותיהן של נשים, על זנות, על הפחד הגברי מביטויים של עוצמה נשית, על אמהות כחלק מההגשמה העצמית הנשית, על אחווה בין נשים, כל זאת בתוך השורות אבל בשילוב הרמוני עם העלילה, כחלק מהארותיה והערותיה של פאני עצמה, ומצליחה לא לעצבן ואפילו לשעשע. מסרים עוברים הכי טוב כשהם מצופים בסוכר, ואריקה ג’ונג יצרה כאן ציפוי סוכרי אבל לא דביק.

פמיניזם ואקשן

|
“הו, חדרניות ממהרות להאשים נשים שנאלצו לעבוד בבתי זונות, כאילו דבר כזה לא יכול לקרות להן לעולם! לי לא היו אשליות כאלה; הייתי מכשפה, זונה, נוסעת סמויה, סוחרת עבדים, לבלרית, פיראטית וידעתי שיש הרבה דברים שאשה תעשה בעל כרחה בשביל מזון, בשביל חירות, בשביל כוח, בשביל גבר. לעולם לא אאשים אחות על נסיבות חייה”|

ומה תקפותו של הרומן הזה להיום? כמסה פמיניסטית, הוא לא מחדש רבות מבחינת המסרים. נשים, בתקופה שלפני המהפכה הפמיניסטית, היו מיעוט מדוכא, וצריך לקרוא את הספר בכדי להבין עד כמה. הספר, כתיעוד ותיאור של חיי הנשים במאה השמונה עשרה, מעניין משום העטיפה הלא אקדמית בעליל שלו, ומשום ריבוי הפרטים המשכנעים, תוצאה של מחקר עומק מרשים שערכה המחברת לפני שניגשה לכתיבת הספר. לא נותר לקוראת המודרנית אלא להיאנח אנחת רווחה עמוקה בתודה על שלא נולדה בתקופה ההיא. והאנחה הזו בעצם היא הוקרת תודה לפועלן של אריקה ג’ונג ושל נשים כמוה שקדמו לה, נשים שהניעו את גלגלי המהפכה הנאורה ביותר בתולדות המין האנושי, המהפכה הפמיניסטית.
כרומן, יש לספר מספר בעיות מינוריות: הדמויות לא מספיק מפותחות יחסית לאורכו (אבל זה גם נובע מהזרימה של העלילה ומהתחלפותה המהירה של גלריית הדמויות), כמה חורים בעלילה, במיטב המסורת של רומנים בני מאות קודמות, למשל החלק הלא מאוד אמין שנוגע באב החורג השוכב עם פאני ביתו, המחופשת במסיכה, מבלי לזהות אותה. זה קצת כמו בסרטי פעולה, אם נהנים מהאקשן, לא עוצרים לשאול, היי, מאיפה יש לו את אקדח הלייזר החדשני?
ואני מוצאת שנהניתי מהאקשן. אריקה ג’ונג יצרה ספק רומן הרפתקאות המציית לחוקי הז’אנר, ספק פרודיה על הז’אנר, עמוסת הרפתקאות וסקס. היא לא לוקחת את עצמה ברצינות גדולה מדי, ומקפידה לקרוץ לקוראים מדי כמה עמודים כאומרת, אתם עוד איתי? נהנים? אפשר להביא אותה בעוד אמירה קטנה וחכמה על נשים, גברים, והחיים? ואני, כקוראת, אומרת לה, כן, כן, בדיוק שם, אל תפסיקי!

על הכותבת שרון אינדיגו וגנר

תגובות

  1. יולי אוגוסט

    אינדי אינדי, גם את, אל תפסיקי!

  2. רם-און אגמון - מגיב בקיר

    לעיתים, אמירה אחת עשויה למצות ראיית עולם שלמה, ולעיתים מספיק להתייחס לאמירה זו על מנת להוכיח את העיוות של התפיסה הזו.
    לא קראתי את ספריה, אבל הציטוט שהובא בנוגע לנכונות של הגבר למות למען “גוש בשר ורד וחסר ישע” אומר לדעתי הכל. מאחר שהיום תשעה באב, מן הראוי להתייחס למקורות. כאשר בת שבע ילדה את בנה הראשון לדוד, ניבא נתן הנביא שהילד ימות. מלך ישראל, המלך דוד, צם והתאבל במשך שבעה ימים למען בנו. ואם אין צום במשך שבוע סיכון חיים וסבל אז איני יודע סבל מה הוא.
    גם בטבע ידועים מקרים בהם הזכר מוכן לסכן את חייו למען צאצאיו. התפיסה, לפיה הגבר הוא התגלמות האגואיזים והרדיפה אחרי מושגים טיפשיים כגון “כבוד” היא תפיסה מעוותות. מי שתחזיק בתפיסה הזו, אל תתפלא אם תמצא לה צידוקים שוב ושוב. יש גברים אגואיסטים, כמו שיש נשים ההורגות את צאצאיהן. להסיק מכך מסקנות לגבי זוגיות היא שלילת התקווה. ומי שחיי ללא תקווה, בשביל מה לו לחיות?

    • קוקיה

      עם כל הרצון הטוב הרי יש בעולם יותר גברים שנוטשים את ילדיהם מנשים שעושות זאת. אז אי אפשר להתמם ולהגיד שהמצב טוב, כי הוא ממש לא!
      חלק מאיתנו מחכות לרגע שבאמת כבר לא יהיה צורך בגברים.

      • רם-און אגמון - מגיב בקיר

        מי שעושה ילדים לגבר שעתיד לזנוח אותם, לא צריכה להתפלא אם וכאשר זה קורה.

        • הגבר נוטש, וזאת אשמת האשה שעשתה *לו* ילדים?
          אתה מתכוון לזה, או שזאת אמירה כזאת, של “אני צודק ולא אכפת לי כלום”?

          • רם-און אגמון - מגיב בקיר

            האם את מאמינה שהאחריות לכל בעיה בזוגיות מונחת אך ורק על כתפיו של צד אחד? האם אישה אשר קושרת את גורלה בחלאה, אינה בעלת אחריות מסויימת כאשר החלאה מממש את זהותו ומבצע אקט מחליא של נטישה?
            נכון, החברה והחינוך גורמים לכך שבני אדם נמצאים במצבים שאין בכוחם לצאת מהם, אבל לא לאנשים אלו כיוונתי. נכון, האחריות על הפשע מונחת ראשית כל ובאופן הגורף ביותר על מבצע הפשע. אבל אין מכך כדי להסיר אחריות מסויימת גם מאנשים אחרים.
            אישה, אשר מחליטה מרצונה החופשי להתחתן עם אדם שהוא חסר אחריות, שהוא חסר מצפון ומתנהג כבהמה, אמורה להבין את זה עוד לפני שנכנסה לחופה. אישה אשר מביאה ילדים לעולם מבלי לבדוק היטב לאיזה מסגרת משפחתית היא מייעדת אותם, נושאת גם היא באחריות לבעיות שהתעוררו. אין היא יכולה לגלגל את עיניה השממימה ולטעון שזהו גורלה. היא שותפה בעיצוב גורלה והיא נושאת באחריות כלפי ילדיה. הילדים, שהם הצד היחיד בכל הסיפור הזה שהוא חף מכל עוון, וכמו בכל טרגדיה טובה, משלם את המחיר הגבוה ביותר.
            אין בדברים הללו לנקות מאחריות את הגבר, אלא קריאה לכל בני האדם לכלכל את צעדיהם בתבונה תוך נטילת אחריות אישית על מעשיהם ועל תוצאותיהם.
            ואם מדברים על פמניזים, היצירה הטובה ביותר שקראתי בנושא היא (ובאופן בלתי מפתיע, נכתבה על ידי גבר 🙂 בית הבובות לאיבסן.

            • גורל הילדים.
              האשה אחראית לקשר שלה עם ילדיה.
              היא אחראית גם לקשר שלה עם בן זוגה, במשותף עם האחריות שלו.
              היא לא יכולה להיות אחראית לקשר של בן זוגה עם ילדיו
              גם אם הם באותו הזמן בדיוק ילדיה.

              • שראיתי יותר מגבר אחד, שלא יחשב לחלאה על פי כל קנה מידה אחר, *פרט* לעובדה שנטש את ילדיו. קשה היה לדמיין את זה טרם היו לו ילדים. קשה לדמיין את זה היום, כשהוא עדיין לא נחשב לחלאה, על פי כל קנה מידה אחר, ומעטים מחשיבים אותו לחלאה גם על פי קנה המידה הזה.

              • לאמסכים כל כך

            • קוקיה

              אף פעם לא קרה לך משהו בחיים שלא תכננת אותו? שלא היה לפי הספר ולפי כללי המוסר המקובלים? ואם לא קרה לך אתה לא יכול לדמיין שזה יכול לקרות לך? (כמו למשל שתנטוש את ילדיך).
              בעקרון מי שאשם הוא מי שנוטש אבל גם לו יש לעיתים תנאים מקילים, גם הוא/היא היה פעם ילד וגם אליו/אליה לא בדיוק התייחסו יפה. הכל, אבל הכל, יכול לקרות וכמובן שיש לשפוט כל מקרה לגופו מה שלא מפריע לתת לדוגמא את הסטטיסטיקה האמריקאית המדברת על יותר מ-25 אחוזים של ילדים החל משנות ה-50 שגדלו ללא אב. אם זו לא תופעה אז אני לא יודעת מה כן!

      • מרפרף אני בין התגובות לכתבה המפרגנת, ולפתע בין השורות צדה את עיניי שורה שחייבת תגובה. כוונתי היא אלייך קוקיה עם שורת המחץ “חלק מאיתנו מחכות לרגע שבאמת כבר לא יהיה צורך בגברים”. באיזה חלק בדיוק מדובר?. אני מקווה שהחלק הזה ניתן לריסון, שכן חושש אני ליום שבו לא יהיה בי ובשאר המין אליו אני משתייך צורך. יום בו תצעדי את קוקיה עם ילדיך שיחיו, ותספרי להם עלינו הגברים.”גבר- זן של בן אנוש ארכאי שברבות הימים לא נמצא בו עוד צורך (וגם כשהיה הוא לא עשה אותו כמו שצריך) ולכן גווע לאיטו. כיום נמצאים מספר מצומצם שלהם אותם ניתן לראות בסוואנות של אפריקה נלחמים אחד בשני. לנשים שלום.” מתוך אבן שושנה המהדורה החדשה.
        אני מבין כי היה/היו לך נקרא לכך תקריות לא נעימות עם גברים. אולם מכאן להשליך על כולנו בקשר לאינטיליגנציה הריגשית של הגבר באשר הוא המרחק גדול. למרות הקרבה הטיבעית של האם לוולד שלה, אותו נשאה בתוכה במשך תשעה ירחים, עדיין אין לזלזל בתחושת האהבה של האב לילדיו. אני מאמין כח לשני המינים יש את תחושת ההקרבה שהם מוכנים לתת לילדם. לא תמיד ילד שנישאר עם אימו רומז כי האב רצה לנטוש גם אותו. החוק ברוב מדינות המערב נוטה לתת את החזקה על הילד לאם, באופן טבעי, וכך אולי נוצר הרושם שהאב נטש את הילד. לא חסרים המקרים בהם נינטשים הילדים על ידי אמם ואין לי פה עניין לספור מי נוטש יותר. זה לא לעניין. צר לי כי אנו הגברים צריכים לעמוד כמוכי גורל כאשר מוטחים בפנינו האשמות של אפטיות כלפי כל העולם בכלל והנשים בפרט. ואני שואל, אם נראה חומות של תקווה, לא נבכה?! אם תבוא האחת, לא נתאהב?! חלאס עם האשמות השווא. כל גבר יש לבחון לגופו של עניין, תרתי משמע, ואל לכן הנשים להשתלך בנו כאילו אין מחר.
        אסיים בנימה אופטימית קוקיה. אכן קרב הזמן בו לא יהיה עוד צורך בנו הגברים להפריה. לגבי כל השאר, לאלוהים פתרונות.

        • קוקיה

          אור היקר,
          קודם כל חלק מחברי הטובים ביותר הם בנים. וחלק (גדול) מההתנסויות הרגשיות/מיניות עם בני המין הנכחד היה די טוב. אין לי צלקות נראות לעין וגם את השיניים שחסרו לי כבר השלמתי.
          מה שאני מאוד אוהבת זה שלנשים יש כח הסתגלות ושינוי, משהו שחסר למין הגברי בכלל וזו הסיבה העיקרית לנבואות שהרצנו פה.
          מה שבעיקר משתקף מעיני המעטים שמבינים שהם מיותרים הוא הפ-ח-ד. אבל דווקא אותך הייתי משאירה בסוואנות.

          • לגברים יש כוח ליצור אותו. לפעמים להרוס, עם היצר שלהם, אבל גם ליצור אותו.

            • קוקיה

              בינינו, במאה שעברה מי שעשה שינויים הם נשים, מיעוטים ומקופחים אחרים. מלחמות וקונפליקטים תמיד היו ותמיד יהיו. אני באמת לא מאמינה שאת חושבת שלנשים אין כח לשנות!

          • קוקיה יקרה
            קודם כל, מה הקשר?. זה שחלק מחבריך הטובים הם בנים אמור להוכיח מה? למעשה זה מחזק את הטענה שלי לגבי הנחיצות שלנו או שמא מדובר כאן בניצול שלך אותם.
            מעניין כיצד את יכולה לכתוב בצורה כה גורפת שלמין הגברי אין בכלל, ואני חוזר, אין בכלל כח הסתגלות ושינוי. מאיפה משפט כזה מגיע אני תמהה. האם אני אמור להסיק שאת מכירה את כל הגברים בעולם, או שמא את עושה אידוקציה מהמעט שאת באמת מכירה. בכלל, מה הוא אותו כח הסתגלות ושינוי שיש למין הנשי שאת כה מעריצה, ושלנו הגברים אין. האם זוהי אותה יכולת הסתגלות לבוס החדש?, או שמא מדובר ביכולת להסתגל לתחתוניות החדשות. אלו עם הכנפונים כמובן, המצריכות יכולת אוירודינמית וניסיון טייס לא מבוטל.
            כמה אירוני שאפילו למהפכה הפמיניסטית אותה יזמתן הנשים, נפלה עקב אי יכולתכן לעמוד בחובותיה של אותה מהפכה.
            לעניינו, צר לי שבחרת בהתקפה חזיתית, במקום לענות עניינית לטיעונים שהעלתי. כנראה שיותר קל להסתתר מאחורי ססמאות והכללות מאשר לדבר לעניין.
            האמיני לי שאני לא עוסק בהכללות ושאני מאוד מכבד כל אדם באשר הוא אדם. עד כמה שקשה להאמין קוקיה, גם לנו, המין הגברי, יש את כח ההסתגלות והשינוי. גם אם עדיין לא הסתגלתי לחום הכבד שתוקף אותנו, זה עדיין לא אומר שאני לא יכול.
            אני מקווה שתפגיני קצת יותר פתיחות ואורך רוח גם למין השני. זה הסוד לחיים המשותפים ולהרמוניה המיוחלת בין כל הבריות באשר הם שם…
            בנימה פיוסית זאת אסיים, לא לפני שאקבל את הסכמתך לחזור. אחרי הכל מאוד חם שם בסוואנות בתקופה זו של השנה.

            • קוקיה

              הלו?? מצטערת, טיעונים זה לא אני, לא חזקה בזה. אני, אחרי הכל, רק אישה ואין לי מח ואם לא יהיה לי גבר גדול וחזק אני לא אצליח לשרוד. אז סליחה אם הטרדתי אותך בדברים לא חשובים.

  3. נשמע כמו ספר שעשוי מאד טוב, ויותר מזה-אשה שאשמח לדבר איתה בפורום.
    ואהבתי את הכתבה-תמציתית ולעניין.
    🙂

  4. גבירת הטירה

    הביקורת שלך עושה חשק לקרוא. ואולי הגיע הזמן.

    השכלתי במחלקת אריקה יונג לוקה לגמרי, עד כדי כך שכנראה הספר היחיד שקראתי משלה הוא גם הגרוע ביותר – “בלוז של כל אישה”. ממש לא יודעת. הספר הוא על התמכרות לאלכוהול, לאהבה, על יצירה כישועה מכל זה. אבל מה חבל שהתוצאה לא מרנינה. ארוך מדי, מתפתל סביב עצמו ולא מצליח להתחבר ממש.

    ומאותה משפחה פמיניסטית חלוצית (אפילו קדומה יותר, אם אני לא טועה), דווקא את “האישה האכילה” של מרגרט אטווד מאוד אהבתי.

  5. זאב זאב

    עוד אחת שפגשה גבר אחד (דפוק) והלכה לכתוב על כולנו ספר.

    צאנה מזה וראינה – יש כל מיני גברים, לא כל כך הרבה כמו מיני הנשים, אבל כמה בכל זאת יש.

  6. אחת שעברה פה

    קראתי כמה וכמה ספרים של גברת אריקה ג’ונג.
    אין צל של ספק שמדובר בסופרת אלוהית, הייתי מסתכנת ואומרת אלוהים עצמה.
    לפחות בשבילי.

  7. אייל כגן

    בשביל להבין עד כמה אריקה ג’ונג (כך זה צרילך להיות כתוב למיטב הכרתי) הקדימה את זמנה ואולי בעצם ביטאה את זמנה, פשוט צריך לגשת ל”פחד גבהים” לעמוד 17 ולקרוא את הזיון האנונימי שמתרחש שם. אם להיות פילוסופים לרגע, אז שמה הונחה אבן הפינה לאתר בננות בו אנחנו נמצאים כרגע, רק במרחק של 25 שנה. שמחתי הרבה על חדות השיחרור שחוות כותבות בננות , ועל הצעד הסימבולי בהבאתה של ג’ונג לפורום. אין ספק שיש לה כמה תובנות מעניינות על נשיות, פמיניזם, גברים שנדפקים ונזרקים, כמו גם כאלו שדופקים ושוברים את הלב. לשמחתי יצא לי להכיר את כתביה בגיל 10, כשהספר שכבר אז עשה הרבה רעש עבר בקרב חברותיה של אימי מיד ליד. על השדיים של האיטלקיה ברכבת, האותו עמוד 17 אוננתי לא מעט ועל כך גם שלוחה תודתי לגב’ ג’ונג, גם אם לא בדיוק לזה היא התכוונה. לפני כמה שנים, יצא לי לקרוא ספר אחר שלה, באיזה גסט האוס בהודו. מה שנקרא על הדרך , תרתי משמע. אני לא זוכר אפילו מה היה השם של הספר, משהו בסגנון “פחד גבהים 2”. מהר מאוד התברר לי שג’ונג, לקתה בתסמונת ג’וזף הלר. רוצה לומר: סופרים שפירסמו ספר אחד גדול , מבריק ואחר כך ניסו לשחזר את הצלחתם הפנונמינלית, ללא הצלחה יתרה, למרבה הצער ( מה לעשות, אלוהים יודע, משהו קרה וgood as gold לא מגיעים לקרסוליים של מילכוד 22. וכך ג’ונג בדומה להלר( תודנה שזהו אילן די גבוה), נתקעה עם אותם זיונים מרוכסנים, כמיהה לאהבה וכו’ , רק שהפעם זה נקרא כמו סלט די תפל. לא קראתי את הספר החדש שלה, אני גם לא אקרא כי הרעיונות של ג’ונג שאותם קרוב לוודאי היא תעלה בפורום, ברורים וידועים.

    מכיוון שאני אוהב נשים חזקות אמיצות , קוראות תיגר חצופות , מתוחכמות , תכונות שג’ונג ניחנה בהן בשפע, כל שנותר הוא לברך על הקשר שנוצר איתה. זהו הומאז’ די נחמד מצידן של בנות ישראל. כל שנותר לקוות שחלקו יאמצו את רעינותיה של ג’ונג בדבר זיונים . בזיוני שכל אנחנו ממילא אלופים/ות.

    • גבירת הטירה

      משום מה לא אצחצח שיניים עד שאתרגם את מה שהיא כתבה אתמול:

      דיבורי הסקס ב”סקס והעיר הגדולה” נותנים לפעמים תחושה שהם הפנטזיה הגברית על הדיבור הנשי.

      (זה היה כאן)
      http://bananot.com/forum/read.php?f=2&i=1053&t=959

      אז מה קרה – היא התבגרה והפכה לדודה צדקנית? או שהצעירות עולות לה על העצבים ובצדק? יש לי תחושה שתשובה ב’ נוטה יותר לכיוון האמת.

      • אחת שעברה פה

        אולי התשובה התייחסה לעובדה שהסדרה נעשית על ידי גברים? תחשבי על זה.

        • גבירת הטירה

          הסדרה הזו ודומותיה כל כך חילחלו, וכל כך נספגו (ואולי רק ענו על צרכים, לא משנה כרגע), שהן יצרו ושינו דרכי מחשבה. גם את אלה הנשיות. אני לא כל כך בטוחה שתסריטאית טיפוסית היתה כותבת היום משהו אחר לגמרי.

          השאלה היא למה פמיניסטית מהדור הקודם, מומחית לפנטזיות, משקיפה על מה שנתפס פה כשיחרור של השיח הנשי אומרת “זה נשמע כמו פנטזיה גברית”.

          • אחת שעברה פה

            במה שינתה הסדרה את דרכי המחשבה ? אשמח לתשובה.

            • גבירת הטירה

              לא יהיה חכם להיכנס שוב לויכוח על הטעם או האיכות שיש בסקס והעיר (אני די נהנית ממנה, ולא יותר). יש גם דברים שכבר נכתבו פה באתר:

              http://bananot.com/article.html?article=317

              ולצורך העניין היא רק דוגמא אחת מתוך כמה, טוב? או רק חלק מתופעה.

              אפשר לומר שהיא השפיעה/הושפעה (עוד ויכוח קלאסי) על/מהשיח הנשי. בכל אופן, היא מייצגת חלק חדש יחסית שהתפתח בו. זה שהשיח הזה כבר יצא לי אישית מכל החורים זה משהו אחר. זה שלא תמיד נשים חושבות ככה, ולפעמים הן מדברות ככה כי “כולן היום מדברות ככה”, זה גם כן משהו אחר. זה שזה משרת צרכים נשיים שהיו מודחקים הרבה זמן, גם כן נכון. מה בעצם אני צריכה להסביר?
              אם את רוצה לטעון שהיא לא שינתה דרכי חשיבה, ורק משקפת אותן – אז גם טוב.

      • דאבל די

        הייצוג הנשי בסקס והעיר מחזיר אותנו הנשים אלף שנה אחורה.

        הרביעייה בסדרה הן דמויות סטריאוטיפיות בצורה שבא להקיא, הדבר המרכזי שמניע אותן, ועומד במרכז חייהן, הוא החיפוש הנואש אחר הגבר.

        כל זה לא גורע, כמובן, מהפאן והחן של צפייה בסדרה, לפחות בשבילי.

  8. בסביבה בה אנו טובלים כרגע לא נראה לי שקיים אי-שיויון בין המינים.
    קימים הבדלים. חלקם מולדים וחלקם תוצאה של התניה חברתית. לא הכל נוטה לטובתנו הגברים. גם אם נבחן את כל הסוגיה דרך הפריזמה הצרה משהו של ילדים וגידולם – אז קודם כל אני לעולם לא אהרה ולא אלד, וחלק ממני מקנא ביכולת הבריאה שבאמתחתכן.
    בדברים החשובים באמת : ילדים ,זוגיות ,אהבה ,בית ,קשרים וכדומה יש איזו הסכמה בד”כ שאתן יודעות טוב מאיתנו .
    הבעיתיות בסופו של יום נובעת בעיקר מהציפיות שלכן מעצמכן היוצרות מנגנון סיזיפי של מרדף (אחרי מה?) ועומס של רגשות אשמה .
    קצת נמאס לי משיח המינים הטורח להציב אותנו בצדדים בעימות , זה אולי מענין יותר אבל לא לגמרי נכון.באמת חלקכן מחכות לעולם בלי גברים? אני לא מסוגל לחשוב על עולם בלי נשים.
    עולם זמני על טהרת הגבריות אני דוקא אוהב(צבא,כדורגל,וכדומה) אבל חלק מהאהבה אליו נובע דוקא מהזמניות .
    בסופו של יום אני ואת בסה”כ שני חלקים בתוך השלם.
    או לפחות נורא רוצים להיות.

  9. ההוא משם....

    נו…באמת…(לי..) ……זה מה שאת קוראת?…
    ש

    • ההיא מפה

      מאוד מתוחכם וגם שנון.
      כן זה מה שאני קוראת, אל תשכח שלא איימתי עלייך בשביל שתכנס לאתר
      מלבד זאת אתה צריך להודות לי שגיליתי לך על האתר המדהים הזה.
      ולא… השם שלי הוא לא לי ( גם אני קצת מתוחכמת )

  10. אין מילים

    גם לי היה שי אחד.
    דרך אגב קראתי את “בלוז של כל אשה” כבר בגיל 16 שלא ידעתי מאומה על אהבה, יחסים וכאלה ספר מדהים קצת מסורבל אבל מדהים
    “יש לי תשע עשרה גברים ואני רוצה עוד אחד
    יש לי תשע עשרה גברים ואני רוצה עוד אחד
    אם יהיה לי את האחד, אני מוותרת על התשע עשרה”
    היה לי אחד וויתרתי על התשע עשרה.

  11. כינור

    מה זה בכלל?

  12. עבדאללה

    אהההה‬
    ‫עכשיו כל מסתדר לי‬
    ‫היא שהתה שנים בלונדון‬
    ‫משם כל הנימוסים‬
    ‫נו עכשיו זה ברור‬

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *