פיינל פנטזי, משחק מחשב לגיקיות בפוטנציה, עבר מהמסך המרצד למסך הגדול. על אינסטלטורים, חזיות קשיחות וג'ימי הנדריקס

איפה השחקנים?

מה שהכי הדהים אותי בהקרנת טרום של Final Fantasy: The Spirits Within היה פיינל פנטזי” >הבקרוב של ספידר-מן. חצי דקה של זיון רטינלי עצבני עם אורגזמה ורעידות בסוף. לא יאומן. בתור מי שגדל על המשפט המפורסם של פיטר פארקר “With Great Power Comes Great Responsibility” אני יכול רק להגיד שאני מצפה בכליון עיניים ל-3 במאי 2002.
ועכשיו לעניינו, הקיץ הגיע ואיתו שני סרטים שמבוססים על משחקי מחשב: טומב ריידר (עם אנג’לינה ג’ולי והחזייה הקשיחה שלה) ולהיט הקיץ החדש – פיינל פנטזי. בשניהם, אגב, הגיבורות הראשיות הן בייבס. זה מה שהולך היום אצל הנוער? זה מה שיקבלו. בסרט שלפנינו הגדילו היוצרים לעשות, ולא רק שהסרט מבוסס על משחק מחשב, אלא גם שכל הדמויות שנראות לכאורה אנושיות הן בעצם יצירי מוחם הקודח של אמני תלת מימד.
הסרט מתחיל עם קלוז אפ על עינה של אקי גיבורתנו (עין אנושית לכל דבר) ומשם עוברת ‘המצלמה’ למושא מבטינו בנוף חייזרי עוצר נשימה. חדי העין ביננו מבחינים שאקי אינה בנאדם אמיתי, אלא דמות שמישהו הגה. בסדר. זה נחמד לשתי דקות. אפילו שהייתי עדיין בשוק מהבקרוב של ספיידרמן. אפשר לפתח כאן מניפסט שלם על הקולנוע לאן, אבל באמצע סרט זה לא משהו שאני נוהג לעשות. הסרט ממשיך בדיאלוגים רדודים, דרמה של שקל שלושים ו’משחק מאולץ’. משחק? למה אני רוצה משחק? זה אנימציה בסך הכל, לא? משחקים יש במחשב. זהו שלא. כל מי שראה סרט שפיקסאר או דרימוורקס הפיקו, יודע שהבובות המרונדרות האלו דווקא כן יודעות לשחק אם הן מופקדות בידיים אמונות של במאי מחונן, כמו במקרה של Toy Story או Antz. כנראה שכאן צמד הבמאים החליטו שמה שחשוב באמת זה הרבה שוטים יפייפים, את עניין הרגשות והדמויות יספקו קולותיהם של שחקנים הוליוודים. אבל כל ילד יודע שבשביל דיבוב מוצלח, לא משנה כמה אתה מוכשר כשחקן, אתה זקוק לדמות בעלת עומק ותסריט בעל דרמה. לא משנה אם אתה אלק בולדווין, ג’יימס וודס או סטיב בושמי, מה שהסרט לא יתן לך לא תוכל להוסיף, במיוחד אם אתה רק קול, ומרחב תמרון לאיפרוביזציה אין. אולי כת סודית בהוליווד החליטה להרעיל את המים המינרלים של קאדר השחקנים המופלא הזה ברעל הגורם לדיבוב רובוטי כשהם באו לסשן ההקלטות. מזימה שתשאיר לנו שחקנים בשר ודם על המסך הגדול, גם בעתיד. פרנסה צריך, לא? כי הסבר אחר אין לי.

לצערי, ואולי לשמחתי, לא יצא לי לשחק בסדרת המשחקים של Final Fantasy, כך שאת הרפרנטים שבטח ידברו אל קהל הגיימרים המושבע לא הבנתי. מה שכן הבנתי הוא שהדרמה לוקה לחלוטין. מירב התסריט עוסק בפרטים טכניים למינהם, והבעיה שעומדת בפני הגיבורים היא להציל את העולם. טוב, בסדר, שמענו על זה כבר. אבל הדרך, הו הדרך.
זוכרים את הסצינות האלו ב-A-Team שבהם מיסטר טי והחבר’ס בונים תותח נוירונים משלושה גלילים של נייר טואלט ומסטיק בזוקה? כן כן, אלו שמלוות במוזיקה הירואית שנייה לפני שהם באים להרביץ לרשע? רוב הסצינות בפיינל פנטזי החזירו אותי לסיקוונס האינסטלציה, כמו שאמא שלי קוראת לזה. אז נכון שכאן אנחנו זוכים לאפגרייד: במקום שלושה גלילים של נייר טואלט מתעסקים בסרט בכל מיני אנרגיות ספיריטאוליות, ובמקום מסטיק בזוקה בכל מיני צילינדרים אנרגטיים אלו או אחרים. אבל אינסטלציה נשארת אינסטלציה.
התסריט רדוד לחלוטין. הסרט איבד אותי אחרי הדקה החמישית (בשלוש דקות הראשונות עדיין הייתי בהלם מהבקרוב של ספיידר-מן). דיאלוגים יבשים מדי, טכניים ומחסור מזעזע ביחסים בין בני-אדם. התוצאה היא בובות שחלקן נראות לגמרי כבני אדם מככבות במשחק מחשב אסתטי שכל מה שנותר לי הוא לבהות במסך. מילא אם היו נותנים סיבוב.
ויזואלית הסרט מרשים, שלא תטעו. נופים מדהימים של עולם חייזרי, נופים מדכאים של אמריקה בגרסה אפוקליפטית, סצינות חלל מהממות חושים ואקשן מרהיב למדי. בדמויות הראשיות אמנם ניכר שהן תוצר ממוחשב, אבל משום מה דווקא הדמויות המשניות נראות לחלוטין כבני אדם. למה? למפיקים התשובה. אבל האנושיות? איפה האנושיות?

באופן כללי, סרטים המבוססים על משחקי מחשב לרוב לוקים בחסר. כנראה שלא פשוט להעביר דמויות בעלות קהל מעריצים פאנטי מהמסך המרצד למסך הגדול, ומיתוסים מודרניים יש לכבד. ניתן בקלות לשלול את “מורטל קומבט” ו-“סטריט פייטר”, לדוגמא, על שלל גיבוריהם החד מימדיים אך בעלי אגרופי הפלדה, ולפסוק שהם לא יותר מסרטי קיץ. הסרט היחיד שהיה, לעניות דעתי, שווה משהו הוא דווקא “האחים מריו”. להזכירכם, האחים מריו הם שני שרברבים המתוארים במעין קריקטורה, בעוד שבשני סרטי/משחקי המכות מדובר בדמויות בעלות עבר עתיד וסיפור מאחוריהם. אבל דווקא בגלל שלא ניתן להמחיש בסרט שתי קריקטורות מקפצות, המעבר לעולם הקולנוע הפך אותן לאנושיות ומלאות כי את כל החוסרים באופי “הקיים” של הדמויות השלים הצוות הקריאטיבי של הסרט. מצד שני בסרטים המבוססים על משחקי המכות התלת-מימדיים כולנו כבר מכירים את הדמויות הקרטוניות שהמציאו לנו ידידינו מהמזרח הרחוק, ונראה אם מישהו לא יצעק אם פתאום בסרט היה מתברר לנו שריידן הוא לא אלוהי הברק אלא סתם לבן-שיער עצבני עם כובע קש ופטיש. באופן שונה דווקא גיבורי הקומיקס לבושי הטייטס עוברים בקלות למסך הכסף. אולי בגלל שהם קיימים כבר בתודעת המעריצים כדמויות עם עומק של ממש, ועל יוצרי הסרט רק להתאים לדמויות הללו תסריט מתאים. אל לנו לשכוח שקהל המעריצים הפאנאטי – גיימרים במקרה שלנו, וקומיקפילס במקרה השני לעולם לא יסלח לסרט אם פרט אחד מהמיתוס המודרני לא יהיה מדוייק במעבר אל הסרט. תארו לכם את גודל הצעקה אם החזיה הקשיחה של אנג’לינה ג’ולי היתה בעלת קאפ בי.
מצד שלישי אפשר כמובן לטעון שהבעיות האלו בעצם נוצרות בגלל מעורבות רבה מדי של בוראי המיתוס – חברות המשחקים, במקרה זה, בהפקה של הסרט, ואלו, עדיף שישארו לעסוק בתעשיה השווה מליונים שלהם, ולא זו הנשלטת בידי הוליווד, אבל זה לא יפה, אז לא נגיד.

אם אתם מאלו שמכורים לסרטי מדע בדיוני, אבל רואים אותם רק בגלל האפקטים, ולא בגלל עלילה כלשהי; אם נהנתם מהיום השלישי יותר מאשר מטרילוגיית מלחמת הכוכבים, כי פיצוץ הבית הלבן עשה לכם את זה; אם אתם חושבים שמלחמת הכוכבים: נקמת הפנטום הוא סרט מוצלח, ואתם מודים לאל שג’ורג’ לוקאס לא פרש אחרי הטרילוגיה; אם אתם עדיין מקבלים צמרמורות כשאתם שומעים את המוזיקה של פאקמן, אבל ג’ימי הנדריקס עושה לכם חור בראש; אם אתם אמני תלת מימד וחשוב לכם להיות מעודכנים, לא משנה באיזה מחיר; אם אתם חושבים שטומב ריידר הוא סרט מוצלח והוא שיא הקריירה של אנג’לינה; תלכו לראות גם את הסרט הזה.


האתר הרשמי

תגובות

  1. בועז כהן

    חובב מד”ב שמחזיק מעצמו לא יקנה את הזבל הזה. וואלה איך נהניתי לראות את הבית הלבן מתפוצץ ב”אינדיפנדנס דיי”, אבל אולי לא מהסיבות הנכונות…

    עדיין הטרילוגיה שלי היא “בלייד ראנר”, “אודיסאה בחלל” ו”סולאריס” – שלושת המד”בים הגדולים בהסטוריה של הקולנוע. עדיין אנשים, פילוסופיה, פסיכולוגיה, הזיות וריכארד שטראוס בחלל עושים את זה יותר

    ואנג’לינה ג’ולי? איפה היא ואיפה זינה

    • גרופית

      אין מה לדבר,

      אנג’לינה ג’ולי שווה יותר.

      פשוט, אין כמותה, היא התגשמות השלמות הנשית.

      וזה מספיק. הלוואי על כולנו, להיראות כך!!!

    • טרילי

      הנפילות האלה ברמת העלילה כואבות במיוחד בסרטי אנימציה, התחושה הזאת שמישהו שם חשב שכשרון ציור מחפה על העדר כשרון סיפור.
      והכי מפריע דווקא כשכל כך יפה. ואיך התפתלתי שעתיים על הכיסא מול Ghost in the Shell שנשבעו לי המנגה הכי שווה בעולם, אז שוטים עוצרי נשימה אבל הסיפור אוח… אחד המקרים הברורים בהם היה עדיף להסתפק בקליפ של שיר הנושא.

      ולא “מחזיקה מעצמי” חובבת מד”ב ולו מפאת שנהנית לצרוך טראש מד”בי לא פחות, ולא אוהבת רשימות שלושת הגדולים כי תמיד שניה אחרי שהתחייבתי מגיע ה”אופס שכחתי את” אז הנה רשימה מקרית של ההם שמדע בדיוני אבל לא רק אפקטים .
      ולא לקפוץ עם “אבל בכלל לא מד”ב” מה שיפה בסרטי מדע בדיוני טובים זה שהם אף פעם *לא רק* סרטי-מדע-בדיוני, והנה איך על בלייד ראנר שבראש הרשימה פלפולי פלפולים מד”ב או פילם נואר.
      אז בלייד ראנר, ובאטמן חוזר (חוזר! חוזר! לא האחרים) והנוסע השמיני וברזיל והמטריקס ופלישת חוטפי הגופות בעיקר הגירסה עם דונאלד סאתרלנד, וטרמיניטור והנה כבר שכחתי חצי מהרשימה.

      החלום הרטוב שלי (טוב חוץ מההם)? טים ברטון מביים סיפורים של איאן מ. באנקס.

  2. ואני מחכה שמישהו – אבל ממש מוכשר – יקח את הסדרה של “אמבר” של רוג’ר זילאני ויהפוך אותה לסרט המושלם (אבל רק את חמשת הספרים הראשונים.
    ומי שלא היתה מאוהבת בקורווין בגיל ההתבגרות לא תבין.

    • Amber’s great, but “Lord of Light” is better.
      actually Amber may be very easily made into a film (series is better ?)
      since zelazny has such good action scenes.

  3. בנו של החדק

    אקיצר רימר אתה אומר לא משהו הסרט?

    איך בושמי לא יצא טוב, תגיד, איך??

  4. בננה טרופית

    האם זאת התקדמות שהגיבורות הן נשים או ששוב יצרני המשחקים לוקחים אותנו (הנשים) שלוש מאות שנה אחורה? אשמח לקבל תשובה עניינית, כי איך שזה נראה מכאן האקסטרא דאבל די של לארה עושה לי להרגיש רע.

  5. תגידו שכחתם את Dune? פרנק הרברט (על ספרות פסיכודלית.)
    מדע בדיוני בשבילי תמיד ישאר בהשראה של סרט/ספר שלא מדבר על תחומי זמן שלנו, בלי שום רמז שמוביל לתקופה שלנו ולא על סרטים עם הפתיח: “בעתיד הרחוק: 2050”.
    לדעתי המפתח לסרט מד”ב מוצלח הוא שלושה עיקרים:

    * תסריטאות מצויינת
    * בימוי וצילום שעושים לך פוו בעורף
    * הפקה ותפאורות מדהימות ומגוונות

    ברור שיש כמה סרטים שלא עונים על אותם קריטריונים אבל נמצאים אצלי בפייבוריט’ס, לדוגמא The Cube. או הסרט של פול ורהובן Men in Space (-סתם רציתי להראות לכם כמה צורם זה נשמע באנגלית.)

    ואני אחזור עכשיו לחולית. המטורף בנה קוסמוס אישי משלו, שהכל מתלפף ונסגר במעגל בסיפור הזה ובכל ההיסטוריה של הקומפנדיום שיצר, הוא ייצר היסטוריה עם דיוק היסטרי בין תקופה לתקופה, הכניס מוטיבים דתיים ושילב אותם יחדיו (אמונה באל אחד -נצרות,איסלם,יהדות) ואני פשוט נדהמתי איך בן אדם יכול לבוא עם רעיון של “בנות גישרית” -פשוט מדהים.

    • אבוקדו

      שלא לדבר על רוברט ג’ורדן עם רעיונותיו העוד יותר מטורפים בכישור הזמן:אאס סדאי, הדרכים , הדרקון וכו..
      (מישהוא מכיר? מישהוא יודע? )…

      ושלא לדבר על אביו הרוחני של רוברט מיודעינו, אחד שהוא האבא לכל ספרות המדע בדיוני בזממנו, הרי הוא טולקין.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *