אמא אדמה

סיפורו של הדחוי

לפני שצפיתי בסרטו החדש והיפיפה של דרור שאול “אדמה משוגעת”, נאמר לי שהוא אודות הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. אחרי הצפייה בסרט, המציג על רקע חיי הקיבוץ של שנות השבעים את סיפור התבגרותו הכואב של דביר – ילד שמצבה הנפשי של אימו הולך ומתדרדר במהלך שנת הבר מצווה שלו – הבנתי שהטעות נבעה מקישור “טבעי” בין המושג “אדמה” והמאבק על גבולות הארץ. למרות שנופי הקיבוץ שהוצגו בסרט ושלל הדמויות הרבגוניות שפועלות בו אינם תבנית נוף המולדת של כולנו, הסרט גרם לי לחשוב שהמאבק הקיומי על הגבולות משכיח לעיתים את הכשל הבסיסי של מערכים חברתיים רבים שהוקמו כאן לענות על הצורך של הפרט במימוש עצמי.

אם טובה דיה

האנשתה של האדמה בשמו של הסרט, “אדמה משוגעת,” מחליפה את ההתייחסות לאימו המשוגעת של דביר, ומרמזת על מה שמומחש לאחר מכן באופן עלילתי. אי-כשרותה הנפשית של אימו הביולוגית של הגיבור לתפקד באופן בוגר ואחראי הינה למעשה פרפראזה לאי-כשרותו של הקיבוץ לתפקד כראוי. המושג “אם טובה דיה,” אותו תבע הפסיכולוג דונלד ויניקוט, מגדיר ומנתח את תפקידה של האם בגידול תינוקות בריאים בנפשם. מושג זה מתייחס לאמא שמסוגלת לשים את צרכיו של התינוק לפני צרכיה שלה תוך היענות למחוותיו הספונטניות של תינוקה. “אדמה משוגעת” מצליח ליצור קישור למצב שבו האשם אינו מתמצת דווקא באם פרטית, אלא במערך חברתי שתפקידיו חופפים את אלו של האם. תופעה שאינה תמיד מושגת באופן הולם והשלכותיה החמורות אינן נדונות בפרספקטיבה טיפולית ראויה.
הסרט ממחיש את אי כשירותו של המצע החברתי-ערכי של הקיבוץ לתפקד באופן המקביל לתיאורים פסיכולוגיים של תפקודה של אם שאינה טובה דיה. מצד אחד, הקיבוץ מתערב בחייו של היחיד במקומות בהם התערבותו אינה נדרשת, כמו למשל ההחלטה הקיבוצית כמה זמן צריך לאפשר לאהובה של האם להתארח בקיבוץ. ומצד שני, הוא אינו מסוגל להיענות לצורך בסיסי של הפרט כמו, למשל, חום אנושי כאשר הוא נדרש לכך. דבר שמודגם בסצנה הממוכנת שבה קולם של התינוקות הבוכים לבדם באמצע הלילה נשמע במכשיר האינטרקום בעמדה המאוישת על ידי ילדים.

שיבוש ברצף הבין-דורי

בנוסף למצב הנפשי ומקומה החברתי הרעוע של אימו, דביר מתמודד עם עובדת מותו של אביו בנסיבות עלומות. האופן שבו הקיבוץ מתמודד עם נסיבות אלו מציגות אותו כמקום שבו מתקיים שיבוש ברצף הבין-דורי המכוסה בשקרים ושתיקות. מעמדם האיתן של הסבא והסבתא במערך החברתי בקיבוץ אינם מכסים על כך, אלא מעצימים את מוטיב הנתק אותו חווה דביר בהדגישם את חסרונו המוחשי והנפשי של דור הביניים. הם גם מחריפים את הפער בין האחריות האישית לזו הקולקטיבית, דבר המתבטא בכך שהם מאשימים את האם במותו של האב ואילו היא מאשימה את הקיבוץ כולו. חוסר היכולת לאתר את הגורם האחראי, והיעדרם של דמויות מפתח בחייו של דביר, מעצימים את בדידותו וחשיפותו של הילד במקום בו נולד ובו הוא אמור להרגיש בבית.

ריפוי עצמי

מצב מסוכן זה של מערך חברתי בלתי מספק מוביל למצבים קשים, אך אינו משולל יתרונות לחלוטין. כפי שטען קירקגור, ליוצא מהכלל יש יכולת יתר להבהיר את הכלל כי הוא זה שרואה אותו מבחוץ וחושב עליו מתוך תשוקה וערגה. הצגת העלילה דרך עיניו של מי שמוצא מהכלל בנוף הקיבוצי ונמצא בשוליים שלו, מאפשרת מסע קולנועי המשמר ומאיר את המבנה הקיבוצי על צדדיו המכוערים והיפים כאחד, בהציגו בתום ופשטות האופייניים לנקודת מבטו של ילד את הטראגי בצד הקומי. שמו של גיבור הסרט, דביר, קודש הקודשים, יכול להתפרש כמרמז על הקשר (אותו ציין אגמבן) בין הפקרת חייו של היחיד על ידי המערך החברתי והכרזתם כקדושים. אך ניתן לפרש את השם גם כקשור לדיבור, דבר המרמז על התהליך התרפויטי שעושה המסע הקולנועי הזה אל העבר. שכן היכולת לדובב ולחשוף את המבנה החברתי הכושל מבטלת את שיתוף הפעולה שבשתיקה עם עוולות העבר, ומהווה צעד חשוב בריפוי עצמי וחברתי.

הסיפור של כולנו

סיפורו של הדחוי, מי שעולמו הפנימי, שאיפותיו ורצונותיו אינם מוכרים על ידי אם המולדת, הוא במובן מסוים הסיפור של כולנו. ניתן להציג אותו בפרספקטיבה החוזרת שלושים שנה אחורה בזמן, כמו במסע הקולנועי המרגש והמומלץ זה. אבל האין זה עדיף לעשות זאת ברגע בו הכשל החברתי הופך גלוי לעין כל? והאין זו השעה לקרוא למהפכה חברתית כוללת, כאשר נקודת התורפה של החברה הישראלית נחשפה בחוסר יכולתו ומוכנותו של הסדר החברתי-ציבורי הקיים לדאוג נפשית וחומרית לרווחתם של תושבי הצפון?

סימה וקנין מכשפה – ביקורת על סרטו הקודם של דרור שאול

על הכותבת שלומית ליר

אשת מחשבים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב

תגובות

  1. האם מצבה של האם אינו משקף את מצב המדינה דהיום , רוצה לומר הולך ומדרדר ?

  2. הסרט אדמה משוגעת הוא סרט מטעה כנראה במכוון, סרט שמציג את הקיבוץ בצורה כל כך מעוותת ומרושעת, שקשה לי להאמין שאפילו אנשים שמעולם לא חיו בקיבוץ יכולים לחשוב שהוא מתאר בצורה נאמנה את החברה הקיבוצית. הסרט מתאר קיבוץ באותה נאמנות כמו שחיי הלילה בתל ברוך מתארים את חיי הלילה בתל אביב או רמת אביב. המאמר של שלומית ניר מוסיף חטא על פשע בהטעיה וסילוף, תוך כדי ניתוחים פסיאדו מעמיקים של חיי הקיבוץ.
    אז לכל מי שלא גדל בקיבוץ, הקיבוץ הוא מקום חם ואוהב, שדואג יותר מכל חברה אחרת לחריגים, ואולי לפעמים אפילו יותר מידי. הסרט מקבץ סצנות ודמויות מוקצנות ומעוותות, ומנסה לשכנע את הצופה התמים שכך בדיוק הם פני הדברים בשגרה היום יומית של הקיבוץ. סרט רע, שיקרי ומעוות. תזכרו את זה כשאתם להולכים לצפות בו.

    • שלומית

      נעם יקר, פרסמתי את המאמר הזה גם במקומות נוספים, וחלק מהתגובות שם, כמו גם לתיבת המייל הפרטית שלי פשוט אשרו את מה שמתרחש בסרט ואף יותר מזה.
      מדובר בסבל נוראי שעברו כל מי שאינם שייכים בדיוק לנורמה.

      בכל מקרה, טוב לשמוע שלך הייתה ילדות מאושרת.

      • אנשים חריגים סובלים בכל חברה בעולם וגם בקיבוץ. אך השאלה שצריכה להישאל היא: האם אנשים חריגים, כדוגמת המשפחה המסכנה בסרט- סובלים יותר בקיבוץ מאשר למשל התל אביב. אין לי ספק מהי התשובה האמיתית.
        הקיבוץ מעולם לא היה חברה מושלמת, אך מי שטוען שהסרט מציג תמונה אמינה של חיי קיבוץ, או שלא חי מעולם בקיבוץ, או שהמצוקה האישית הסוביקטיבית שלו גורמת לו קשיים בהבחנה בין המציאות לבין דמיון מעוות .
        החסרונות והיתרונות בחיי קיבוץ מורכבים לאין ערוך יותר מהמוצג בסרט, ועל כן הסרט עושה עוול אמיתי גם לתנועה הקיבוצית וגם לכל דיון מעמיק על חיי הקיבוץ. חבל

        • שלומית

          כפי שכתבתי, היוצא מהכלל מעיד על הכלל. ו

          גם הזמן עצמו הוביל להבנה שלינה ומקלחות משותפות יכולים לפגוע בנפש.

          מסכימה אתך שגם החיים בתל-אביב אינם אידיאלים. צריך לעבוד על זה ולבדוק למה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *