בננות בנות שמרשות לעצמן
זה לא שאנחנו לא מאושרות בשבילך שסגרת סיפור עם ביג, פשוט קשה לנו עם הנטישה – השארת אותנו לבד בדיוק כשרוחות הדרום ולהט הקיץ מכים בחלון.
את מבינה קארי, כאן ביזראל כשהחברות שלך מסתדרות בזוגות זה מין כזה מובן מאליו, מלחמת אין ברירה – לא ניתן להתחמק ויש מלא סיבות שבעטיין לחברותינו שנטשו את ספינת הסינגליות ניתנת הנחה. מה אפשר לעשות? הדמוגרפיה, המצב, זה הכול יחד. הרי חייבים לתת הזדמנות לדוד משה המכריס לרקוד עם דודה שוש הגרושה. הם חייבים להתפרק קצת ולשמוח באיזה אירוע משפחתי, להשתחרר מהצרות, לעשות פאדיחות בשידור. אמא שלך חייבת גם היא לדפוק איזה אלפייה על שמלת המאה רק כדי שהיא תוכל להוציא אותה מהארון כל שנתיים ולהגיד: "אחחח, זו השמלה מהחתונה של הבת שלי, כנראה שלא אלבש אותה אף פעם. אולי אני אגזור אותה ואעשה ממנה חצאית?" כמובן שהדבר בלתי אפשרי, כי את כמות הערגה, הכמיהה וההבטחה שטמונה בשמלה שהיא קנתה לחתונה של הבת שלה אף שימוש חוזר לא יוכל למלא.
אחחח ואבא, הוא פשוט צריך מישהו שיטפל בבת שלו. כאן בארץ, קארי, כל אחד צריך מישהו שיטפל בו. ולא רק שהוא חולה או נתפס לו הגב, פה זה טיפול בהלם – אי אפשר לדעת מתי ינחת על גג הבית האירוע הטרגי הבא. כאן מישהו אחד לפחות (עדיף בעלך) חייב לדעת בכל שעה איפה את, כי איפה את מסתובבת זו אינפורמציה מאוד חשובה במקרה של מבזק חדשות. פה להתחתן מהר זה במובן ההישרדותי של המלה.
בקיצור, כאן בלבנט צפוף. אין מקום לחגיגה מתמשכת של ארבע חברות רווקות ושימות העולם – יש הורים, יש נודניקים ובעיקר יש עיניים גדולות שרוצות להספיק הכול מהר, כי החיים יכולים להתפוצץ בשנייה.
קארי, אחות שלנו, כמה שמחה ואחווה הבאת לחיי הבנות שלבד כאן. הרמת אותנו מחריצי המדרכות המאובקות, הבאת לנו כבוד – וכאן בלי כבוד, אנה אנו באות.
הבאת לנו תקווה לחיים בלי טרדות, בלי קרציות, הורדת מעלינו את העיניים הביקורתיות, נתת לנו מבט של יופי, החזרת לנו את התקווה לנעליים יפות, שמלות פרחוניות וריחוף בענני ההזיות.
החיים שלנו נהפכו טובים ומלטפים בזכותך.
קארי שלנו, אוהבות אותך הרבה. וכן, עכשיו נלך לחפש לנו חתן.
את מבינה קארי, כאן ביזראל כשהחברות שלך מסתדרות בזוגות זה מין כזה מובן מאליו, מלחמת אין ברירה – לא ניתן להתחמק ויש מלא סיבות שבעטיין לחברותינו שנטשו את ספינת הסינגליות ניתנת הנחה. מה אפשר לעשות? הדמוגרפיה, המצב, זה הכול יחד. הרי חייבים לתת הזדמנות לדוד משה המכריס לרקוד עם דודה שוש הגרושה. הם חייבים להתפרק קצת ולשמוח באיזה אירוע משפחתי, להשתחרר מהצרות, לעשות פאדיחות בשידור. אמא שלך חייבת גם היא לדפוק איזה אלפייה על שמלת המאה רק כדי שהיא תוכל להוציא אותה מהארון כל שנתיים ולהגיד: "אחחח, זו השמלה מהחתונה של הבת שלי, כנראה שלא אלבש אותה אף פעם. אולי אני אגזור אותה ואעשה ממנה חצאית?" כמובן שהדבר בלתי אפשרי, כי את כמות הערגה, הכמיהה וההבטחה שטמונה בשמלה שהיא קנתה לחתונה של הבת שלה אף שימוש חוזר לא יוכל למלא.
אחחח ואבא, הוא פשוט צריך מישהו שיטפל בבת שלו. כאן בארץ, קארי, כל אחד צריך מישהו שיטפל בו. ולא רק שהוא חולה או נתפס לו הגב, פה זה טיפול בהלם – אי אפשר לדעת מתי ינחת על גג הבית האירוע הטרגי הבא. כאן מישהו אחד לפחות (עדיף בעלך) חייב לדעת בכל שעה איפה את, כי איפה את מסתובבת זו אינפורמציה מאוד חשובה במקרה של מבזק חדשות. פה להתחתן מהר זה במובן ההישרדותי של המלה.
בקיצור, כאן בלבנט צפוף. אין מקום לחגיגה מתמשכת של ארבע חברות רווקות ושימות העולם – יש הורים, יש נודניקים ובעיקר יש עיניים גדולות שרוצות להספיק הכול מהר, כי החיים יכולים להתפוצץ בשנייה.
קארי, אחות שלנו, כמה שמחה ואחווה הבאת לחיי הבנות שלבד כאן. הרמת אותנו מחריצי המדרכות המאובקות, הבאת לנו כבוד – וכאן בלי כבוד, אנה אנו באות.
הבאת לנו תקווה לחיים בלי טרדות, בלי קרציות, הורדת מעלינו את העיניים הביקורתיות, נתת לנו מבט של יופי, החזרת לנו את התקווה לנעליים יפות, שמלות פרחוניות וריחוף בענני ההזיות.
החיים שלנו נהפכו טובים ומלטפים בזכותך.
קארי שלנו, אוהבות אותך הרבה. וכן, עכשיו נלך לחפש לנו חתן.
